ביקרתי השבוע באחד משני המרכזים הלוגיסטיים שהקים צה"ל בתוך רצועת עזה, שם עושים אנשי הלוגיסטיקה קסמים ומצליחים לתחזק כלים שנמצאים כבר 9 חודשים בלחימה. מתוך למעלה מ־500 כלי רכב משוריינים שנפגעו עד כה, רק כמה עשרות הושבתו כליל ונגרעו מהסד"כ.
אבל אתה רואה את העיניים של הלוחמים שמביאים אותם לטיפול. הם עדיין מלאים מוטיבציה, מבינים היטב את חשיבות המטרה, אבל הם עייפים, פיזית ונפשית. הם חוו אובדן מקרוב הרבה פעמים, הם התבגרו להבין את מחיר המלחמה, הם מנוסים יותר מכל דור לוחמים שהיה פה, אבל הגוף והנפש מותשים. אם נקרא להם לכבוש את דרום לבנון – הם יהיו שם, אבל הם לא יהיו במיטבם.
אחרי האנשים והכלים, הקודקוד השלישי והחלש ביותר של משולש המוכנות הוא המלאים. המלחמה הזאת צרכה עד היום הרבה יותר חימושים ממה שצה"ל העריך בכל תוכניות המלחמה שלו. בחודשים האחרונים צה"ל רכש יותר חימושים ממה שהוא קונה על פני שנים, ועדיין, ולמרות כלכלת חימושים שהוטלה על הכוחות – הצריכה היא גבוהה.
מתחילת המלחמה צה"ל סימן מלאי חימושים שמיועד למלחמה בלבנון ושאין לגעת בו. המלאי הזה נשמר וגם גדל. לאט־לאט מחלחלת בצבא ההכרה שאנחנו בעידן של מלחמות ארוכות, ללא הכרעה, והמלאי הזה ספק אם יספיק למלחמה ארוכה.
ראש הממשלה וחברי הקבינט המצומצם, או מה שנותר ממנו, מקבלים עדכון שבועי על מצב המלאים של צה"ל. לכן, כשרה"מ יוצר משבר מיותר עם ארה"ב על אספקת חימושים, הוא מודע לחלוטין למשמעות: המשבר נועד לספק לו תירוץ ואשם אחר בסיבה שבגללה הוא לא יוזם מערכה בלבנון.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב