אבא שלי, יוסק'ה ז"ל, נולד ביפו בשנת 1925. הוא גדל עם ערבים ולמד בבתי הספר שלהם עד גיל 9, כשהמשפחה עברה לרחוב גוריון בתל אביב. כל חייו הוא דיבר ערבית פלסטינית בניבים של עזה ושכם, כי משם הגיעו הפועלים שלו במסגרייה, שאותה פתח במרץ 1947 בדרום תל אביב בסלמה 160. עד למלחמת ששת הימים עבדו אצלו ערבים ישראלים. לימים נוספה כתובת עברית, התיבונים 40.
הוא היה החייל האמיץ שווייק, אבל לחם במלחמת השחרור בגדוד 54 של גבעתי והיה גם בשועלי שמשון, או כפי שהוא קרא להם: "שועלי שלשום". בג'יפ שלו ביחידה היה גם אורי אבנרי ז"ל, מראשי השמאל בישראל. שניהם חלקו את מקלע הבזה.
ישראל מתכווצת: ההשלכות מרחיקות הלכת של המדינה בעקבות המלחמה
הדיון בשינוי חוק הגנת הפרטיות עלול לשנות את האופן בו חברות פועלות
החטיבה השתתפה בכיבוש אשדוד, אשקלון ובאר שבע. כשהייתי בן 10 בשנת 1969, לקחו אותי ההורים לכנס של הגדוד בפילבוקס באשדוד. קיבלתי דגלון שנופפתי בו כמו טופלה טוטוריטו, ובדרך חזרה שאלתי את אבא: "תגיד, כמה ערבים כבר הרגת?". היינו אז שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, המדינה הייתה בתחילת התפרקותה כחברה, אחרי הניצחון הגדול.
הוא הביט בי וענה: "רוני, לא שואלים שאלות כאלה. מלחמות זה לא טוב, זכור את זה ואל תשכח אף פעם". בששת הימים הוא היה חודש וחצי במילואים, אני זוכר את הזקן השחור כמו של הרצל, שאיתו חזר מסיני. אמא שלי כמובן אמרה לו להתפשט לגמרי בחדר המדרגות, ומיד למקלחת. "וגם תתגלח, כן?".
כשחזר אז, שאלתי מה הדרגה שלו והוא ענה: "טוראי". לכל הילדים בגבעתיים היו אבות בצבא עם דרגות, שנפלו על כתפיהם כאילו היו שלכת, רק אבא שלי אהב להיות טוראי. במלחמה הזו הוא היה בן 42, נהג של מובילי טנקים. כשבאו לגייס אותו וקראו לו מלמטה ברחוב כצנלסון, הוא ענה שהוא לא בבית. המגייסים התפוצצו מצחוק ואמרו לו: "יוסק'ה, הפעם זה באמת, לא תרגיל". אז הוא ירד.
הוא שירת במילואים עד גיל 55 פלוס, השתתף גם ביום כיפור באוקטובר 73', אבל תמיד שנא את הצבא. "רוני, יש לי עסק, אין לי זמן למלחמות שיש להן רק התחלה בלי סוף".
הציק לי העניין של הדרגה, אז הוא סיפר לי סיפור. "כשהקימו את צה"ל, כמובן התגייסתי. בלשכת גיוס נתנו לי מספר אישי 3287. הרמטכ"ל השני של צה"ל, צבי צור, עמד מאחוריי, הוא היה 3288. היה לי רקע טכני, עבדתי בצבא הבריטי בסרפנד (היום צריפין), למדתי מסגרות במקס פיין בתל אביב ורצו שאהיה קצין טכני, אבל סירבתי. לא אהבתי דרגות. רציתי לסיים את המלחמה ולחזור לעסק".
בקיצור, החייל האמיץ שווייק היה בשירות סדיר ומילואים עד 1980. הוא ואמא שנאו את מפא"י, זה תורשתי, כנראה. במשרדו במסגרייה הוא היה קורא את כל עיתוני הבוקר: "דבר", שהוא קרא לו "דֶבֶר", "על המשמר" ו"הארץ". בצהריים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "רוני, חשוב לדעת בחיים מה חושב האויב, זכור את זה". האויב היה מפא"י, של כל המשפחה, גם זה של אמא, שהייתה הפועל המזרחי.
אבא לימד אותי את המושג "חניוק" (טפיל) והקפיד לומר לי כל חייו: "תקשיב לי טוב־טוב, המדינה שלנו תיהרס בגלל החניוקים. בן־גוריון מכר אותנו לחניוקים. הם לא משרתים בצבא, לא עובדים, יש להם כסף כמו זבל, הם עושים המון ילדים, כמו הערבים. אני מדבר את כל השפות כאן – עברית, ערבית ויידיש. עליי הם לא יכולים לעבוד, אני מכיר אותם. לחילונים לא תהיה ארץ". סיים והמשיך לקרוא את התוספת האדומה של "ידיעות" בשישי, שהוא קרא לה: "הפתחלנד".
השבוע, כאשר בג"ץ ביטל את הפטור מגיוס של החרדים, נזכרתי בו, באבא שלי שנולד לפני כמעט 100 שנה. הוא לא היה משכיל במיוחד, אבל ניחן בחוכמת חיים. הוא ראה את הנולד לפני עשרות שנים. החניוקים הורסים את המדינ'ע, אין עתיד כאן, כאשר יש את אבי האומה שנותן להם את כל מה שהם רוצים: בטלה, התעלקות והתעמרות בכל מי שאינו חרדי.
לעת עתה אני בתאילנד, רחוק מכל הסחלה באגם הדרעק. כיפוש מבסוטית שאני נהנה, אבל שואלת בקול אם כדאי שהיא תגיע עם גיאצ'ו הצדיק, "רק לכמה שבועות או חודשים, מאמי. עד שייגמר הבלגן כאן".
כן, כיפוש היא ציונית כמו מועצת חכמי התורה וגדולי התורה. "כיפוש, אנחנו נולדנו פה ואנחנו נתפגר פה. זה מה יש", עניתי לה. אבל אני מכיר אותה, הרבה יותר טוב ממה שהיא משערת. הגלגלים אצלה במוח כבר בתנועה מתמדת, אני חייב להיות דרוך, על המשמר. היא יודעת שאיני אוהב רחוק, טיסות ארוכות וכל הג'אז הזה. אז היא תתחיל לדבר על קפריסין או יוון. בטוח שכבר יש לה תוכנית סדורה עם אקסלים והכל, היא רק מחכה להזדמנות.
ביום שלישי הודיעו שימעלה "הגמד" ואיתן "הרומני" ליוסי "סתומיאן" ולי: "היום אל תאכלו הרבה. אנחנו נוסעים ללמאי. זה 20 דקות נסיעה, יש שם שוק אוכל נ־ד־י־ר, מכל העולם באים לשם. יש גם הופעות רוק, קאברים, עם להקה מדהימה. רון, אתה תודה לנו כל החיים".
האמת? זה הרגיש לי כמו מבוא להונאה, אבל זרמתי. ישנתי שנ"צ, הם העירו אותי בבעיטות בדלת, כי לא הקצתי. התארגנתי וירדתי ללובי. על הדרך כתבתי לסתומיאן: "תזמין לי אספרסו כפול, לקחת. תגיד למלצרית 'טו־גו', היא כבר תבין". הוא נורא נפגע. "למה ככה? מה אני לא יודע מה זה טו־גו? למה אתה מתייחס אליי כמו למטומטם?". צחקתי. "נו, באמת יוסי, מעניין למה. בוא נחזור על ההזמנה: דאבל אספרסו טו־גו. תשתדל שיבינו אותך, שלא אפול איתך שוב".
להפתעתי הוא הצליח. הודעתי לו שאני משתומם. רק התכוונתי לשבת על הכורסה ולהדליק סיגריה. "הגמד" השתגע. "לא, אתה לא יושב לי עכשיו! גם איחרת ב־20 דקות, ועכשיו אתה נשכב לי כאן לשתות קפה? קום מיד! חייבים לצאת עכשיו, לפני שייגמר שם האוכל".
נכון, השמיעה שלי כבר לא משהו, אני קשיש. אבל מה זה "ייגמר שם האוכל?", שאלתי אותו. הוא לא ענה.
איתן הרומני נהג. בתאילנד נוהגים הפוך, אז אני דרוך מאחור עם סתומיאן. איתן לא רואה כל כך טוב, הוא גילח כבר שלוש־ארבע מראות מאז שאנחנו כאן, אבל מי סופר. הוא משוכנע שהוא הכרוז באוטובוס קומתיים בלונדון, שמסביר על כל אתר תיירות. "תקשיבו, מימין יש נקודת תצפית על כל האי. מכל העולם עוצרים כאן. רון, אל תעשן לי באוטו, אני לא אוכל להחזיר אותו, הם ממש ביקשו".
"איתן, תתרכז בנהיגה, אני מעשן מחוץ לחלון. אני עושה את זה 40 שנה, אף פעם לא השארתי ראיות. תרגיע". הגענו ללמאי, לשוק האוכל ה־נ־ד־י־ר. תכלס זה חניון על חול כבוש, עם כמה חושות שבהן ניצבים תאילנדים עצובים על מר גורלם. "תראה איזה יופי", התלהב הגמד. "לך תזמין לך לאכול מה שאתה רוצה, יביאו לשולחן. תכף תעלה להקה, תגיד תודה שהבאתי אותך לפה".
נכנסתי לדיכאון. צילמתי ושלחתי ליגאל הגרוזיני, שהוא גם גרוזיני של הביוקר. הוא היה בתאילנד עשרות פעמים, רציתי לדעת אם הוא ביקר במקום ה־ק־ס־ו־ם הזה במסעותיו.
הוא נורא נבהל מהווידיאו הקצר. "תגיד, מה קרה לך? אל תאכל שם כלום! נגמר לך הכסף? אני כבר שולח לך. אתם מתאמצים להגיע למיון שם? אתה לא רואה שזו חתולייה? לאדם לבן אסור לאכול שם! תזמין מים בבקבוק ותתאפק עם האוכל עד שתחזור למלון. אני מאוד מודאג ממך, אני אדבר עם כיפוש".
"יגאל, אני רעב נורא".
"רון, תקשיב לי. תזמין תירס על הגריל, זה לא יהרוג אותך, גם אם התירס מהיומולדת של המלך, לפני שנה. אני בכלל כבר הייתי במונית בדרך חזרה, אני לא מבין למה אתה מחכה. טוב יותר זה לא יהיה".
על אף שאני מיזנתרופ ידוע, זרמתי, כי לא הייתה ברירה. הלהקה עלתה לנגן. מיד הבנתי שרוקרים הם לא, אף שהיה להם שיער ארוך וקעקועים, ופוזה של החזקת הגיטרה כאילו הם פרינס, אריק קלפטון או מארק קנופלר. אמרתי לג'מעה שהזמר שר ליד השירים, כי הוא קורא בתאית, והתפוצצתי מצחוק. האוכל היה מזעזע ברמות. התפללתי בלב לשרוד עד שאגיע למלון, כדי לבלוע נקסיום. בסדר, צלחנו את זה. הם הודיעו לי שאני בלתי נסבל, והסכמתי מיד.
בכל בוקר, כשאני משכים, מוכן לי סלט קטנטן ממגוון ירקות. איתן הרומני התחיל לחתוך ביום הראשון, השף של המלון הציץ ונפגע. הוא הודיע לאיתן "אתה אורח כאן, אז אתה תבחר את חומרי הגלם בכל בוקר, ואני אחתוך לכם סלט בקערה". שאר האורחים משתוממים, אז מה? ככה אנחנו רגילים גם בארץ.
אחרי ארוחת הבוקר החליט איתן הרומני לשריין לו וללימור, רעייתו, חדר במלון גם לספטמבר, כי הוא לא אוהב חגים בארץ, ובקוסמוי הוא בן בית. אז פסענו איתו לחדר המנהל, שכמובן מכיר אותו. שמעון הגמד הזהיר אותנו: "אתם לא נושמים אפילו, אתם תראו עכשיו נוכל בפעולה. איתן אומן בתחומו, יש לו סבלנות של פיל".
אחרי הברכות משני הצדדים, איתן הודיע על רצונו בחדר לשישה לילות. המנהל התאילנדי שמח וביקש 6,000 שקל במטבע מקומי. הגמד הודיע לנו בלחישה: "הלך עליו. לא מתאים לו, הוא מכיר את הרומני 30 שנה".
איתן פתח לו בטלפון את אתר בוקינג והראה לו שכבר הזמין חדר ב־2,200 שקל, אבל יש לו זיכוי של 600 שקל, אז הוא משלם 1,600 שקל. התאפקנו לא לפרוץ בצחוק. זה לא קרב הוגן, כי איתן סוחר עם ניסיון של עשרות שנים, והתאילנדי רק מנהל מלון, שהיה בהלם לנוכח הנתונים והמציאות.
"איתן, אני לא יכול במחיר הזה. הכי נמוך שאני יכול לרדת זה ל־1,770 שקל לשישה לילות". איתן הושיט לו יד ואמר "יש לנו הסכמה. תחייב אותי, אני משלם עכשיו. אם יש מלחמה בישראל, אני מודיע לך מיד, אתה שומר לי את הזכות לחדר 304, כי אני אוהב מטר מהבריכה והים".
נחנקנו בשקט, כאשר המנהל הודיע לו: "רק תגיד לי מתי אתה מגיע, כדי שאשלח את הוואן מרצדס לאסוף אותך משדה התעופה". נפרדנו ויצאנו לבריכה של המלון. אמרנו לאיתן שהוא שפיץ בתחומו. "אני מחבב אותו", הוא הסביר לי, "הוא באמת איש טוב. אתה מכיר אותי. בשבילי חלק מההנאה בעסקה זה לשלם את המחיר שהחלטתי עליו לפני. כך אני פועל כל חיי".
