דברים אצלנו רבות בימים האחרונים על הצורך לצאת למלחמה בעומק לבנון. לפעמים אני בספק אם מי שקורא להכריז מלחמה על חיזבאללה ולגמור אותם אחת ולתמיד, באמת מבין מיהו הארגון ובמה כרוך עימות שכזה. אומנם הסימנים אינם מראים כי מערכת הביטחון דוחפת לשם, וגם לא ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל יש שרים שדווקא כן, ויש להקת מעודדות, אומנם לא גדולה, של צייצנים ומובילי דעת קהל שמדרבנים אותם לכך.
את זה חיזבאללה לא מכיר: ההפתעה הגדולה שהכינה ישראל
כל אלה קוראים לצאת למלחמת חורמה שתגבה מחיר אנוש מחיזבאללה בדומה למה שעושה צה"ל בימים אלה ברצועת עזה. אבל לחיזבאללה צבא חזק מזה של חמאס, ושם, בארץ הארזים, לא נפגוש אותם לבד. ציר ההתנגדות מתייחס למערכה כזו כאל מלחמת קיום. הוא יודע שאם הפלגים בעזה רוסקו, ואחריהם חיזבאללה על הכוונת, אין דבר שימנע מישראל ומבעלי בריתה להמשיך לאיראן, לעיראק ולתימן. על כן הם רואים במערכה רחבה של ישראל נגד חיזבאללה מלחמת שמד על המחנה כולו, ונערכים בהתאם.
בעיראק כבר הושלמו תוכניות המגירה, והמיליציות הפרו־איראניות מוכנות לשגר ללבנון עשרות אלפי לוחמים. גם מתימן עשויים לבוא מגויסים, וגם מאיראן. צה"ל עלול למצוא את עצמו, אם יפתח במלחמה על לבנון, מול קואליציה של צבאות, שהיא אומנם פחות איכותית, אבל מצבת כוח האדם שלה פי שלושה וארבעה. וזה עוד לפני שהזכרנו את הטילים של חיזבאללה, שחלקם מסוגל לפגוע במטרת נקודה, ואחרים מכסים את שמי הארץ עד דרומה; ואת כלי הטיס התוקפים, ששמי ישראל חדירים בפניהם ולא לכולם יש מענה.
כדי להשמיד את חיזבאללה, או להכותה שוק על ירך, צה"ל יצטרך להגיע רגלית עד ביירות. לשם כך דרושות כמה אוגדות חי"ר במצב כשירות עליונה. הכוחות הסדירים והמילואים של צה"ל אינם במצב אידיאלי לנהל מערכה כזו אחרי המלחמה בעזה. ועוד לא דיברנו על כמויות התחמושת האדירות שיידרשו, אך אינן מובטחות כלל מידי האמריקאים, כמו גם הסיוע האווירי שהבטיחו בראשית המערכה בעזה. מספר האבידות יהיה כבד מנשוא (גם בעורף), וכן היקפי ההרס והחורבן. המשק הישראלי מצוי כבר עתה במיתון, והוא צפוי להיכנס לסחרור אם חזית שנייה תתלקח. זאת מלחמה שהסיכויים לנצח בה אינם ודאיים, אך האפשרות שתרסק את החברה הישראלית גבוהה.
קריאות כאלה מלמדות, כי לא למדנו את הלקח המרכזי מ־7 באוקטובר. כלומר, למדנו לקחים – על אויבינו בלבד. הלקח העיקרי שיש ללמוד הוא שישראל, חרף היותה אגרוף ברזל, מעצמה אזורית, איננה כל־יכולה. או במילים פשוטות יותר, היא איננה חזקה כמו שחשבנו. איננו יכולים להילחם כל הזמן, בכל החזיתות, ולצפות כי ננצח; או לשמור על דריכות עליונה כל העת, בימי שגרה כמו גם בחג ומועד. צה"ל אינו יכול להציב חייל על כל אזרח, גדוד בהיכון על כל יישוב ואוגדה בכל חזית. אפילו ליתרון הטכנולוגי שבידינו יש לאויב תשובות, כמו שראינו בשבת ההיא.
כאשר אני שומע פוליטיקאי ישראלי או מוביל דעת קהל קורא לפלוש ללבנון, או לחסל את חיזבאללה, אני נזהר מפניו. אפשר לפלוש ללבנון, ואפשר לחסל את חיזבאללה. אבל במחיר כבד מאוד ולא בעת הזו, כאשר צה"ל פועל בעצימות גבוהה בחזית אחרת וכאשר החברה הישראלית מדממת. קצת צניעות לא תזיק. זו איננה מלחמת אין ברירה.
