1. החלטת בג"ץ בעניין גיוס החרדים נועדה לא רק ליצור שוויון וצדק בתחום הכי חשוב ורגיש בחברה הישראלית, אלא גם לסייע לממשלה ולעומד בראשה לגבור על הקשיים הקואליציוניים שבמשך עשרות בשנים מונעים הסדרה, תיקון וחקיקה.
קצב הגיוס שקבעה היועצת המשפטית לממשלה בעקבות החלטת בג"ץ, יאפשר לצה"ל ולמשרד הביטחון לעכל את התמהיל החדש שבין משרתיו ולייצר פיילוטים לאפיקי שירות ובהמשך למנגנון ממלכתי־לאומי שיתעל לשירות אזרחי חובה כל בן ובת 18 במדינת ישראל, יהודים וערבים.
זמן מציל חיים: אפשר למנוע את נזקי העישון
פוטין צריך לחשוש: התקוממות הקיצוניים ברוסיה היא תקדים חדש | דעה
אני משוכנע שבנימין נתניהו ש"הישרדותו אומנותו" די מרוצה מההחלטה, שמסירה מעליו את לחץ החרדים ואת האיום הפוליטי. הוא תמיד יוכל להוכיח לשותפיו שהטינה והבוז לפרקליטות ולבית המשפט העליון (ואם צריך לש"ס, אז גם לרוב האשכנזי שבהרכבו), מתחלקת ביניהם באופן שווה לחלוטין.
החלטת בג"ץ בעיצומה של המלחמה הארוכה והקשה בתולדות ישראל, מצמצמת את הביקורת ואת ההתנגדות. מנהיגי הציבור החרדי יצטרכו לבחון כיצד לתקן או לעגל פינות במעלה הדרך. הסנקציות הכלכליות שיוטלו על הלא־משרתים, ייתנו אף הן אותותיהן לחיוב הן כלפי המדינה והחרדים עצמם, שיגלו ששירות צבאי מקנה להם מקצוע ומעמד חברתי שמקנה זכויות, מאפשר קיום אורח חיים דתי ושילוב לימודי תורה, וגם מזכה בשכר שהוא יותר מכפול מאשר בכולל. כך לפחות ניתן ללמוד מהניסיון שנצבר בשירות חרדים בצה"ל בשני העשורים האחרונים.
כבר בשנת 2010 גיבש הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי מסמך שכותרתו "משירות חובה לחובת שירות". המתווה קבע בקו"ם לאומי וירטואלי שלשעריו מגיעים כל בת ובן 18 עם תעודת זהות כחולה. הצבא לוקח את מי שהוא צריך, ולאחר מכן עוברת העדיפות למשטרה, למד"א, לכיבוי אש, למערכת הבריאות והרווחה וכך הלאה, כשבמוסדות המוכרים ייכללו גם זק"א, איחוד הצלה, יד שרה ועוד. לא התנדבות. שירות חובה אזרחי ליהודים וערבים, מלוא הזכויות לצד מלוא החובות.
הצעת אשכנזי עובדה והורחבה ביחד עם בני גנץ, כששניהם פעלו בתנועת "פנימה" עם הרב שי פירון, ופרי עבודתם הוצג בהמשך כחוק בני גנץ. אז הוא הציע זאת כהסכמה. כעת זה יצטרך להיות בחוק שיסדיר את השירות השווה לכל ויבטיח גם גרעין סביר של "תורתם אומנותם" ולא השתמטותם, וגם את הגחלת היהודית שאליה התכוון בן־גוריון.
2. בימים כתיקונם, מכתבי האזהרה שהוציאה השבוע ועדת החקירה לרכש הצוללות וכלי השיט לראש הממשלה נתניהו ולקבוצת בכירים הייתה מרעידה את המדינה ומוציאה מאות אלפים לרחובות. מדובר באחת מפרשיות השחיתות הגדולות בתולדות המדינה בתחום אסטרטגי וביטחוני רגיש.
אני מכיר קצת את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, הידוע בעמדותיו השמרניות. הופעתי בפניו מספר פעמים בבוררות ופגשתי את מזגו הנוח ואת שפתו המלומדת והנעימה. אני מניח שלבו התכווץ וכף ידו רעדה כשכתב כי ראש הממשלה נתניהו מוזהר רשמית בפרשת הצוללות וכלי השיט "בסיכון ביטחון המדינה", "בשיבוש עמוק של תהליכי עבודה ובפגיעה בקבלת החלטות בסוגיות רגישות".
הממצאים והאזהרות לא הפילו מהכיסא בכירים במערכת הביטחון ובצה"ל, שהכירו מקרוב את האירוע, את הלחצים, את מוקדי קבלת ההחלטות, את המידור ואת ההתמקדות במה שרצה ואליו כיוון לכאורה הראש. כבר בשנת 2010 היה ברור לכל מי שהיה אז במטה הכללי והיה חשוף לנושא, שמשהו רע מתרחש ושהצוללת השישית ומה שהתלווה אליה יטביעו בסופו של תהליך יותר יהודים מאויבים.
לצבא סתמו אז את הפה בטענה ש"צוללות זה עניין אסטרטגי שנתון לשיקול הדעת של ראש הממשלה, הקבינט והמל"ל". בגדול זה נכון, אבל למטרות טובות ולא לרמייה ולטובת שיקולים לא ענייניים, שלא לדבר על שחיתות, לכאורה.
מבחינת נתניהו, שרק לפני חודשים הפך בשנייה אחת דוח של ועדת חקירה ממלכתית של אסון מירון, שמצאה אותו אשם, למטוס מנייר והעיף אותו ברוח בטענה שזו "ועדה פוליטית" – מדובר בהוכחה נוספת מבחינתו שאסור למנות ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר ולחרבות ברזל. שופרותיו מדברים על "ועדת חקירה עממית" שהשד יודע מה היא. הם לא מתכוונים לבחירות.
מלחמה או לא, אירוע רכש הצוללות וכלי השיט הוא מהחמורים והמבישים שהתרחשו בתוך ארון הקודש שלנו, כנראה תוך הפקרת ביטחון המדינה וסיכון אזרחיה. זה עוד ילווה אותנו שנים קדימה ויטביע אותנו בגועל ובבושה.
3. כולם מתמקדים בשאלה במה נתניהו מואשם, חשוד ומוזהר, אבל ישנן לא מעט סוגיות שבהן אי אפשר לעשות זאת. אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא אוהב את ישראל ואת אזרחיה. אי אפשר לחשוד בו שיש בו חמלה כלפי משפחות החטופים. אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא אוהב קיבוצים וקיבוצניקים. גם לא את מפקדי צה"ל ואת ראשי מערכות הביטחון (אף פעם לא אהב).
אי אפשר לחשוד בו שהוא חש מחויבות עמוקה לתעשייה הישראלית, לחקלאות, לבעלי העסקים הקטנים. אי אפשר לחשוד בו בצניעות, בנדיבות, בהסתפקות במועט. קשה להאשים אותו במתן דוגמה אישית להתנהלות ערכית וראויה, וקשה לחשוד בו שהוא שם את טובתה של המדינה לפני טובתו האישית והפוליטית.
קשה לטעון נגדו שהוא לא מבין בדיוק מהי המשמעות ההרסנית של הפקדת המשטרה בידיו של איתמר בן גביר. אי אפשר לחשוד בנתניהו ובוודאי שלא להאשים אותו בכך שאינו מבין מה הוא עושה, למה הוא גורם ומהן ההשלכות... הוא מבין מצוין. ולכן, במעשיו ובמחדליו הופכת ממשלת נתניהו לסכנה קיומית לישראל. והאמינו לי שרועדת לי היד כשאני כותב את זה.
4. על פי בן כספית, משפחת נתניהו ביקשה מ"וועדת האבטחה" שמינתה בעצמה, להורות על אבטחת כל בני המשפחה לכל חייהם. זה לא אושר. בינתיים. במסגרת עסקה פוטנציאלית לפרישת נתניהו בעקבות משפטו ובכלל, אבטחה לכל החיים לו ולבני ביתו יכולה להיחשב מרכיב מרכזי.
יש להניח שמבחינתם העסקה צריכה לכלול הודעה שנתניהו לא אשם בכלום - לא בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, לא באסון מירון, לא בצוללות, לא במחדל 7 באוקטובר ולא בהמשכה של המלחמה. בכלום. וכן הודעה שמדינת ישראל מתנצלת על עוגמת הנפש שנגרמה לו, ובשל כך הוא יישאר במעון בבלפור עד לסוף ימיו, והוא, רעייתו וילדיו יזכו לאבטחה – כולל רכב ונהג - עד גיל 120 וכל הוצאותיהם יושתו על המדינה. בעסקה גם ייקבע מראש (לא סומכים על אף אחד) אילו אתרים ומוסדות ייקראו על שמו. האמינו לי, יש רוב בציבור לעסקה כזו (מימין ומשמאל) – אם בג"ץ לא יפריע כמובן.