הייתי מבסוט בבריכה, יוסי עשה לי טיפול וואטסו, עם מצופים. במים הוא גאון. הייתי רפוי, כאשר הגיע העוקץ הבא. "יאללה, בואו נלך להתקלח, נוסעים לפישרמן מרקט. זה המקום הכי יפה בקוסמוי. כל המיליארדרים בעולם מגיעים אליו. חדר במלון שם עולה אלף דולר ללילה, יש שם גלריות ומסעדות פאר...".
המקום נחמד, באמת. אבל כשאומרים לי כפר דייגים, אני מיד נזכר בסרט של ג'וליה רוברטס "מיסטיק פיצה", בקונטיקט או מיין בארה"ב. שם יש אוניות דיג ומסעדות דגים, ואת מרק הצדפות הטוב ביותר בצפון אמריקה. בכפר הנוכחי עוגנות דוגיות, לא אוניות.
שימון הגמד הבריז, הלך לפוט־מסאז'. איתן הרומני הלך לשופינג. "תראה איזה חנויות", הוא התלהב, "הכל כאן אורגינל, אין זיופים". נחנקתי מצחוק. "אורגינל, הא? זה טבוע לך בדם להסתלבט על כל העולם. יש לי עוד חבר רומני כמוך, קוראים לו פולו, אדון פולו. אם שניכם חיים כאן, אתם משכנעים את המקומיים לקנות מכם את הבתים שלהם, שוב. מה שמפחיד כאן שאתם גם תצליחו".
סתומיאן ואני נכנסנו למסעדה, שיש בה גם אוכל אירופי. אחרי עשרה ימים של אוכל תאילנדי, החך כבר מתגעגע למשהו אחר. יוסי הזמין ברווז. "יוס, תקשיב לי. ברווז צריך לדעת להכין. אצל בויקו ב'סינית האדומה', היינו מזמינים יומיים מראש, כדי שיהיה לו זמן להרביץ לעוף, כדי לרכך אותו. אתה בטוח שאתה רוצה ברווז?". הוא השיב בחיוב. "פעם אכלתי ברווז מטוגן, זה היה מדהים", אמר.
אני הזמנתי מרק עגבניות וספגטי פומודורו, כי בזה אי אפשר ליפול. הברווז הגיע מהר מדי, לטעמי. יוסי הוא איש גדול, אני מכיר את שפת הגוף שלו. הוא גם איש נעים לבריות שלא מתלונן אף פעם. הוא גם לא יודע להגיד "לא", לכל דבר, הצעה, מהלך הוא עונה בחיוב. הוא טעם מהברווז ופניו התכרכמו. "מה קרה, טומטום? זה צמיגי? המרקם לא מתאים לך והטעם של סנאי?".
הוא חייך. "נפלתי עם זה, אחי. דבר עם המלצרית שתחליף לי". קראתי לה והסברתי שהחבר שלי אלרגי לעופות שיודעים לשחות והזמנתי לו פסטה כמו שלי. "תקשיב, יוס. אם נמשיך ללכת לכל ההמצאות של הרומני והגמד, אנחנו נגמור עם מחט בווריד במיון. חייבים למרוד, להתקומם. הם מסתלבטים עלינו". הוא הסכים בתנועת ראש.
אחד מהדברים שאני מתקשה להתרגל אליהם הוא כמות העיסויים של איתן ושמעון. הם יכולים לעבור שלושה־ארבעה ביום. שנ"צ הם מעבירים בפוט־מסאז', כי זה נמשך שעה. בכל 50 מטרים ברחובות קוסמוי יש שלוש חנויות של מסאז'. אני מאבד עניין אחרי 20 דקות, אבל הם נרדמים ונוחרים בקולי קולות.
צילמתי והקלטתי כדי לתעד. אבל הם טוענים שזה לא הם, והסאונד זה פייק שהכנסתי בעריכה. אוקצור הם שורצים שם שעתיים בצהריים. "מה אתה רוצה? עושים לנו רגליים חדשות, אנחנו ישנים טוב, עולה 30 שקל שעה, מה רע? אתה לא יודע ליהנות מכלום, רק רוצה לשרוץ בבריכה ובים".
הם צודקים. אני באתי לנוח, לצחוק ולנקות את הראש. בשבוע הבא אנחנו חוזרים לכתריאליבקה. אני מקווה שהבטריות שטענתי יספיקו לכמה שבועות בארץ המשוגעת שלנו, להישרדות הבלתי נגמרת ונתפסת.
להכלה של הילד"ז שמתעלק על הקופה הציבורית באבטחתו, לאבי ואם האומה שמארגנים את הכביסה לאמריקע, לקולקציית האפסים הבלתי כשירה שמנהלת את המדינ'ע, אבל זה שלנו, אנחנו לא יודעים אחרת, לצערי.
זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש, תבלולו ותתפללו הרבה. החניוקים טוענים שזה עוזר. זה עוד לא עזר לנו אף פעם, אבל הם טוענים.