מי סירב לנסוע לסין
שחקן חדש מבקש לתפוס את מקומו בסכסוך הישראלי־פלסטיני. ממשלת סין. בחודשים האחרונים פתחה בייג'ינג במאמץ לאחות את הקרע בין חמאס לפת"ח ולהביאם לידי פיוס. ביום שני השבוע אמור היה להתקיים שם מפגש בהשתתפות כל הפלגים הפלסטיניים. ברגע האחרון הורה אבו מאזן לנציגיו להישאר ברמאללה, וכך קרס המהלך כולו. בחמאס זעמו מאוד. "הוא ביטל את המפגש ללא הסבר", התלונן הנציג המיועד של חמאס למגעים, חוסאם בדראן.
סין איננה לבד. השבוע התברר כי גם עיראק חזרה לשחק תפקיד במחנה הפלסטיני. כמו בימי סדאם, שהעניק חסות ובסיסים לפלגים חמושים וחיבק את הסוגיה הפלסטינית, כך גם בגדד של ימינו. אולם עיראק איננה פועלת לבדה, אלא בהנחיה ובדחיפה של איראן.
בשבועות האחרונים נפתח בבגדד, הרחק מאור הזרקורים, הסניף העיראקי של הלשכה המדינית של חמאס. זהו מהלך של תקיעת יתד בקרקע העיראקית, ולא שלב ראשון בדרך לעזוב את קטאר. הסניף החדש יעסוק בענייני חוץ ודוברות, ויאויש בידי פעילים בדרג זוטר עד בינוני בחמאס.
אחרי חיזבאללה, עיראק היא הגורם התומך ביותר ברצועת עזה בימים אלה. ממשלתה שולחת סיוע הומניטרי בהיקף ניכר יחסית. המיליציות הפרו־איראניות שבתחומה שותפות ללחימה מרחוק. פתיחת השלוחה הצנועה בבגדד היא ביטוי של הכרת תודה מצד חמאס לעיראקים, אבל גם תקיעת יתד לכל מקרה שיהיה.
ראשי הלשכה המדינית של חמאס ערים להתקרבות של קטאר לארה"ב. זו התקרבות אסטרטגית מבחינתה של קטאר, ואם יצטרכו הקטארים יום אחד, בלחץ אמריקאי או כמתבקש מההתחממות ביחסיהם עם וושינגטון, לשלם בראשם של בכירי חמאס, הם לא יהססו לבקש מהם ללכת. חמאס לא רק מסכנת את ישראל. גם היא עצמה חיה בסכנת קיום. ועל כן, עליה לייצר לעצמה תעודות ביטוח רבות ככל האפשר. למרבה ההפתעה, היא איננה בודדה כלל בימים אלה. אם תסולק מדוחא, יוכלו ראשיה לבחור את ביתם החדש בטהרן, בבגדד, באלג'יר, בטורקיה, בצנעא או בביירות.
ומדוע ההתקרבות לסינים? כולם מבקשים לתקוע יתד כלשהי בימים אלה ברצועת עזה. לאט ובזהירות, אבל מגששים. גם האמריקאים. גם האיחוד האירופי. גם מדינות ערב. הם רואים את הפוטנציאל הכלכלי. חבל ארץ הרוס, שזקוק לשיקום, יהיה במוקדם או במאוחר אטרקציה למשקיעים. חמאס, מצדה, רוצה פיוס עם הפת"ח, והסינים מוכנים לנסות להביאה לשם. עבור חמאס, הפיוס הזה הפך לצורך קיומי – מה שלא ניתן להגיד על הרשות.
בתסריט הוורוד מכולם, שאליו חותרת הנהגת חמאס, תשוב הרשות הפלסטינית לעזה. הם יותירו בידה את השלטון, אך יישארו ככוח לוחם. כך ירוויחו פעמיים ושלוש: גם ישרדו, גם יסירו מעליהם את עול הדאגה לאזרח, וגם יהיו בעלי המילה האחרונה בענייני חוץ וביטחון. ברצותם יוכלו לפגע בישראל, ברצותם ירגיעו. בדיוק כמו חיזבאללה בלבנון.
את כל זה יודע אבו מאזן, ועל כן הוא הכשיל את המהלך הסיני ושלח את חמאס להתייבש קצת בפינה. אולי גם קיבל שיחת טלפון מוושינגטון, ובה בקשה מנומסת להרחיק את הסינים מכל התערבות בסכסוך. יועצו המיוחד, מחמוד אל־הבאש, נשלח להשמיץ את היריבים, כדי שיידעו כולם מיהם שוחרי הפיוס הללו. "תנועת חמאס רחוקה מהדרך הנכונה ועסוקה בהפרחת סיסמאות", האשים אל־הבאש, "מבחינתה, שרצח העם בעזה יקרה גם במקומות אחרים".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]