השבוע תקף שר המשטרה (שמכנה את עצמו השר לביטחון לאומי) את ראש השב"כ. לא בפורום סגור, בתקשורת. לעיני הציבור ולעיני חמאס וחיזבאללה. נתעלם לרגע משאלות כמו מי אשם בשחרור מנהל בית החולים שיפא, והאם נתניהו ידע או אולי לא משכו בדש מעילו. השאלה היא מדוע שר המשטרה מרשה לעצמו לתקוף בגלוי את ראש השב"כ. התשובה המתבקשת – בשביל הבייס, בשביל ללקט עוד כמה אלפי קולות ולתחזק את התומכים הקיימים.
כעם וכמדינה, אנחנו לא חיים ולא מתנהלים בחלל סגור. לא, אני לא מתכוונת להצגות המשפטיות לכאורה – אך ורק לכאורה – בהאג. אני מתכוונת להשפעה רעיונית, היסטוריוסופית, גיאופוליטית שמתורגמת למהלכים לאומיים וחברתיים ולהצלחתן או לתבוסתן של תנועות ומפלגות פוליטיות. זה לא על האג. זה על פריז, אמסטרדם וברלין. הרוח שנושבת באירופה של היום עתידה להגיע, לא, בעצם כבר הגיעה למחוזותינו.
עוד יכתבו על זה ספרים: מיד אחרי התקיפה של איראן, נחשף האיום של ביידן לנתניהו | דיווח דרמטי
פתרון למשבר? התפקיד המסתמן לבכיר מיו״ש שאיטליה סירבה לקבל כשגריר | פרסום ראשון
תגובת נגד
שני טרנדים, שני כיוונים מעצבים את העולם הגלובלי במאה ה־21 ומשפיעים עליו. הראשון, האסלאם הפונדמנטליסטי, שבאופן פרדוקסלי (אבל ניתן להסבר) מתמזג במקרים רבים ובנקודות רבות עם הגישה הפוסט־מודרנית האנטי־קולוניאליסטית. מה שנקרא הגוש הירוק־אדום.
האסלאם הלוחמני הפונדמנטליסטי ממצב את עצמו כאלטרנטיבה לתרבות הבורגנית הצרכנית של החברה המערבית המודרנית. מכאן, נקודת המפגש בין האסלאמיסטים לשמאל הקיצוני הפוסט־מודרניסטי בעולם המערבי. בשנות ה־60 וה־70, בשיאה של המלחמה הקרה, אינטלקטואלים ופעילים שדגלו בגישות שמאלניות רדיקליות, הזדהו עם המשטרים הקומוניסטיים ואף תמכו בטרור שהופנה נגד העולם המערבי בשנים ההן, טרור מרקסיסטי חילוני, בשונה מהטרור האסלאמיסטי היום.
כאן גלומה התשובה לשאלה איך ייתכן שתנועות שמאל רדיקלי תומכות באסלאם המיליטנטי, שרודף להט"ב ומדכא נשים. זה מסתדר להם כפי שהסתדר לשמאל הקיצוני בשנות ה־70 של המאה הקודמת להזדהות עם שלטון דורסני בקרמלין שדיכא את אזרחיו ושלח מתנגדי משטר לגולאגים. כמו בשנים ההן, האויב האולטימטיבי של השמאל הקיצוני הוא העולם הקפיטליסטי השבע.
הגישה הרב־תרבותית שבה דוגל החלק האדום של הגוש האדום־ירוק, מכשירה אוטונומיה של קהילות פונדמנטליסטיות פטריארכליות. לפי הגישה הרב־תרבותית, אסור בתכלית האיסור לדכא נשים ולהט"ב במסגרת החברה הכללית. אבל כשמעשי זוועה הם תחת מטרייה של קהילה סגורה שנהנית ממעמד מיוחד כחלק מהמרקם הרב־תרבותי – זה מותר. כמובן, כשמדובר במלחמה שמנהלת מדינת ישראל נגד האסלאמיסטים, הגוש האדום־ירוק מכשיר טבח, אונס וחטיפות ילדים ממיטותיהם, כי מדובר במאבק אנטי־קולוניאליסטי נגד היהודים. מתכון מושלם.
