אילו הייתי מכירה אותך חמותי, הדברים היו יותר פשוטים. אילו הייתי מכירה אותך חמותי, היית משחקת עם הילדים. אילו הייתי מכירה אותך חמותי, היינו מדברות עד בלי די. אילו הייתי מכירה אותך חמותי, הייתי מתרפקת עלייך עם דמעותיי.
ובעצם אולי אני מכירה אותך גם בלי לפגוש אותך. כי טביעת האצבע שלך בחוסן שלי. הערכים, החום, האהבה, המשפחתיות, ההומור, החרדה, הדאגה, כולם הם את. את הכל. והעולם הזה בו, הוא בך. למעשה, אנשים מסביבי תמהים איך אפשר להתגעגע למישהי שאף פעם פיזית לא הכרת. זו שאלה שעולה כל הזמן.
אבל מבחינתי הכרנו תמיד. בפגישה השנייה שלי ושל ליאורי שהייתה אצלי בבית בגבעתיים, אי שם בקיץ 2019, בשעת לילה מאוחרת, דיברנו עד בלי די, כמעט עד שלא נותר לנו אוויר, וכשהחסון דיבר עלייך, הוא דמע וחיבק אותי. הוא אמר שאני מזכירה לו אותך ברוך ובחום וגם אני התחלתי לבכות. הבנתי שיש כאן משהו אחר, הבנתי שמדובר פה במישהו מיוחד ורגיש כל כך. באותה שניה כבר הרגשתי בחסרונך. הסיפורים עלייך, אודותייך, יצרו אצלי געגוע לא מוסבר. הרי בקושי הכרתי את בנך, אז איך יש לי רגשות כה עזים אלייך? ראי איך היית שם באותו רגע קוסמי ומיוחד.
מאז ועד היום את נמצאת שם תמיד. ברגעים המאושרים והמרגשים, בעליות, בירידות, בחיוכים ובדמעות של ההתרגשות. אפילו בלידה של יהלי שלנו, לפני חמישה חודשים וקצת פניתי אלייך ומילמלתי שתעזרי לי. הרגשתי שתשו כוחותיי, שאני כבר לא מסוגלת. ואת היית שם ועזרת.
בחופה שלנו, לפני שלוש שנים, כשהייתי בהריון עם אורי ועילי הודה לי שהבאתי לו אבא כזה רגיש, טוב לב ומצחיק - את היית שם. את בכל פרפר לבן מתחת לבית שעף ובכלל את מאוד נוכחת אצלנו בשיגרה, ביום יום, בדברים הפשוטים והמורכבים. הילדים יודעים שסבתא אהובה בשמיים, אבל היא בכל מקום, כל הזמן, עם העצות החכמות, הריש המתגלגלת, החום והאהבה הבלתי פוסקים.
כשחברות שלי היו מספרות לי על החמות שלהן, ליבי היה מחסיר פעימה. ועדיין לעתים הוא נאלם דום. תחושת הפספוס היא אינסופית, על מה יכול היה להיות אם היית כאן. איך המשפחה הייתה נראית ונשמעת, כמה חוויות כיפיות היינו חולקים איתך. כמה משמעותית היית לילדים שלנו, כמה היית שמחה לראות את ליאורי שלנו אבא. איך היית מתרגשת.
כשמכרות שלי מתלוננות על החמות שלהן, אני אומרת להן להנות מההימצאות של החמות בחייהן. וכשבנות משפחה מספרות לי מי היית ומי הינך וכמה היינו מסתדרת טוב, ליבי נחמץ עוד קצת. כל מה שנותר לי הוא להעביר את מורשתך ולספר מי היית. כמה היית שונה, מיוחדת, דוחפת, מעודדת, מצחיקה, קלילה בתפיסתך את העולם ודואגת לילדייך. אני בהחלט מאמצת את דרכך כל יום ולומדת ממך, אפילו שלא התחבקנו.
כל מה שאני יכולה עוד לומר לך הוא תודה על הבן המופלא שלך, שזכיתי שיהיה האישי שלצידי, ולהבטיח לך שאדאג לו לעולמי עד. דעי שהוא מספר לי על השיחות האחרונות שלכם, והוא ידע שהבנת הרבה גם בלי מילים. כי אמא זאת אמא. ואמא כמוך היא אוצר.
מקווה שניפגש מתישהו בעולם הבא ונעשה חגיגה ענקית, בציון כל השמחות שלא הספקנו לעשות בעולם הזה. אוהבת אותך.