מבחינת הפרשנים והרוב הגדול של הצופים, נדמה כי העימות הנשיאותי הראשון בדרך לבחירות בארה"ב הסתיים בניצחון מוחלט של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, על רקע חולשה בולטת של ג'ו ביידן. אבל העימות מול ביידן הוא לא הסיבה לכך שטראמפ יחזור בגדול לחיינו. טראמפ יצליח לעשות קאמבק מסיבה אחת - יש ביקוש לפרובוקציות שלו, או יותר נכון, לכל מה שהוא מייצג.

הזעם העצום של קבוצות גדולות באוכלוסייה כלפי הממסד לא שכך. אותו זעם שגרם לטראמפ לעלות לשלטון, התעצם בתקופת ביידן. בתקופת ביידן חרדות הגבר הלבן רק התעצמו. מדובר באותן חרדות שגרמו לכל גבר לבן בעולם המערבי לחוש צורך להתנצל על עצם קיומו. זה נאמר כהלצה, אבל הצרה הכי גדולה בימינו, בעיקר בתעשיית ההייטק, היא להיות גבר לבן שהוא לא בן מיעוטים וללא מוגבלות כלשהי. אם אתה גבר לבן בימינו – אין לך סיכוי להצליח. זו הסיבה לכך שהרבה גברים לבנים מעוניינים בשובו של טראמפ, שובה של השפיות הם קוראים לזה.

קבוצה נוספת שתרצה בחזרתו של טראמפ היא אוכלוסיות בשכבות נמוכות. המצוקות הכלכליות של השכבות הנמוכות רק הקצינו בשנים האחרונות בעקבות המשבר הכלכלי, וטראמפ הצליח לטעת אצלן את התחושה שהוא יביא לשינוי.

העימות בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Brian Snyder)
העימות בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ (צילום: REUTERS/Brian Snyder)

אבל בשורה התחתונה, לא נבין במלואה את האהדה הבלתי נתפסת כלפי טראמפ, אם לא נבחין בממד אחד עיקרי, שהוא מקור הכריזמה המיוחדת לו: הנשיא לשעבר יכול לנכס לעצמו את המושג אנטי־פוסט־מודרניזם - שהוא המייצג המובהק שלו. טראמפ בהתבטאויותיו הבהיר שהוא לא משחק את המשחק של ה"פוליטיקלי קורקט", הוא לא משחק במגרש של ה"מי טו", והוא אפילו לא משחק את משחק ה"Diversity" שהאמריקאים כל כך אוהבים. טראמפ חתר תחת כל המוסכמות וההתייפייפויות של העת החדשה.

הוא אומר מה שהוא רוצה, משמיץ, מדבר בגזענות, מתבדח, משתמש במילים גסות שאף מועמד לנשיאות לא העז לומר, ולא פחות חשוב: הוא לא מתאים את עצמו למוסכמות של השמרנות הרפובליקנית הסטנדרטית. טראמפ הוא מופע מתגלגל של ספונטניות וישירות, ללא שיקול דעת, תכנון או היסוס. משום כך הוא אינו יכול להיחשב "מזויף" או "צבוע". הוא גלוי לב, ולכן גם אם הוא אומר דברים קשים ובוטים, מבחינת מעריציו הוא לא מסתיר מהם דבר, הוא אותנטי, וזה העיקר.

ועם זאת, טראמפ גם אינו יוצא מגדרו, אינו מאבד שליטה, אינו רותח מזעם, אינו בוכה ואינו צורח. הוא קוּל. במילים אחרות, הכל עובר מעליו. "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית בניו יורק ולירות במישהו ולא אפסיד קולות בוחרים", אמר טראמפ בנאום שנשא בפני תומכיו לפני הבחירות לנשיאות. איזה עוד מנהיג היה מעז לומר זאת בפומבי ולצאת ללא נזק פוליטי?

לא מודע לשקריו

אז מה עומד מאחורי ההערצה העיוורת לטראמפ, הנשיא שלא דופק חשבון, שחולל הכי הרבה מהומות בהיסטוריה, ושניתוחים פסיכולוגיים של התנהגותו ונאומיו מעלים שוב ושוב שהתנהגותו פתולוגית. ד"ר ג'ון גרטנר, למשל, עומד בראש קבוצת אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש שכתבו ספר שכל מטרתו להדיח את טראמפ על סעיף של חוסר כשירות (התיקון ה־25 לחוקה).

לטענתם, טראמפ לא יציב, הוא סובל ממספר פתולוגיות שביניהן אישיות קרימינלית, המתבטאת בהפרת חוקים ונורמות ללא תחושת חרטה, אשליה גרנדיוזית (טען שיותר קהל הגיע להשבעה שלו מאשר לזו של אובמה), פרנויה המתבטאת בתיאוריות קונספירציה (טען שאובמה צותת לו במהלך קמפיין הבחירות), הפרעת אישיות אנטי־חברתית המכונה לעתים סוציופתיה (שואב סיפוק מרמיסת אנשים חלשים), תחושת קורבנות מתמדת, נרקיסיזם ועוד. התנהגות זו, הם מזהירים, מקצינה עם צבירת כוח פוליטי נוסף.

