אל תא הטייס אמש הגיעו אנשים ממקומות שונים, האחד מאמין בדרכו והשני מגויס למילואים, האחת אם צעירה ועובדת והאחר שבע קרבות ממלחמות העבר. השקפות שונות ותפיסות שונות, אמונה בצדקת הדרך האישית נכנסו אל תא הטייס והדבר היחיד המחבר והחשוב ביניהם היו נוהלי ההפעלה של המטוס שאותו הם הולכים להטיס לקצה השני של העולם.
הזירה שלא זוכה כמעט סיקור: המכה שהנחית צה"ל על יו"ש לפני האסון הבוקר
העזתים בורחים משג'אעיה: ישראל פתחה במתקפת פתע | צפו
המטוס הזה, כמו הנגמ״ש ברפיח, הוא החברה הישראלית. ההמראה היא עתידנו ובקבינה יושבים כולנו. בימים האחרונים עולה שוב לדיון חוק הגיוס, השקפות עולם מתערבבות בסוגיות תורניות שאין איש מבין בהן לעומק והמחלוקת גדולה. כדאי ללמוד קצת מעולם התעופה שבו המקצוע הוא כרטיס הכניסה שלך, המטרה משותפת והמכנה המשותף רחב ומפתיע.
במעבר חציה אחד בברוקלין ניתן לראות בבוקר יום ראשון חרדי בלבוש שחור אוחז ארגז כלים ויוצא למלאכתו, זהו יום החופש של סביבתו אך זהו גם עיסוקו. לבושו מסגיר כי לימוד התורה בדמו אך כרטיס הכניסה שלו לסביבה שבה בחר לגור שם בידו את ארגז הכלים ומחייב אותו לצאת לעבוד. אין זה נראה חריג בארץ ובחו"ל, אך אין החריג מעיד על השגרה או על הדרך. סוגיית הגיוס לצבא במגזר החרדי איננה סוגיה תורנית מזה או צבאית מזה. כל עוד היא מטופלת ככזו, הפתרון יהיה קשה והדרך ארוכה מדי.
מי שחיכה למלחמת חרבות ברזל בכדי להבין את משמעות חובת הגיוס לכלל האוכלוסיות, בחר שלא לראות את המציאות שבה אנו חיים (שלא לדבר על העתיד). מי שחושב כי הצדקה תורנית היא סלע המחלוקת גם כן הולך שולל אחר גונבי דעת - יש גורמים תורניים מאמינים לא פחות שמחזיקים בגישות שונות. כל עוד הסוגיה מתמקדת בתורה וצבא, המטוס הזה לא ימריא לשום מקום, מכנה משותף אמיתי לא ייווצר כאן ולעד נהיה תלויים בפוליטיקה ישנה.
"סדר אזרחי חדש" אולי נשמע מונח גרנדיוזי, אך הוא כבר מתרחש בחלקו, ללא סדר והגדרה ברורה - ולכן זה נהנה וזה חסר. החיים המודרניים מאפשרים לכולנו רפואה וחינוך, ביטחון אישי, חוקים מגינים ואכיפתם, שירותי תקשורת ועוד הרבה אחרים, אך הם גם מחייבים שירות ותרומה לחברה ולקהילה. במילים פשוטות: שירות למדינת ישראל שבה כולנו חיים, מי מתוך הצדקה תנ״כית ומי בהשגחה אזרחית. בביטוח הלאומי כולם כנראה שווים...
מה המשקל הפוליטי של ציבור? היא שאלה מורכבת, אבל היא אינה רלוונטית לפתרון הבעיה. השירות למדינה יכול לבוא בצורות שונות ודרכים מותאמות לאופי של כל תת־אוכלוסייה, אבל אסור שיהיה סקטוריאלי, לא בבעיה ובוודאי שלא בפתרון. גיוס ושירות אזרחי לכולם, הם בגדר חובה היסטורית עתיקה יותר מחרבות ברזל ותנאי יסודי לקיום חברה שוויונית עד כמה שניתן.
אילוצים וצידוקים מבצעיים הם רק תירוצים בעת מלחמה אולם גם זו תסתיים בסוף. החיים יימשכו ועמם תמשיך מדינת ישראל, המתקשה מסיבות לא מבוטלות לפתור בעיה שאיש לא רצה באמת לפתור - ועכשיו הגיע הזמן.
על אפשרויות השירות כבר הורחב במידה מספקת אולם יש כאן גם הזדמנות היסטורית להפוך מגזרים שלמים למשרתי ציבור: בסגל הרפואי והחינוכי, בשירות מערכות הביטחון ועוד - ובכך להעשיר ולטייב את השירות לאזרח המגיע לכולנו. דמיינו לעצמכם כי נעמוד בתקן כבאי אחד לכל אלף נפש כמו במדינות המפותחות במקום אחד ל־5,000 כמו במדינת ישראל. דמיינו כי יהיו מספיק צוותי הוראה וחינוך ושנת הלימודים תיפתח כסדרה, כעניין נורמלי שבשגרה.
לכל החלטה חברתית משמעותית יש נגזרת כלכלית משמעותית לא פחות. כדאי לתת עליהן את הדעת, בייחוד במקום ומהמקום שבו אנו חיים. הפסד משמעותי וממושך למשק אינו זוטות אלא אחד המרכיבים החשובים לכלכלת ישראל כמדינה מבודדת הנדרשת לחוסן ולעמידה באתגרים אשר יבטיחו את שרידותה. המשק הישראלי הוא ראי החברה, ככל שיותר מגזרים יתרמו לו, כך יותר מהם ייהנו ממנו והשוויון רק ילך ויגדל, ההומוגניות החברתית תלך ותתרחב ואולי, בסוף, אפילו הפוליטיקה תיראה אחרת.
בשורת מושבים במטוס לכל אחד כרטיס אחר, מי שקנה מוקדם ומי מאוחר, מי יושב עם משפחתו ומי לבדו. יש הנוסעים לחופשה ויש השבים הביתה או עושים דרכם לפגישה חשובה, יש הכל מהכל, אבל המטוס בדרך ליעד אחד בלבד, שאליו כולם מגיעים בסוף. יש בחירה מסוימת בתפריט אך גם היא מוגבלת וחגורות הבטיחות נועדו לשמור על כולם באותה המידה.
את הקפיצות בדרך כולם ירגישו והיציאה בזמן היא אינטרס משותף. הכנסת אנשים שונים לחלל סגור המשייט בגובה רב שבו אין יכולת לנשום וקר מדי מכדי לחיות, היא טיסה פשוטה, כמוה מתקיימות עשרות אלפים בכל יום. היא דומה לעתים לחיים במדינת ישראל, שגם היא זקוקה להמראה בטוחה והגעה ליעד כשהיא שלמה, כשכולם ישובים וחגורים, מצייתים לחוקים ונהנים מהשירות במטוס הישראלי המשותף לכולנו.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי