בר מזמן שלמדינת ישראל אין ברירה. כבר מזמן שלחרדים אין ברירה. המדינה לא יכולה לשאת על גבה מגזר גדל והולך שמנתק את עצמו מחובות, ומבקש לעצמו שלל זכויות. המגזר לא יכול לדמיין עתיד חלופי, שבו, בדרך נס, המדינה מתקיימת בנוסח חרדי, בלי חיילים, בלי רופאים, בלי מהנדסים, בלי אוניברסיטאות, בלי, בלי, בלי – בלי כל מה שהחרדים (וכן, יש יוצאי דופן – אנחנו לא מתכוונים לכל החרדים) לא עושים.
הציבור תמך בבג"ץ הגיוס - אך מתח ביקורת נגד גורם אחד ספציפי | מיוחד
כבר מזמן אין ברירה, אבל כולם גררו רגליים. המדינה, משום שדרכה לגרור רגליים. רק משברים מזיזים אותה מהרגלים רעים. החרדים, משום שהם האחרונים שיכולים לפתור את הבעיה. יום אחד עוד יצטרכו להודות לשופטי בית המשפט, ולכמה חברי כנסת אמיצים בקואליציה, על שהצילו אותם מעצמם.
גם אלה כמובן – ח"כים, רבנים, ראשי תנועות פיוס וחיבוק – היו זקוקים לטלטלה. זו באה בדמותה של מתקפה אכזרית, שאחריה באה אשליה מתעתעת – הנה, הנה, הם כבר באים, הם רוצים לבוא, הם מתייצבים בהמוניהם, ראינו בטוויטר, הם יבואו מעצמם, כמו שתמיד אמרנו.
ואחרי האשליה באה התפכחות הכרחית. חברי כנסת ורבנים שסירבו להתייצב לעימות עם החרדים, גם מסיבה פוליטית, אבל גם בגלל רצונם הכן, העמוק, להימנע מקטטה בין אחים, הבינו שאין מנוס. פגשתי רבים כאלה בשבועות האחרונים. "אין מנוס" היה מוטיב חוזר אצלם, לפעמים בחצי התנצלות. לא רצינו, אבל אין מנוס.
אולי למדו דבר חשוב: גם חרדים הם בני אדם. לא רעים יותר מכולם, ולא טובים יותר. בני אדם, השבויים כמו כולנו במלכודת הגזרים והמקלות. כך מניעים את כולנו לפעולה, כך יהיה הכרח להניע גם אותם. וזה ייקח זמן, ויהיו מהמורות בדרך, אבל צריך לקוות שהפעם ישראל עולה על נתיב תיקונה של תקלה היסטורית.
כדי שזה יקרה, צריך להזיז מהדרך כמה רעיונות גרועים: כמו החוק המביש של נפתלי בנט ויאיר לפיד שהממשלה הנוכחית החילה עליו רציפות, וכמו מתווה השירות היומרני שבני גנץ משום מה ממשיך להתעקש עליו, וכמו כמה הצעות פשרה שמסתובבות בכנסת ולא נוגעות בליבת הקושי: חובת השירות צריכה להיות אישית וכוללת. התייצבות לשירות צריכה להיות מתוגמלת. היעדרות משירות צריכה לעלות במחיר משמעותי, שיעמיד מול המשתמט בפוטנציה דילמה חברתית וכלכלית אמיתית. כל השאר, פרטים. תכף נדבר עליהם עוד קצת.
זה עוד לא הזמן כמובן להכריז על סוף המערכה. עוד יהיו ניסיונות לעקוף, ללחוץ, לשכנע, לנטרל. כבר כמה עשורים שישראל מזרימה אמצעים שאפשרו להנהגת החרדים לבנות קונסטרוקציה מורכבת של שליטה ובקרה. לא בנימין נתניהו התחיל בזה, אלא מנחם בגין. ולא הוא היה האחרון שהתעקש על זה, התעקשו גם יצחק רבין, גם שמעון פרס. התעקשו עוד ראשי ממשלה קצרי ראות, שניסו לפתור בעיה קצרת טווח – הקמת קואליציה – ביצירת בעיה ארוכת טווח – הקמת קהילת עסקנים חרדית משוכללת.