הסכנה החמורה היא, הם אומרים, שכתוצאה מתפיסת מציאות מעוותת, טראמפ אפילו לא מודע לשקריו. "הוא מכופף את המציאות כך שתתאים לצרכים הנרקיסיסטיים שלו ולפנטזיות הפרנואידיות". אבל אף שהוא נתפס משקר בלי סוף, למרות אינסוף סקנדלים ופרובוקציות, לא רק שהוא יוצא ללא נזק פוליטי, התמיכה בו רק מתחזקת עם כל סקנדל או פרובוקציה נוספת.

תומכי דונלד טראמפ (צילום: Reuters/BRENDAN MCDERMID)
תומכי דונלד טראמפ (צילום: Reuters/BRENDAN MCDERMID)

טראמפ מייצר כאוס במערכת הפוליטית ובסדרים שהיו נהוגים עד עכשיו, ולכן חביב במיוחד על סוג מסוים של אנשים שבספרות מכונים "סאדיסט מצוי". אלו הם אנשים בתפקוד נורמלי שאינם בהכרח עבריינים, אך שואבים סיפוק רגשי מסוים מיצירת מהומות, בלגן, פגיעה בסדר הקיים. סגנונו מבטא מרד בפוליטיקלי קורקט, ניתוץ מוסכמות. הוא אימפולסיבי ולא מפחד לומר את אשר על לבו, ולכן טרולים שואבים סיפוק רב מלצפות בו אך בעיקר - לצפות כיצד כל ה"פוליטיקלי־קורקטים" יוצאים מכליהם.

קבוצה נוספת הנמשכת לטראמפ היא אנשים בעלי אישיות סמכותנית (Authoritarian personality) - אנשים בעלי העדפה למבנה היררכי, הנוטים לחלק את העולם לטוב ורע ולהביע דעות קדומות בתדירות גבוהה. בנאומיו, טראמפ מייצר הבחנה ברורה בין קבוצות הנתפסות כשייכות לסטטוס גבוה (לבנים) לכאלה הנתפסות כשייכות לסטטוס נמוך (מהגרים ומיעוטים). הוא רואה אנשים בשחור ולבן - קורא למוסלמים מסוכנים ולמהגרים מקסיקנים אנסים ורוצחים.

הטלת אימה אפקטיבית

אחת התיאוריות הנחקרות בפסיכולוגיה חברתית היא תיאוריית ניהול האימה, המסבירה מדוע אסטרטגיית הטלת האימה של טראמפ כל כך אפקטיבית. על פי התיאוריה, בכל פעם שמזכירים לנו את סופיותנו, את העובדה שאנו בני מוות, אנחנו מחפשים אסטרטגיות, לרוב פרימיטיביות לנהל את החרדה. לכן בכל אירוע לאומי או מלחמה ישנה הקצנה לכיוון עמדות ימניות וקיצוניות יותר.

תזכורת של סופיות החיים גורמת לאנשים לאמץ מערכות סמליות כמו דת, תרבות, זהות לאומית, המקנות תחושת נצחיות ומספקות משמעות. זו הסיבה לכך שכשמזכירים לאנשים את היותם בני תמותה, הם נעשים קנאים יותר לזהות הלאומית ונוטים להשקפת עולם ימנית ומיליטנטית.
טראמפ עושה זאת בצורה נפלאה.

דגלי KKK וארגוני עליונות לבנה בהפגנה בשארלוטסוויל, 2017 (צילום: רויטרס)
דגלי KKK וארגוני עליונות לבנה בהפגנה בשארלוטסוויל, 2017 (צילום: רויטרס)

בעצם ההבניה של איומים קיומיים בדמות מהגרים מוסלמים והיספנים, טראמפ מייצר מצב פסיכולוגי שבו תחושת הפגיעות עולה ובתגובה מתחזקת הזהות הלאומית וגוברת השנאה כלפי קבוצות החוץ. במצבים אלו, אחרי שמצאת גורם סמכותי שנותן לך תחושת ביטחון - פחות אכפת לך מהערות פרובוקטיביות ועלבונות.

אז בואו נודה על האמת; לקלל, להגיד לאנשים מה באמת חושבים עליהם, להפלות, בלי לנסות להיות פוליטיקלי קורקט כל הזמן ולשים לב למה שנאמר, זה תענוג צרוף. זה מספק פורקן לדחפים וליצרים הפרימיטיביים. זהו סוד הקסם של טראמפ, ולכן אל תתפלאו אם נראה אותו חוזר בקרוב.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה