אמצע אוגוסט, שנת 2006. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן על הקו, שבצדו השני ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. מלחמת לבנון השנייה זה עתה הסתיימה, והשניים משוחחים לאחר שלא שוחחו זמן מה, בהמלצת משרדי החוץ של שתי המדינות, כדי שלא ייווצר רושם של לחץ או חוסר תיאום.
הסקרים מלמדים, כמו היום, שהציבור הישראלי לא מאמין שישראל מנצחת במלחמה. אבל בוש לא מתפעל מסקרים: מצבו גרוע מזה של אולמרט כבר די מזמן. על פי סקר שנערך ערב השיחה ההיא, רק אחד משלושה אמריקאים האמין שאמריקה מנצחת במלחמה בטרור.
חוק הגיוס: סוף סוף מתייחסים לחרדים כמו לבני אדם | שמואל רוזנר
מתקרב הרגע שבו גם הלוחמים הפטריוטים ביותר יקרסו תחת הנטל
ישראלים לא קנו את הניצחון של אולמרט, האמריקאים לא קנו את הניצחון של בוש. מועצת הביטחון העבירה החלטה שסיפקה לישראל סוג של תיקו: אמצעי שמאפשר לסיים את הקרבות, ולקוות לטוב. זו ההחלטה שאמורה הייתה לסלק את חיזבאללה מאזור הגבול.
גלגוליה של המלחמה ההיא וגורלה של ההחלטה ההיא כובסו מאז במכונת השכחה ובמשקפת המבט לאחור. מלחמת האזרחים בסוריה העסיקה את חיזבאללה, עד שבישראל התגבש הרושם שמלחמת לבנון הייתה הצלחה, ולא כישלון. חיזבאללה לא מימש את ההחלטה, אבל נותר יחסית לא פעיל, עד שבישראל העמיקה ההנחה שהארגון "מורתע". הוא ראה שישראל יודעת להשתגע. הוא זוכר מה קרה ב־2006, והפיק לקחים. כך לפחות חשבו רבים בצמרת המדינית והביטחונית.
זה היה, מסתבר, רושם שגוי. או אולי נכון לשעתו, אך שגוי לשעתנו. כך או כך, ההחלטה ההיא, של מועצת הביטחון, שוב על הפרק. כי מה שישראל רוצה שימומש כעת בלבנון דומה מאוד למה שנקבע בהחלטה ההיא. אם לא כן, לא תהיה ברירה אלא לצאת למלחמה נוספת, שסופה ידוע מראש: עוד החלטה, דומה מאוד, אחרי שיישפכו נהרות של דם, אחרי שירוסקו תשתיות וינופצו חלומות.
אלא שנסראללה עלול לעשות את החישוב הבא: כדי להימנע ממלחמה, הוא ייאלץ לממש את ההחלטה, לפחות חלקית. קשה לראות איך ממשלת ישראל תוכל להחזיר את התושבים לצפון בפחות מזה. מצד שני, אם ייגרר למלחמה, באמת יהיה נזק, באמת יישפך דם, ובאמת, בסוף תהיה עוד החלטה דומה.
נו, ומה נסראללה ירוויח? בדיוק את מה שהרוויח ב־2006. כי יש הבדל בין החלטה שנועדה למנוע מלחמה, שצריך לממש, לבין החלטה שמתקבלת לאחר מלחמה, כאשר כולם מותשים, כאשר נשמעת אנחת רווחה של סיום, שאותה אפשר לא לממש. אם השקט יישמר, אף אחד לא ייצא למלחמה נוספת כשיתברר שההחלטה לא מומשה. כלומר, יכול להיות שלנסראללה כדאי שתהיה מלחמה. יכול להיות שצריך להביא את זה בחשבון.
ושוב הטלפון מצלצל, ושוב בוש עולה על הקו. אולמרט מבקש להודות לנשיא על העמדה האמריקאית שבזכותה הוקשחה מעט החלטת מועצת הביטחון. אולמרט חיבב את בוש, שחיבב את אולמרט. גם בשיחה הזאת כינה אותו, על פי הדיווח מאז, "שותף אמיץ למלחמה בטרור". אחר כך הפתיע את אולמרט בשאלה: "מה עם תוכנית ההתכנסות שהצגת?".
כך היו האמריקאים אחרי המלחמה של אז, כך יהיו גם ביום שאחרי המלחמה של עכשיו. ישראל עוד תעסוק בשיקום הצפון ובשאלה אם חיזבאללה כן או לא מקיים את תנאי הפסקת האש שקבעה מועצת הביטחון, והאמריקאים כבר יחזרו לשאול מה עם הפלסטינים.
