לאחרונה נפגשתי עם מספר אנשים שבשביל שלום מוכנים להחזיר אפילו את הכותל. לתדהמתי, אותם אנשים סיפרו לי כי בבחירות הקרובות הם מתכוונים להצביע למפלגה שיקים נפתלי בנט. שאלתי אותם אם הם שכחו שבנט הוא איש ימין קיצוני. "לא חשוב", הם ענו, "הוא יכול להפיל את ביבי". אז הקשיתי "ואם סמוטריץ', שעמדותיו המדיניות־ביטחוניות דומות לאלו של בנט היה מתחייב להפיל את ביבי, הייתם מצביעים עבורו?". לכך כבר לא הייתה להם תשובה. אגב, בנט בכלל לא אמר שהוא לא ישתף פעולה עם נתניהו בממשלה הבאה.
אחרי בנט: האם איילת שקד בדרך חזרה לפוליטיקה?
המאמר הזה נכתב אפוא כשירות לאנשים מהמרכז ומהשמאל שבנט עומד להונות אותם, ושלקו באמנזיה לגבי האיש ועמדותיו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האחראי המרכזי והעיקרי למחדל 7 באוקטובר, אבל לבנט יש מניות יסוד במחדל הזה. הרי בנט אימץ מביבי באופן מלא את קונספציית "הכלת חמאס", את מדיניות הבידול בין הרצועה ליו"ש ואת אסטרטגיית ה"סבבים". "בנט ינצח את החמאס" אומנם הייתה סיסמת הבחירות שלו, אבל בפועל הוא שימר את שלטון חמאס לא פחות מנתניהו.
במהלך מבצע צוק איתן ביקשו השרים בנט, אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ דיון בקבינט על מיטוט חמאס. נציגי המטכ"ל הציגו בדיון תסריט אימים אם ישראל תפעל למוטט את חמאס. אחרי המצגת שאל נתניהו "מישהו בעד למוטט את החמאס?", ובנט וליברמן התקפלו מיד (רק שטייניץ אמר "אני לא מקבל את המצגת הזאת, וגם אם היא נכונה, מדינת ישראל לא יכולה לקבל את קיומו של ארגון כמו דאע"ש בגבולה הדרומי").
כשר ביטחון בנט התיר כניסת פועלים מרצועת עזה לישראל (בניגוד לעמדת השב"כ), הרחיב את שטח הדיג ברצועה, וחתר ל"הסדרה" עם השטן החמאסי. בנט הסביר בזמנו כי "אנחנו נותנים עוד קצת צ'אנס לחמאס להמשיך ברגיעה".
כרה"מ, בנט שוב אפשר כניסת פועלים מהרצועה (ושוב בניגוד לעמדת השב"כ), ואף התגאה בכך. הוא המיר את מזוודות הכסף מקטאר בדלק במימון קטאר, שכפי הנראה אף הניב יותר רווח לחמאס. וחשוב מכל, בנט אימץ בהתלהבות את תפיסת "חמאס מורתע". את סיום כהונתו כרה"מ, בשעה שחמאס כבר היה מצוי בהכנות מתקדמות למתקפה נגד ישראל, סיכם בנט באופן הבא: "לאחר שנה אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח, חמאס מורתע, שיא של קליטת משפחות בשדרות ובאזור. שינינו את המציאות מקצה לקצה. מבעירה וטרור – לצמיחה ושקט". יותר ביבי מביבי.
גם בסוגיית הגרעין האיראני, בנט הוא התאום הסיאמי של נתניהו. כשביבי דחף את הנשיא דונלד טראמפ לקבל את ההחלטה הרת האסון להסתלק מהסכם הגרעין ב־2018, בלי שגובשה איזושהי חלופה אסטרטגית להתמודדות מול האיום האיראני, בנט הילל אותו ונתן לו גיבוי מלא. כרה"מ הוא המשיך להתנגד לכל הסכם גרעין חדש. במועד יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין היו לאיראן 300 ק"ג של אורניום מועשר ברמה נמוכה, ואילו בסוף כהונתו של בנט בראשות הממשלה היו לאיראן 1,000 ק"ג של אורניום מועשר ברמה נמוכה, 240 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 20% ו־40 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60% (ומאז המצב רק המשיך והידרדר). במבחן התוצאה, מאז 2018 האיראנים מתקדמים בכל הכוח להשגת מטרתם להפוך מדינת סף גרעינית, והכישלון הזה רשום באותיות ענק על שמם של ביבי ובנט.
פרשן ורשג"ד
עם זאת, יש נושא מדיני אחד שבו ניכרים הבדלים משמעותיים בין ביבי לבנט – הסוגיה הפלסטינית. בעוד נתניהו מתחמק באופן עקבי מסיפוח, נמנע מהקמת התנחלויות חדשות ומדי פעם אפילו חוטא באמירות על הקמת מדינה פלסטינית־מינוס, בנט הוא ההפך הגמור. הוא תומך בסיפוח 60% משטחי יו"ש (שטחי C) ואזרוח 350 אלף הפלסטינים היושבים שם, מדיניות שתוביל בהכרח לקריסת הרש"פ ולכך שישראל תצטרך לחזור ולטפל בביוב בג'נין ובסכסוכי חמולות בשכם בעלויות של עשרות מיליארדים. הוא גם תומך בהתנחלות נרחבת ביו"ש ובתקופת כהונתו כראש ממשלה הוא פעל להכשיר מאחזים לא חוקיים. בסוגיה הפלסטינית בנט הוא תאומם של סמוטריץ' ובן גביר.