הגישה השנייה היא למעשה תגובת נגד למסע האסלאם שנתמך על ידי השמאל הרדיקלי. עליית המפלגות השמרניות באירופה היא ביטוי הנטייה הטבעית להתגונן ולהגן על זהותו התרבותית של העולם המערבי. ניצחון מפלגות הימין בבחירות בצרפת השבוע, בבחירות בהולנד, בבחירות לפרלמנט האירופי, אינו אפיזודה פוליטית חולפת. זאת מגמה שמשפיעה על ישראל ומשתקפת בסקרי דעת קהל. כבר אמרנו, אנחנו לא חיים בחלל ריק.
תוצאות הבחירות בצרפת מרתקות, ולא מופרך כלל שנצפה בתמונה דומה בבוקר שלמחרת הבחירות המוקדמות בישראל. מוקדם לנקוט תאריך, אבל תאמינו, יום יבוא. בעיקר אם לא רק נאמין, אלא גם נפעל לקרב אותו ככל שאפשר. כי הממשלה מידרדרת מיום ליום, מתחפרת בעצמה ושוקעת בחלוקת כספים ותפקידים תוך הפקרת חיי אזרחיה. מדי בוקר המדינה מקיצה ושואלת את עצמה, הייתכן שחלמה חלום בלהות. והתשובה היא, לא. היא לא חולמת חלום.
אירופה זה כאן
כשנלך לבחירות, לא מן הנמנע שבדומה לצרפת, הימין הפופוליסטי והשמאל המובהק יגדילו את כוחם. השמאל בישראל נערך לריצה ברשימה אחת, מעשה הגיוני ומתבקש, שכן העבודה ומרצ קרובות בהשקפותיהן. לעומת זאת, ההבדלים בימין נמדדים במרחקי שנות אור. ההבדל העיקרי הוא היחס למדינת ישראל. שתי מפלגות מתחזקות בסקרי דעת קהל, ישראל ביתנו ועוצמה יהודית.
על פניו, שתיהן נוקטות גישה קשוחה כלפי מחבלים, שתיהן דוגלות בצורך להכריע את האויב, שתיהן תובעות נאמנות למדינה מהמגזר הערבי. ועם זאת, תהום פעורה בין שתי המפלגות ובין שני המנהיגים. אביגדור ליברמן לא היה מרשה לעצמו לתקוף בפומבי את ראש השב"כ כפי שעשה השבוע איתמר בן גביר. זאת, משום שליברמן דוגל בגישה ממלכתית, בן גביר, בגישה אנטי־ממלכתית מובהקת.
ההתמודדות בימין היא לא רק בין השניים, היא חלק מההתמודדות בין שתי הגישות, הציונית והפוסט־ציונית, הממלכתית והאנטי־ממסדית. את הגישה הממלכתית מייצגים על המפה של היום אביגדור ליברמן, גדעון סער, נפתלי בנט ואולי יוסי כהן. את הגישה הפוסט־ציונית האנטי־ממסדית מייצגים בן גביר, בצלאל סמוטריץ' וכל השלמה קרעי, דודי אמסלם וטלי גוטליב – האגף הגדול והרדיקלי בליכוד שתוקף את צה"ל, את שירותי הביטחון ואיך לא, את הפקידים הבכירים.
אין לדעת מה תהיה ההיערכות לקראת יום הבחירות. האם בן גביר יושיט חבל הצלה לסמוטריץ' ויקצה למפלגתו כמה מקומות ברשימה שאותה יוביל לבחירות? האם ליברמן, סער ובנט יתמודדו ברשימה אחת או בשתי רשימות? דבר אחד ברור. הרוח שנושבת בהולנד ובצרפת נושבת גם במחוזותינו, במיוחד לאחר 7 באוקטובר.
עשרות אלפי מצביעים מתלבטים היום וצפויים להתלבט לקראת יום הבחירות, בין ימין ממלכתי לימין שמתנכר למדינה. ימין שמתנכר למדינה לא יזכה בבחירות, אבל מסוגל לסנדל הקמת ממשלה. ימין ממלכתי מסוגל להרכיב ממשלה או להיות חלק משמעותי מהקואליציה.