הנוצה והגמל
קצת יותר ממאה שנים חלפו בין השימוש המתועד הראשון בביטוי "הנוצה ששברה את גב הסוס", לבין השימוש המתועד הראשון בביטוי "הקש ששבר את גב הגמל". גרסת הנוצה והסוס מופיעה לראשונה בוויכוח בין הפילוסוף תומס הובס, אבי ה"לוויתן" לבין התיאולוג ג'ון ברמהול. הגמל, כאמור, בא קצת מאוחר יותר. ב־1848, הקש והגמל הופיעו בסיפור של צ'רלס דיקנס. ב־1876 הופיע צירוף שכבר אינו מקובל, של נוצה ששברה את גבו של גמל (ולא סוס), ב"הרפתקאותיו של תום סויר", מאת מארק טווין.
צה"ל הוא הסוס או הגמל שלנו, וחבילות הקש, או הנוצות, נערמות על גב המשרתים בו. השבוע דווח על מספר חריג בגובהו של קצינים שבוחנים את האפשרות לפרוש משירות קבע. להתיר את החוזה. השבוע הוזהרו המנהיגים הפוליטיים מפני השחיקה הגוברת של אנשי המילואים.
בקריאה הראשונה לשירות, בעת חירום, הם מיהרו לבוא בהמונים. בפעם השנייה נרשמה שחיקה מסוימת, לא מאוד משמעותית, בשלישית העייפות ניכרת. ומכיוון שיש גם מי שמהרהרים בצעדים שיגררו קריאה רביעית וחמישית – נאמר, מלחמה בלבנון – כדאי שיבחנו את מצב השיניים של הסוס (ונכון – זה כבר מביטוי אחר: לא בודקים את שיני הסוס שניתן במתנה).
השחיקה לא ניכרת באותה עוצמה בכל קבוצות המילואים. יש שנשחקות יותר, יש שפחות. השחיקה מושפעת, בין השאר, מסוג הפגיעה בחיי השגרה, בכמות הימים, ברמת הסיכון, ברמת האמון בהנהגה, במגזר – כן, צריך להודות, גם במגזר.
הסביבה החברתית מייצרת ציפיות, הרקע החברתי משפיע על סדרי עדיפויות. בסקר בביצוע המדד בקרב אנשי מילואים, שהזמינה תנועת ישראל חופשית, ניכרים חלק מהפערים הללו. מצד שני, ניכר שהשחיקה עולה אצל כולם. יותר מ־60% ממשרתי המילואים החילונים מגדירים את העול כ"כבד" או "כבד מאוד". 45% מהמשרתים הדתיים בחרו בהגדרה כזאת. פחות – ובכלל זאת כמעט מחצית.
תציעו להם עוד פיצוי כלכלי, הם ייקחו אותו. אבל העול כבד, כך הם אומרים, לא בגלל הקושי הכלכלי, אלא קודם כל בגלל המחיר האישי והמשפחתי. לפני חודשיים, כחמישית מהם אמרו שאם תהיה החלטה לא לגייס חרדים, זה עשוי לפגוע פגיעה ממשית במוטיבציה שלהם לשרת. בסוף יוני נרשם זינוק לכמעט שליש (31%). כמעט מחצית מהמשרתים (45%) העריכו שמוטיבציה "של אחרים" לשרת תיפגע. אם חברי הכנסת של הקואליציה חושבים שיוכלו לאפשר פטור לחרדים בלי שיהיה לזה מחיר, כדאי שיעיינו בנתוני הסקרים האלה.
בעצם, לא רק חברי הכנסת של הקואליציה. מי שמסתובב בכנסת יכול להעיד שגם באופוזיציה יש עוד מי שרוקחים רעיונות משונים לפתרון של משבר הגיוס, שהעקרונות שעומדים ביסודם אינם טובת העניין אלא טובת המתעניין – כלומר, פוליטיקה.
בני גנץ נפגש בלילות עם עסקנים חרדים (דיווח של דפנה ליאל), שי פירון מוכר סחורה דומה בפגישות אישיות, שליחים של גדעון סער מנסים לבחון רעיונות יצירתיים. הנה מה שחלק מאלה אומרים: אם יש דרך להפיל את הממשלה, זה כדאי. כלומר, כדאי להתפשר עם החרדים בעניין הגיוס כדי לסלק מהדרך את ממשלת נתניהו.
שמעון פרס, שהסכים לתת לחרדים את רצונם בתמורה לכל מיני דברים שרצה באותו רגע (התרגיל המסריח, אוסלו וכדומה) לא היה מנסח את זה יותר טוב. מכירת העתיד תמורת ההווה היא מומחיות שפותחה בישראל והעפילה לדרגת אומנות. אין כמו עסקני החרדים להבין את הנוסחה הזאת, ולנצל אותה לטובתם.
הגיל והאופי
לפנות ערב, תחילת מרץ, 1933. לימוזינה נעצרת בג'ורג'טאון, וושינגטון, והנשיא שנבחר לא מזמן יוצא ממנה. בבית שהנשיא נכנס אליו, גר אוליבר ונדל הולמס הבן, שפרש מבית המשפט העליון. הוא בן 90, והוא ישן. כשהעוזר מעיר אותו, הולמס צועק עליו "אל תהיה אידיוט, ילד".
הוא לא מאמין שהנשיא פרנקלין רוזוולט בא לבקר. אבל הנשיא ממתין בכיסא הגלגלים שלו בספרייה, והשניים יושבים לשיחה "נעימה", אך כזו ש"לא תיחרט בזיכרון", כפי שכתב ההיסטוריון ג'ון לואיס גדיס. אבל משפט אחד שנאמר אחריה בהחלט נחרט בזיכרון. הולמס סיכם את רוזוולט כך: "אינטלקט מהשורה השנייה, אבל אופי מהשורה הראשונה!".
על ראש ממשלת ישראל המכהן כעת, בנימין נתניהו, יש לא מעט חוות דעת שהן תמונת מראה של חוות הדעת על רוזוולט. ממילא, השאלה על חשיבות אופיו של המנהיג לעומת חשיבות האינטלקט שלו היא שאלה פתוחה. ביל קלינטון כנראה נבון מכפי שהיה הארי טרומן, אך זה לא עשה אותו נשיא טוב יותר. אייב לינקולן היה חכם מאוד, וגם בעל אופי ראוי לשבח. כך שאפשר גם וגם, אם תצליחו לאתר עוד לינקולן, וגם לגרום לכך שייבחר באווירה ציבורית מהסוג שרווח היום באמריקה, או בישראל.
ככל שניתן להתרשם, דונלד טראמפ ניחן במשהו שאינו אינטלקט ואינו אופי טוב. משהו אחר, שצריך להמשיך לחפש. על ג'ו ביידן הולמס היה אומר מן הסתם את מה שאמר על רוזוולט, גם אם אינו נשיא חשוב כמותו. אבל ביידן הוא רוזוולט של 1944, לא של 1933. מבוגר מאוד, לא במיטבו המנטלי, עייף. הרבה מאוד אמריקאים רוצים שהנשיא יוחלף במועמד – מן הסתם מועמדת – צעיר יותר, ערני יותר, חד יותר, לפני הבחירות. זה נתון חשוב, אבל לא נתון מכריע.
הרבה מאוד פרשנים, בעלי טורים, פוליטיקאים וסתם אזרחים, קראו בסוף השבוע שעבר להחליף את הנשיא במועמד – מן הסתם מועמדת – צעיר יותר, ערני יותר, חד יותר, לפני הבחירות. זה נתון חשוב, אבל לא נתון מכריע.
הרבה מאוד שמועות כבר מתרוצצות, ספקולציות נערמות, על השאלה מי יהיה המועמד. הרבה מאוד אמריקאים הגיעו למסקנה שביידן לא כשיר מנטלית או פיזית להיות נשיא ארה"ב. זה נתון חשוב, אבל לא נתון מכריע.
קיטוב עמוק
לביידן היה עימות נשיאותי רע מאוד בחמישי שעבר בלילה. כמעט הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. כמובן, אם היה מתמוטט על הבמה ממש, או מאבד את חוט המחשבה לפרק זמן שמעיד על בעיה קוגניטיבית קשה, היה גרוע יותר. אבל אז היה גם קל יותר, כי היה ברור שאינו יכול להמשיך. זה לא מה שקרה ביום חמישי שעבר בלילה. מה שקרה מאפשר לו, בשלב זה, להמשיך להתעקש, גם לנוכח הקולות הרועמים התובעים את החלפתו. מה שקרה בחמישי בלילה מאפשר לו, בשלב זה, להחזיק בכיסא בלי לשחרר, מה שעלול להוביל אותו ואת מפלגתו למפלה בנובמבר.
אמרנו, כל הקריאות להחלפתו, המאמרים, הפרשנויות, השמועות, כל זה חשוב, אבל לא מכריע. מה יהיה מכריע? התשובה פשוטה: הסקרים. אלה שמלמדים כבר עכשיו שהעימות לא חולל שינוי גדול, ואלה שעוד יבואו בימים, אולי בשבועות הבאים. מהם נלמד אם ביידן איבד את תום פרידמן ופול קרוגמן מה"ניו יורק טיימס" – שזה חשוב אבל לא מכריע – או שאיבד את מצביעיו – שזה הדבר המכריע.
תשאלו: לא אמרת שהרבה מאוד אמריקאים, כולל דמוקרטים, רוצים שביידן יוחלף? אכן, אמרתי. יש סקרים שמגבים את האמירה הזאת. למעשה, יש סקרים כאלה שנערכו כבר לפני העימות, שהעידו על חוסר שביעות הרצון של הבוחרים הדמוקרטים מהמועמד שלהם. אבל יש הבדל גדול בין "אני רוצה שיוחלף", ל"לא אצביע עבורו", והבדל עוד יותר גדול בין "לא אצביע עבורו" ל"אצביע ליריבו", דונלד טראמפ.