אז לאור כל זאת, איך קרה שרבים בשמאל ובמרכז סבורים שבנט שונה מביבי, קל וחומר מסמוטריץ'? ובכן, מאז פרוץ המלחמה משקיע בנט רבות בהסברה ישראלית בחו"ל (ועל כך מגיעים לו שבחים), ולצד זאת הוא מחזר באינטנסיביות אחר אהדת הציבור בדרכו חזרה למערכת הפוליטית. זה כשלעצמו בסדר גמור, כמובן, אולם מי שרוצה לחזור ולכהן שוב כראש ממשלה, ועוד בתקופה מהקשות בתולדות המדינה, מן הראוי היה שיגיד דברים בעלי משמעות ביחס לסוגיות הנמצאות במרכז סדר היום. אבל זה לא מה שבנט עושה.
בראיונות לתקשורת ובפרסומיו ברשתות החברתיות בנט משמש לעתים כפרשן, ולעתים כרשג"ד בצופים המנסה להעלות את המורל, אבל הוא מסתיר את עמדותיו ונמנע מלומר אילו החלטות יש לקבל. אנחנו כבר יותר משמונה חודשים במלחמה, ואף אחד לא יודע לומר: האם בנט תומך בהמשך המלחמה או בסיומה? האם הוא בעד שישראל תשלוט באופן מלא ברצועה ותחדש את בניית ההתנחלויות בה? האם לתפיסתו ישראל צריכה לפתוח חזית שנייה בצפון או להימנע מכך? למעשה, אין שום נושא על סדר היום שבנט מביע את דעתו בו. אפילו ביחס לעסקת חטופים הוא לא הביע שום עמדה בעלת משמעות.
למזלו הרב של בנט, תקשורת המיינסטרים נמנעת מלהזכיר לו את אחריותו למחדלים מול חמאס ומול איראן, מצניעה את עמדותיו הימניות הקיצוניות, ואפילו לא מאתגרת אותו באשר לשאלה מה ישראל צריכה לעשות אל מול האיומים עליה. כך, למשל, בנט התראיין לאחרונה לכתבה בחדשות 12, שהוקדשה להחלטתו להטיל על הימ"מ את האחריות הלאומית ללוחמה בטרור ולשחרור חטופים. אני לא מתלוצץ. ואף אחד בחדשות 12 לא חשב לשאול אותו במשך שש וחצי דקות של ראיון על אחריותו למחדל או על עמדותיו ביחס למלחמה. מדהים.
חולם על סיפוח
בנט מנהל עכשיו קמפיין בחירות המבוסס על הסתרת עמדותיו האמיתיות. מדובר בשיטה בדוקה בקרב פוליטיקאים שרוצים להונות את ציבור הבוחרים (ובנט כבר מנוסה בכך). אז כל אנשי השמאל והמרכז שמתכוונים להצביע לבנט, צריכים לשוב ולהיזכר כי הוא איש ארץ ישראל השלמה, בדיוק כמו סמוטריץ' ובן גביר. בנט תומך בהקמת התנחלויות חדשות בכל מקום, גם בלב אוכלוסייה ערבית, ובהכשרת מאחזים בלתי חוקיים. בשורה התחתונה, הוא תומך בשליטה ישראלית מלאה על כל יו"ש ורצועת עזה, ובסיפוח חמישה מיליון פלסטינים תחת שלטונה, מה שיהפוך את מדינת ישראל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי.
הנכונות של אנשים שמחזיקים בעמדות מדיניות הפוכות משל בנט להצביע עבורו, מעידה על השפל שאליו הגיעו מחנה השמאל ומחנה המרכז. אותם אנשים שבעבר הגדירו את בנט כפאשיסט (זוכרים את כנס "הארץ"?), מתכוונים לבחור בו, משום ששנים ארוכות של התנערות מכל עניין אידיאולוגי ושל התמקדות בפרסונה של ביבי (לצד אימוץ של חלק ניכר מעמדותיו המדיניות, ובעיקר הקונספציה שלו לגבי חמאס ברצועה), הפכו את איש הימין הקיצוני לאלטרנטיבה ראויה בעיניהם.
אחרי 7 באוקטובר ישראל שוב ניצבת לפתחה של הבחירה שעליה דיבר דוד בן־גוריון כבר בשנת 1950 – הבחירה בין מדינת יהודים על חלק מארץ ישראל, לבין מדינה דו־לאומית על כל ארץ ישראל. לפיכך, הבחירות הקרובות צריכות להתנהל לא בין ביבי לבנט אלא בין מי שרוצה להמשיך לקיים את מדינת היהודים לבין מחנה ביבי־בנט־סמוטריץ'־בן גביר, שיהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי. אנשים מהמרכז והשמאל שיבחרו בבנט, בעצם בוחרים בנתניהו נוסף, רק קיצוני יותר מהמקור.