אולי גם הלקח הזה הופנם, לפחות בכמה קבוצות. הזנחת בעיות, הנחה שייפתרו מעצמן, או שיפתרו את עצמן, עלולה להיגמר בטרגדיה. ואל תגידו "זה לא דומה". זה לא דומה, אבל גם כן דומה. אם לצה"ל היה יותר כוח אדם כבר באוקטובר, מי יודע. אם לצה"ל לא יהיה יותר כוח אדם באוגוסט, מי יודע. אם רוצים, אפשר לנסח את זה יותר בחריפות: העובדה ש־60 אלף בחורים צעירים לא התגייסו לצה"ל מן הסתם עלתה בחיי אדם. כמה? לעולם לא נדע. איפה? לעולם לא נדע. אבל עלתה בחיי אדם. אין שום דרך לטעון אחרת.
לא, לא 3,000
צריך לרחם על צה"ל, צריך להתעקש עם צה"ל. צריך לרחם עליו שנתקע עם הצרה של גיוס חרדים, ועוד בעיצומה של מלחמה. כרגיל אצלנו, כישלונות של פוליטיקאים, ולא רק בדור הזה, נופלים בסוף על כתפיהם של פקידים, קצינים, שופטים, כל אנשי הביצוע שתפקידם לטפל בידיים חשופות בגחלים לוהטות.
צריך להתעקש איתו שבשעה היסטורית הוא לא יהיה המקל שנתקע בגלגלים. צה"ל כבר גרם נזק גדול כאשר הודיע שהוא ערוך לקליטת 3,000 חרדים. 3,000! וזה כאשר בישיבות יושבים יותר מ־60 אלף צעירים. וזה כאשר אותו צה"ל עצמו אומר שחסרים לו 15 אלף לוחמים. וזה כאשר המדינה עצמה אמרה בבית המשפט שאפשר יהיה לגייס 4,800 חרדים. צריך להתעקש עם צה"ל שהוא לא יהיה התירוץ למסמוס של הזדמנות שלא בטוח שתחזור.
וצריך להתעקש עם הפוליטיקאים. אלה – כמובן, אלה מהם שמלכתחילה רוצים לשחרר כמה שיותר חרדים כדי שלא תהיה צרה לקואליציה – מיהרו להסתער על המספר הזעום הזה, 3,000, כמוצאי שלל רב. כל היואב קישים מתרגלים את המספר הזה כאילו היה עשרת הדיברות. 10 הדיברות, 613 המצוות, ו־3,000 המתגייסים. אחד אלוהינו.
אמרנו, צריך לרחם על צה"ל. וגם להביא בחשבון שיידרש לו זמן להתארגן למי שיבואו, אם יבואו. אפשר למצוא לזה פתרונות. גם להגדיל את המספר, וגם לפרוש אותו על פני זמן. צה"ל יכול לשלוח צווי גיוס, חלקם לעכשיו, חלקם לעוד ארבעה חודשים, חלקם לעוד שמונה, חלקם לעוד שנה. הממשלה הרי הסבירה שהמלחמה לא תיגמר בקרוב. כך שהצורך יתקיים גם אז.
אם שלומי מאלעד, אם יעקב מביתר עילית, יחזיקו ביד צו גיוס לנובמבר 2024, או לינואר 2025, הם יהיו מלש"בים. יתחילו לעבור תהליכי מיון. יבינו שבקרוב יצטרכו לקבל החלטה קשה: להתגייס, או להיות עבריינים בלי תירוץ ובלי מוצא. ישיבות לא יוכלו לקלוט אותם. כספי מדינה לא יועברו להם. ואם לכנסת נותר שמץ של כבוד עצמי, אלה לא יהיו המחירים היחידים שישלמו אם לא יתגייסו במועד הנקוב בצו שבידם.
לא צריך לפטור את הכנסת מאחריות. מסתובבים בה לא מעט ח"כים שמבינים שיש צורך בשינוי וקיימת הזדמנות לכך. חלקם ממפלגות השלטון, כמו דן אילוז, יולי אדלשטיין, משה סעדה, אוהד טל. על כולם יופעל לחץ כבד. על כולם יופעל לחץ להסכים לחוק של כאילו. הנה, יאמרו להם, קחו 3,000 מתגייסים, ותנו להעביר את החוק, כדי שהקואליציה תשרוד. זה יהיה 3,000 עכשיו ובכייה לדורות אחר כך. גם על חברי הכנסת האלה צריך לרחם. לא קל להיות במצבם. ואם יעמדו בלחץ, צריך לשאת אותם על כפיים.
מהי עמידה בלחץ? פסק הדין של בג"ץ, שאגב, לא היה דרמטי, אלא פסק הדין הצפוי ביותר לנוכח הנסיבות, לא מייתר את הצורך בחוק בהיר, שעקרונותיו פשוטים. הלחץ לחוקק חוק אחר הוא הלחץ שבו צריך לעמוד. ואיך ייראה חוק בהיר. כמה כללי אצבע ילמדו אותנו אם החוק שיועבר יהיה החוק הנכון. כמה דברים שהחוק חייב לכלול:
כולם חייבים להתגייס.
התורה חשובה. לכן יהיה מספר קבוע של עילויים שיקבלו פטור לצורך לימודים. נגיד – אלף בשנה. זה הרבה מאוד, אבל המכסה תהיה מכסה של לומדים, לא מכסה של מתגייסים. כולם מתגייסים, חוץ מהמכסה – ולא כולם לומדים חוץ מהמכסה. זה הבדל גדול.
ומי שלא מתגייסים, לא יכולים להמשיך ליהנות משלל ההטבות שמהן נהנים מי שכן מתגייסים. הנחות שונות, סובסידיות, הקצאות והקצבות. יש רשימה ארוכה מאוד של הטבות שאפשר להתנות בשירות. נקראת ולא שירתָ? לדוגמה, לא תוכל לעבוד בשירות המדינה שלצו הגיוס שלה סירבת. נקראת ולא שירת? לדוגמה, לא תוכל ללמוד על חשבון המדינה. וישיבה שתקלוט אותך – תקלוט עבריין – לא תוכל לקבל תקציב מהמדינה. זה לא מסובך, ומאוד הגיוני.
ומי שכן מתגייסים יוכלו לבחור שלל מסלולים מותאמים. ישיבות ההסדר הן דגם שמאפשר שילוב של שירות ולימוד. אין סיבה להניח שלמדנותם של החרדים תיפגע אם יעשו בדיוק את מה שעושים אלפי התלמידים בישיבת ההסדר בירוחם, במעלות, בגוש עציון, בשעלבים. תורתם תגן עלינו, וגם נשקם יגן עלינו.
מי שמתחצף
צריך לפתוח במובן מאליו, שאנחנו, הישראלים, לפעמים נוטים לשכוח: אמריקה לא חייבת לנו שום דבר. גם לא תחמושת. גם לא אספקה מהירה של תחמושת. גם לא אספקה מהירה של תחמושת בזמן מלחמה. ועוד דבר שאנחנו נוטים לשכוח: היחסים בין מדינות מבוססים, קודם כל, על אינטרסים. כמובן, יש גם חיבה, ואהדה, וערכים משותפים, וכל השאר. אבל קודם כל אינטרסים.
ועוד דבר: בכל עסקה של תן וקח יש "קח" (תחמושת) ויש גם "תן" (מה שזה לא יהיה שהאמריקאים רוצים). ההנחה שהאמריקאים יספקו לנו את כל מה שאנחנו רוצים, ולא ישתמשו בצורך שלנו באספקה כדי לנווט אותנו לעבר המדיניות שטובה גם להם, היא הנחה של תמימים (או טיפשים, אבל טיפשים לא קוראים "מעריב").
מכאן אפשר לפנות לדיון הפרטני על מצבנו הפרטני מול אמריקה והתחמושת שהיא כן או לא מספקת לנו בקצב שנראה לנו נכון. מה אנחנו יודעים? שישראל מרגישה שהקצב לא מספיק מהיר. מה אנחנו עוד יודעים? שראש הממשלה החליט לשבור את הכלים ולעבור לפסים של מחלוקת פומבית עם האמריקאים. מה אנחנו לא יודעים? אם ישראל צודקת, והקצב באמת אטי. ואנחנו לא יודעים אם הוא אטי כי הבירוקרטיה האמריקאית זזה לאט, או שמדובר בהאטה מכוונת לצרכים מדיניים. ואנחנו לא יודעים אם ההחלטה של נתניהו תתברר כהברקה או כמשגה. ואל תקפצו גם אם אתם לא מאוהדי נתניהו, כי באמת לא – גם את זה אנחנו לא יודעים.
מכאן אפשר לצאת לכמה הנחות. אפשרות אחת – נתניהו מחפש מריבה עם האמריקאים כדי להרוויח פוליטית בישראל. הרבה מיריביו של נתניהו חושבים שזה המצב, אבל זה לא אומר שזה באמת המצב. זה אומר שאין להם אמון בנתניהו. מצער לראות שראש ממשלת ישראל דרדר את מעמדו עד כדי כך שישראלים הגונים ופטריוטים חושדים שהוא מוכן לעשות מהלכים שמסכנים את המדינה כדי לקצור רווח פוליטי קטן. מצער – אבל זאת המציאות.
אפשר גם לנסות לתת קרדיט לנתניהו על המהלך שעשה. תזכורת: הוא הוציא סרטון באנגלית שבו הוא מותח ביקורת ישירה וחריפה על ממשל ג'ו ביידן והתנהלותו. "זה בלתי נתפס שבחודשים האחרונים הממשל מונע מישראל נשק ותחמושת", אמר נתניהו.
קודם כל, זה דווקא נתפס. כבר קרה בעבר, ואולי עוד יקרה בעתיד. ועוד: האמריקאים מתכחשים לטענה הזאת, למעט בעניין משלוח אחד. אבל נניח שנתניהו צודק (ואני מניח שהוא צודק), ונניח שהאמריקאים האטו את הקצב. השאלה על הסרטון של נתניהו היא שאלה פשוטה: האם זה האמצעי היעיל ביותר לקבל את התחמושת, ומה הסיכון בפרסום של סרטון כזה?
נתניהו אומר שכן. הוא אומר שניסה בחדרים סגורים, ללא תועלת. הוא למעשה אומר שפנה ללחץ פומבי רק כאשר הגיע למסקנה ששום דבר אחר כנראה לא יועיל – או שלא יועיל בלוח הזמנים הנדרש. הנה, עוד משהו שצריך לזכור: נתניהו הוא מנהיג שמנהל מלחמה. אין לו זמן לחכות עוד חצי שנה, עוד שנתיים. הוא צריך לדאוג לחימוש עכשיו.
בגלל זה הוא יכול אפילו לעשות את החשבון הבא: ממשלת ישראל אומנם תפסיד נקודות ביחסיה עם הממשל בגלל הסרטון, ואולי היא תכעיס מאוד את הנשיא ביידן וכמה מפקידיו הבכירים, ואולי היא תרגיז נציגים של המפלגה הדמוקרטית, ואולי ישראל אפילו תצטרך לספוג מתישהו צעדי ענישה על החוצפה של הסרטון (בעיקר אם ביידן ייבחר לכהונה שנייה בנובמבר). אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע – יאמר לעצמו נתניהו – ישראל זקוקה לתחמושת בעדיפות ראשונה. עם הזעם של הממשל נתמודד כשנתפנה.
זה מה שאפשר לומר להגנתו של נתניהו. כל זה, אם מקבלים את גרסתו של נתניהו, שכוללת שלושה מרכיבים: הראשון – יש עיכוב אמריקאי וחסרה תחמושת שישראל לא יכולה להסתדר היטב בלעדיה. השני – נעשה ניסיון לקבל את התחמושת בכל דרך אחרת וזה לא צלח. השלישי – ביקורת פומבית היא הדרך הטובה ביותר להזיז את התחמושת מהמחסנים בארה"ב, או היכן שהיא לא נמצאת, לבטן המטוסים שיביאו אותה לישראל.
כאמור, קשה מאוד לדעת אם שלושת התנאים הללו מתקיימים. קודם כל, כי רק למעטים יחסית בישראל יש אמון רב בנתניהו. וגם, כי האמון באמריקאים לא מרקיע שחקים (ומי שמאמין לכל מה שאומרים האמריקאים גם הוא תמים). וגם, כי שמועות על מחסור כזה או אחר בתחמושת מסתובבות בישראל כבר לא מעט זמן. וגם, כי שר הביטחון יואב גלנט נסע לוושינגטון ובטח יש לזה סיבות, שאולי זו אחת מהן. וגם, כי יש דברים שאי אפשר לדעת מראש, רק להעריך: נתניהו מעריך שהלחץ הפומבי, שבא בשבוע של לחץ פוליטי – לקראת עימות נשיאותי של ביידן וטראמפ – יכול לעבוד. הממשל בוודאי יכעס, אבל לביידן לא נוח פוליטית להתעמת כרגע עם ממשלת ישראל על רקע כזה (יש מלחמה, אין תחמושת), ולכן יבלע את רוגזו ויספק את מה שצריך.
אבל אפשר כמובן להעריך גם הפוך: הממשל לא ירצה להיראות חלש ברגע שבו הנשיא האמריקאי צריך להיראות חזק ונחוש, הוא יעשה חשבון שנתניהו לא בדיוק מלך הפופולריות באגף הדמוקרטי של החברה האמריקאית, ולכן יחליט לעשות דווקא. נתניהו אמר עכשיו – אנחנו נעכב עוד קצת, שילמד לקח, ולא ינסה לחנך את הנשיא האמריקאי באנגלית.
איזו משתי האפשרויות תתגשם? הנה התחייבות: נתניהו יספר לכם שההערכה שלו הייתה נכונה, ושבזכותו הגיעה תחמושת. האמריקאים יספרו לכם שהסרטון שלו היה מיותר, ואם כבר, בגללו התעכבה תחמושת. ואתם? אתם לא תדעו, כי סוג כזה של מידע קשה מאוד לאסוף, ורוב מי שידווח לכם עליו יוזן ממקור ישראלי (נתניהו, גלנט, צה"ל) שיש לו עמדה יסודית מוקדמת ביחס למהלך של ראש הממשלה – או ממקור אמריקאי (הבית הלבן, הפנטגון, משרד החוץ), שגם לו יש עמדה יסודית מוקדמת ביחס למהלך של ראש הממשלה.
ומכיוון שגם לכולנו – ככה אנחנו בנויים – יש עמדה יסודית מוקדמת ביחס למהלך של ראש הממשלה, ועמדה יסודית מוקדמת של אמון או אי־אמון בראש הממשלה ובממשל האמריקאי, כל מידע שיגיע יסונן אצלנו בהתאם. נאמין למה שנוח, לא נאמין למה שלא נוח. אתם יודעים כבר איך קוראים למצב כזה: קונספציה.
השבוע השתמשנו במחקרים ובנתונים מאתר המדד, וכן בסקרים של המכון למדיניות העם היהודי ובדיווחים של העיתונים "וול סטריט ג'ורנל" וה"ניו יורק טיימס".
[email protected]