אני עיתונאי כבר למעלה מ־25 שנה. ויצא לי לקיים אין־ספור ראיונות עם כוכבי תרבות ובידור, בכל מדיום אפשרי. באופן טבעי, רק מעטים מתוכם נחקקו בי ברמה כזו שאני זוכר כל פרט ופרט מתוכם. ואחד המרכזיים שבהם היה מפגש שלי עם אדם, חיים כהן עליו השלום. ראיון שהיה עבורי לא פחות משיעור לחיים.
נפגשנו בסביבות שנת 2005. הייתי כתב במוסף “סופשבוע" של “מעריב", ונשלחתי לראיין את אדם במסגרת עסקה שנתפרה מראש מול אשת יחסי הציבור שלו. פרטי העסקה היו ברורים ומפורשים. אדם, שהוציא לרדיו סינגל אחרי לא מעט שנים שבהן התרחק מאוד ממצעדי הפזמונים, יזכה לכתבת שער גדולה, ובתמורה - ייצא מהארון באופן פומבי. משימה עיתונאית פשוטה, לכאורה, כי נחסך בה מראש הצורך לחלץ מהמרואיין פרט אינטימי שהוא מתקשה לנדב. הכל כאמור כבר סוכם.
הראיון התקיים אצלו בבית. הייתה בינינו היכרות מוקדמת, ואדם היה מקסים וחברותי כתמיד. אבל הוא היה גם שרוי בלחץ ניכר, באופן צפוי לגמרי. ולכן ניווטתי את השיחה למקומות בטוחים ורחוקים ככל האפשר מהעניין שלשמו התכנסנו. אני אפילו זוכר הצצות שלי בשעון, מתוך הנחת יסוד שנקדיש זמן ניכר לסמול טוק לפני שאתקדם לכותרת הראשית. הרגשתי ששנינו מנהלים איזשהו מחול מנומס, שכל מטרתו - הידועה היטב לשנינו - היא חימום. שיחה ששום משפט מתוכה לא ייכנס לתוצר המוגמר שיתפרסם בעיתון. ואז, כעבור למעלה משעה של דיבורי סרק החלטתי להעלות הילוך, במסגרת אותו מחול. אבל הגרסה שלי ל"רוקדים עם כוכבים" התרסקה על הרחבה. אדם הדף בנימוס כל ניסיון להתקרב אל הטריטוריה הרגישה. ובכל פעם מחדש פתח עוד ועוד סוגריים, והעלה נושאים ששנינו ידענו בעליל שאינם רלוונטיים לכתבה. זה היה מתיש. זה היה מביך. זה היה מאוד מאוד לא נעים, לשנינו. וככל שהראיון התמשך, יכולתי לחוש שהאיש נמצא במצוקה ברורה, שרק מתגברת. אני זוכר היטב שהוא הזיע כולו. למרות שהמיזוג היה מעולה.
“לא פספסתי אף הופעה": ההיסטריה סביב הזמר אדם בשנות ה-80
החלטתי לקטוע את השיחה. כיביתי את מכשיר ההקלטה ושאלתי אותו, בחיוך, מה קורה. אדם שתק כמה שניות, נאנח ואמר לי בקושי ניכר: אני יודע שהבטחתי לכם. אני יודע שבטח נורא יכעסו עליך אם תחזור למערכת בלי הסקופ, אבל אני פשוט לא יכול. שאלתי למה. הוא הסביר לי שאדם מאוד קרוב אליו חולה, במצב קשה (הוא גם ציין במי מדובר), ושאם אותו אדם ישמע על יציאה פומבית שלו מהארון זה יגרום לו לעוגמת נפש גדולה. ולכן הוא לא מסוגל להמשיך בתוכנית המקורית. את המילים הבאות שלו אני זוכר במדויק. שיזדיין הסינגל, שתזדיין הכתבה. תבין אותי, אני לא יכול.
כבר היה לי לא מעט ניסיון בתחום. וגם מידה לא מבוטלת של יכולות מניפולטיביות, שבעזרתן שכנעתי מרואיינים לדבר על דברים שהם ממש לא רצו להיכנס אליהם. ואני זוכר באופן חד ומדויק את הרגע הזה, שבו התלבטתי עם עצמי מה לעשות. כי ידעתי שאני מסוגל, תוך הפעלה של שלל כישורי השכנוע שלי, להוציא ממנו בסופו של דבר את שני המשפטים הנכספים שיתנוססו על שער העיתון. ידעתי גם עד כמה מצפים ממני לספק את הסחורה, ועד כמה עורך המוסף בונה על הכתבה. אבל ראיתי מולי אדם מיוסר, לא פחות, שהפרסום עלול לגרום לו לנזק של ממש. ובאותו רגע חלפה בי המחשבה: בשביל מה זה טוב, לעזאזל? האם ה"הישג" של הוצאה מהארון מצדיק את כל עוגמת הנפש? ומיד אחריה מחשבה נוספת: אולי אתה לא מתאים למקצוע הזה.
ויתרתי. חזרתי למערכת עם הזנב בין הרגליים, וחטפתי מקלחת צפויה של נאצות מהעורך. אבל אחרי שבוע כבר עברתי לכתבה הבאה. ואז לזו שאחריה. והעולם המשיך להסתובב. כעבור כשנתיים אדם יצא מהארון, הרבה אחרי שאותו אדם שעליו דיבר הלך לעולמו. עד היום אני מחשיב את המפגש איתו כאחד ההישגים הכי גדולים שהיו לי כעיתונאי.
על הסכין
- בשבוע שעבר, במועדון הגריי במודיעין, ראיתי לראשונה בחיי את בעז שרעבי בהופעה חיה. אבסורד מטורף, אבל לא על זה רציתי לדבר. אני פשוט מפציר בכם: רוצו לראות אותו. האיש הוא פשוט תופעת טבע. בגיל 77 הוא שר נפלא, מצחיק נורא ומרגש עד דמעות. וכל שיר שהוא מבצע, כל שיר! הוא חלק חיוני מהפסקול הישראלי.
- במהלך ההופעה בעז העלה לבמה את דניאל וייס מבארי, שהוריו נרצחו בידי חמאס. וייס, זמר נהדר ונשמה גדולה, ביצע את “פמלה", ואת “אני גיטרה" - שיר שאביו אהב במיוחד. זה היה רגע מצמרר, שבסיומו הקהל פשוט נעמד, כאיש אחד, והריע לו. וכל זה, רגע אחרי ששרעבי שר את “כשתבוא", על רון ארד. במציאות המצמיתה שלנו, המוזיקה היא ממש טיפול רפואי.
- באותו זמן, הרחק משם - ליתר דיוק, בפסטיבל גלסטונברי האגדי באנגליה, הכוכבת דואה ליפה שרה עם קבוצת אנשים בקהל שהניפו דגלי פלסטין. ודיימון אלברן הענק, הסולן של בלייר והגורילאז, צעק מעל הבמה: "אתם פרו־פלסטינים?", "אתם מרגישים שזו מלחמה לא צודקת?", לקול תשואות הקהל. אף מילה לא נאמרה על פסטיבל מוזיקה אחר, שבו בוצע טבח אכזרי.