5. הידיעה על 50 מג"דים שפונים בעצומה לרמטכ"ל, בטענה ש"חקירות מצ"ח פוגעות ברוח הלחימה", אמורה להטריד את כל קוראי הטור הזה, אך גם את הרמטכ"ל, שר הביטחון, משרד המשפטים וראש הממשלה. היא מצביעה בעיניי על שלושה דברים חמורים: הראשון, שבר אמון שהולך ומתרחב בין דרגי השטח למטכ"ל, שבחלקו איבד את האוטוריטה הפיקודית ב־7 באוקטובר;
השני, שמפקדים ברמות אלה אינם מבינים את הצורך להילחם, לנצח ולהישאר בני אדם; אינם מכירים או מזדהים עם מסמך "רוח צה"ל"; לא מכירים את החוק הבינלאומי שישראל מחויבת אליו; ולא מודעים למה שצפוי להם ולצה"ל אחרי המלחמה בזירה הבינלאומית במידה שהצבא לא יחקור בעצמו כל חריגה ויציג ממצאים ומסקנות.
הנושא המטריד השלישי הוא הפגיעה במשמעת: עצומה של 50 מג"דים לרמטכ"ל היא עבירה משמעתית, שכן בצה"ל אין עצומות ואסור שתהיינה. המג"דים הללו יודעים היטב שלא יעמידו אותם לדין בעיצומה של מלחמה, שכן הם באמת חוד החנית והטובים שבטובים שיש לנו. אבל מישהו צריך להסביר להם.
וללא קשר לאירוע הזה, המלחמה חושפת אתגרים רבים לרמטכ"ל הבא, שיקבל לידיו צבא שיש בו מרכיבים קיצוניים חמורים שמתהלכים עם תגים של "המשיח" על כתף המדים, עם סיכות הזדהות בהתיישבות בגוש קטיף ועוד מן הסוג הזה; ויש בו רכיבים לא מבוטלים של "תת־תרבות עבריינית", שלפיה רק הם ולא אלו שבקריה יחליטו מי "מעורב" ומי לא מעורב, או שאין בכלל בלתי מעורבים, מה לשרוף ומה לא לשרוף, וכך הלאה. ככה לא יוכל צה"ל להתנהל הלאה.
6. בעיצומו של שבוע הספר החליטה ועדת השרים לחקיקה לקצץ בתקציבן הדחוק של הספריות הציבוריות. מחפשים מקורות כספיים לכיסוי הוצאות המלחמה, ומצאו 18 מיליון שקל בספריות הללו. וזה נוגע אליי, כי אלמלא הספרייה הציבורית בשדרות המעפילים ביד אליהו, כנראה שלא הייתי כאן.
הספרייה הזאת הייתה כל עולמי, והיות שניתן היה לשאול רק ספר אחד בכל ביקור, הלכתי מבית הספר ישר לספרייה, שואל ספר שאותו קראתי בתוך שעתיים – ורץ להחליף לספר אחר שאותו אקרא בלילה. וכמוני מאות אלפי ילדים. במקום לחפש כסף בקופות הקטנות של אורית סטרוק וכל המשרדים המיותרים והעבשים, הלכו אצל ילדי ישראל לגזול מהם ספר. בושה.
7. אומרים שכושר כתיבה הוא דבר מולד ושצריך רק לזהות ולפתח אותו. על בשרי למדתי והפכתי גרפומן שמתווכח בכל שבוע עם העורך על קיצור הטור. לפעמים זה מצליח לי.
אם אתם רוצים לזהות אצלכם כושר כתיבה, לפתח וליהנות, לכו לסדנת הכתיבה של שני הדר (או בשמה הספרותי אלה צביאלי), שחתומה על רב המכר "חג המשק". שני מרתקת, סוערת, שנונה, מפתיעה ומפליאה, ויש בה גם חדווה ללמד. סדנת הכתיבה השבועית שלה תיפתח ב־11 ביולי בשדמות דבורה בגליל התחתון. חפשו אותה בפייסבוק. תנו מתנה לעצמכם.
8. חזרתי מ"חופשה" של ארבעה ימים במדריד. במירכאות, כי אי אפשר לקרוא לזה חופשה. הראש והלב כל הזמן בישראל ובמלחמה ובמחיר הכבד ובחטופים. ה"פושים" לנייד לא מרפים, אתרי האינטרנט רודפים לכל מקום, ובכל קרן רחוב, מסעדה או קולב בפריימרק ישאלו הישראלים "מה יהיה?". התרעננות, גם בחו"ל, חשובה - אבל קשה להיות בחופשה בראש נקי, ואולי טוב שכך. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.