ברגע אחד דובדבנים יפים ומתוקים הפכו למשהו אחר. “זה מהצפון. אנחנו קטפנו!", אמר המוכר והסביר שחקלאים שנשארו בלי ידיים עובדות במשקים הנטושים הפיצו בין בעלי חנויות שמי שרוצה לבוא מוזמן לקטוף בעצמו. רק שלא יירקב מפעל חייהם. הם שמו את הפרקטיקה לפני הכל. לפני הכיס, לפני האגו, לפני הצער הפרטי.
פעם, כשהייתי נאיבית, האמנתי שכדאי להרים טלפון אל כל מי שראוי שיירתמו למבצע חקלאות בדרום הנטוש. זו הייתה מחשבה סבירה: התוצרת החקלאית נהרסת, יש המוני בני ישיבות, יש המוני בנות יעקב ועוד מוסדות מתוקצבים היטב, יש להם ידיים, יש להם רגליים - קדימה לעבודה. שיעור בזמן אמת על איסור “בל תשחית".
ברשימת האנשים שפנינו אליהם, חבריי ואני, היו רבנים, אחריהם חברות וחברים חרדים בעלי תפקידים בתקשורת המגזרית, פוליטיקאים ובנות ובני הזוג שלהם. חשבנו שהגיעה השעה שיגידו לקהלם שצריכים אותו, ולו בשל העובדה שאנחנו לכודים באותה סירה עם חור בירכתיים. היבול היה מטריד מאוד. נשות פוליטיקאים הביעו התלהבות והתנערו בחן. שרים התעלמו, והנציגים בעיתונות החרדית שאלו “איך זה קשור אלינו?".
אחת התשובות הייתה: “מה בא לך פתאום הקטע החקלאי? לא מאמין שרבנים יורו לבני ישיבה לנטוש את לימודיהם ולעסוק בקטיף. לגדולי הדור יש אג'נדה משלהם. לי אין כל השפעה על סדר היום שלהם, וזה גם לא מעניין אותי". נניח שייסוריהם של החקלאים אינם מעניינים אותו וגם אדמת ארץ ישראל לא מרגשת אותו. גם העובדה שתכף למשפחתו מרובת הילדים לא יהיו פירות וירקות אינה מעניינו?
מהצד השני, על הכוחות, היופי והטוב שמתגלים גם מתוך הצרה הגדולה שהביאו עלינו, אני לומדת מדי יום ומלקטת כדי לשמור ליד הלב: פעמיים בשבוע אוטובוס מלא בנות ובני 70 ומעלה עושה את דרכו מירושלים אל שדות שונים בעוטף עזה. השבוע אלה היו כרוב ומלונים. הם כורעים על הארץ, קוטפים באהבה את תוצרתה וחוזרים איש ואישה אל בתיהם.
מחבריי שפונו מהצפון שמעתי על בחורה חרוצה שממשיכה להפעיל את הקייטרינג שלה מחדר בית המלון בסיועה של מנהלת בית המלון. בחדר השינה שני מקררים ושלוש כונניות ציוד.
התור מחוץ ל"חפלה בחלה", בית העסק החדש בשכונת ארנונה בירושלים, מלמד על ההיענות לקריאה של אפרת וחנוך דאום, שעושים עבודת קודש מאז שפרצה המלחמה. בבית העסק הקטן שלו, המילואימניק החרוץ אבנר לוי מטגן שניצלים במטבחון בזמן שחברו מופקד על סידורם עם סלטים בתוך החלה. במחלקות בית החולים פגשתי סבתא לנכדים שמחלקת למטופלות ולמטופלים שקיות ממתקים ופירות מיובשים (“הנכדים קנו אצל חנניה בשכונת הבוכרים וארזו בעצמם").
אל מחלקות השיקום מגיעים מתנדבות ומתנדבים כדי לתת סעד נפשי לפצועים שלנו. הרבה אנשים טובים פוקדים בקביעות את מתחמי משפחות החטופים כדי להיות שם איתן. חברים קרובים נתנו למשפחות מפונים את בתיהם ללא תמורה, רק שיהיה להם איפה להיות. והכל בשקט ובלי יותר מדי דיבורים.
איפה ההנהגה שלנו ואיפה אנחנו, אם אפשר לקרוא לה “הנהגה". כתבתי בתחילת המלחמה ואכתוב את זה שוב: מעולם לא הייתה הנהגה כה לא ראויה לעם. לא רק לעם שלנו. בכלל. מאז שהנאיביות עזבה, כל המילים, גם הקשות ביותר, נשחקו. המילה “הפקרה", “ביזה", וגם צירופים איומים כמו “הותר לפרסום" נשחקו. או שאולי אנחנו נשחקנו ועלינו להודות לשחיקה, כי היא זו שמאפשרת לנו להמשיך לנשום גם תחת הידיעה שבגדו בנו. נדמה לי שאחרת אי אפשר לשאת את החיים האלה.
הידיעה שאנשים שאנחנו משלמים את משכורותיהם מתעלמים מהחוזה הבסיסי ביותר בין משרתי ציבור לציבור, לא מרפה. הסעיף המרכזי בחוזה הוא קדושת החיים שלנו וחובתם לעשות הכל כדי לשמור עלינו. זה לא קרה ולא קורה.
את הנאיביות של פעם, כלומר זו של חודש אוקטובר 2023, החליפו שני דברים: הכעס והצורך במעשה. במעשה מסתתרות נקודות אור קטנות להיאחז בהן. מתוך החשיכה קשה לחלץ אותן אבל אפשר. ובתוך השחיקה יש הרבה עשייה, ושם, ברווח שבין הייאוש לתקווה, מסתתר האור.