הנה הימור, לא במיוחד נועז: יהיו מעט מאוד בוחרי ביידן, אם בכלל, שימירו את הצבעתם מביידן לטראמפ בעקבות העימות. רוב בוחרי ביידן מבינים שהייתה לו הופעה גרועה, מביכה, מדאיגה. אבל ספק אם מי מהם הביט ביריבו ואמר "זה מה שאני רוצה".
טראמפ היה חד יותר, מדויק יותר, אבל נותר טראמפ. הוא מועמד שבוחרי ביידן מכירים היטב, הוא מועמד שבוחרי ביידן חוששים מאוד מניצחונו. עד כדי כך חוששים, שרובם יצביעו לביידן אף שהם מודאגים מהופעתו, ממצבו, מבריאותו, מחדותו. הם יצביעו לביידן אחרי העימות מאותה סיבה שהתכוונו להצביע לו לפני העימות: לא מאהבת ביידן, אלא מחרדת טראמפ. במובן זה, העימות לא שינה שום דבר. הוא לא יזיז בוחר אחד ממקומו.
את מי הוא עשוי להזיז? את מי שהתלבטו. עכשיו צריך לשאול: האם יש מי שהתלבטו? כמובן, תמיד יש מי שאומרים שהם מתלבטים. אבל מאלה, רבים פשוט לא הולכים להצביע. ויש כאלה שאומרים שהם מתלבטים, אבל אם קצת לוחצים עליהם, מתברר שהם לא באמת מתלבטים, רק אוהבים לספר לעצמם שהם מתלבטים.
וצריך לומר: ככל שחברה יותר מקוטבת חברתית ופוליטית, כך שיעור המתלבטים קטן יותר. אפשר לראות את התופעה הזאת גם בישראל – הרבה יותר קל להעביר בוחרים ממפלגה למפלגה מאשר להעביר אותם מגוש לגוש, כי הקיטוב מקשה עליהם לדמיין אפשרות של הקמת קואליציה על ידי המחנה "השני". כלומר, ההתלבטות היא פיקציה. היא בין זרועות שונות של אותו תמנון מחנאי.
זה המצב גם באמריקה. קיטוב עמוק, שמקשה מאוד על התלבטות אמיתית. ביידן וטראמפ הם סחורה מוכרת היטב, אין בוחרים שעוד בוחנים את העמדות שלהם, את האישיות שלהם, את היכולות שלהם. כולם יודעים מי הם, ומה הם מייצגים. כולם – טוב, כמעט כולם – כבר יודעים את מי הם רוצים יותר ואת מי פחות (ובשוליים יש מי שלא רוצים את שניהם ויבחרו לא להצביע, או להצביע בסוג של הצבעת מחאה למועמדים חסרי סיכוי).
בהתאם, הסקרים שבאו אחרי העימות לא לימדו על תזוזה שחורגת מממוצע התזוזות של בוחרים אחרי עימותים, לאחר שביידן לא הצליח להרשים. מה זה אומר? שביידן היה בפיגור קל לפני העימות ונותר בפיגור קל לאחר העימות. מאז העימות יש טראמפ 3+, טראמפ 2+, טראמפ 1+, טראמפ 4+. בממוצע שבודק אתר RCP טראמפ ביתרון 2%. בממוצע האתר 538, טראמפ ביתרון 1.3%. בערך אחוז תוספת לטראמפ מאז העימות.
ירידה של 1% (או 3%, בסקר "ניו יורק טיימס" מרביעי) בתמיכה בביידן זה הרבה בבחירות צמודות, אבל זו לא קריסה. קל לאבד בערב אחד, אולי יהיה גם קל להחזיר בערב אחר. בעיקר, זה מותיר את הבחירות במרחב תחרותי, ויש עוד ארבעה חודשים של קמפיין. בעיקר זה מאפשר לביידן, כפי שאכן עשה במסגרת תיקון הנזקים בימים שלאחר העימות, להודיע שאינו נבהל מעימות לא מוצלח, ושיש לו כל כוונה להתקדם במסע שהחל בו. אלא אם ישנה את דעתו. כן, לפעמים פשוט צריך להמתין.
השבוע עשינו שימוש במידע ובנתונים של המדד, בסקרי ישראל חופשית, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, בוויקיפדיה, בסקרי גאלופ, באתרים RealClearPolitics ו־538, בספר "On Grand Strategy" מאת ג'ון לואיס גדיס. גילוי נאות: הכותב מעורב בניסוח של מתווה עקרונות לגיוס חרדים, ומקיים פעילות להצגה וקידום של רעיונות המתווה.