שבת שלום. הטור הזה, בשונה מקודמיו, לא מיועד לכולכם, אלא רק לעופרי ביבס, אחותו היחידה של ירדן ביבס, גיסתה של שירי ביבס ודודתם של כפיר ואריאל ביבס, שמוחזקים זה החודש התשיעי בשבי חמאס.
אני מתנצלת, עופרי, לא בשם המדינה, אלא רק בשמי, מרסל מוסרי.
לפני חצי שנה כתב לי מכר משותף: “מרסל, מתי את זמינה לשיחה? זה בקשר לעופרי ביבס". הלב שלי פעם בחוזקה, כמובן שידעתי מי את, אבל לא ידעתי מה תרצי ממני.
מאידך, מה עוד יכולת לבקש ממני? אני יודעת רק להיות אמא ולכתוב, ביקשתי ממנו את המספר שלך. הייתי בדרך עם גפן להצגה. ישבנו ברכב ושרנו את “כולם הלכו לג'מבו" של האלילה ציפי, אמרתי לה שאני צריכה להפסיק את המוזיקה לכמה רגעים וטלפנתי אלייך.
ענית לי מיד, לא הייתה פה שיחת חולין, כי מאוקטובר אין זמן לשיחות חולין. ברקע שמעתי את הילדים שלך, הם שיחקו, השתוללו ושרו. גפן שאלה מי הילדים ואם הם באים איתנו להצגה, הסתכלתי בה דרך הראי וסימנתי על שפתיי את הסימן המוסכם לשקט.
“איזו חמודה", אמרת לי.
“לפעמים", השבתי.
“מוכר", ענית לי וגיחכנו.
אחר כך סיפרת לי שאת מנסה בכל דרך אפשרית, שבכל פעם מראים לכם צוהר קטן ואז מיד הוא נסגר, ואתם (וגם הם) שבים שוב אל האפלה המאיימת. שתקתי והקשבתי והזדהיתי, כמו כולם. מה עוד אפשר להגיד?
אחר כך שאלתי: “במה אוכל לעזור לך? איפה את רואה אותי בכל זה?".
“פניתי לכמה סופרים וסופרות", אמרת לי, “אני צריכה רק סופר אחד שיכתוב בלשונו של ירדן וסופרת אחת שתכתוב בלשונה של שירי, נפרסם את זה ברשתות החברתיות שלנו, אולי גם זה יעלה מודעות". עוד לפני שסיימת לדבר התנדבתי: “אני, אני, תבחרי בי", אמרתי, “אני אדבר בשמה הכי טוב, גם לי יש ילדה קטנה". כל כך רציתי לעשות את זה, הרי ידי כולנו כבולות גם ככה, אם אוכל לעזור דרך המקלדת, לא אחמיץ את זה.
“אני צריכה שתכתבי בקולה של שירי", אמרה לי, “ממש, היא עם שני תינוקות בגיהינום הזה, מה היא עוברת? על מה היא חושבת? מה הם אוכלים? מה היא עושה?".
המשכתי אותה כששמעתי את קולה נשבר: “מה היא חושבת על גורלו של ירדן? על המשפחה שלה, איך היא מתמודדת בלי מטרנה, טיטולים, תרופות לשיניים בוקעות, בגדים". הילדים שלה ביקשו קורנפלקס או משהו, וגפן מאחוריי, שוברת את השקט שביקשתי, כי כמה יכלה להחזיק? ושואלת “מתי מגיעים להצגה עם הצב?".
התעשתי לרגע. לא להאמין שזו השיחה שאנחנו מנהלות עם ילדים מסביבנו, פשוטו כמשמעו - שיחה על איך משחררים ילדים אחרים, בני גילם, משבי. תמיד היינו מדינה שחיה על החרב, אבל דבר כזה טרם היה לנו.
החלטנו לסיים את השיחה, הבטחתי שאני פה בשבילה, היא הודתה לי, אפילו לא שאלתי מי הסופר שיהיה "בעלי", ירדן, אולי נוכל להתאים דברים יחד או זיכרונות, אבל אסתדר, הייתי בטוחה שזה ייצא ממני עד הערב, מקסימום למחרת הבוקר.
בערב, כשבתי נרדמה, התקלחתי והדלקתי את המחשב, נדיר שאני מצליחה לכתוב אחרי אחר צהריים איתה, זה מאוד אינטנסיבי, והגוף אוטומטית מתעייף, אבל הבטחתי לעופרי ורציתי לעמוד בזה. אני לא זוכרת את השורה המדויקת שנכתבה על דף הוורד, למיטב זיכרוני היה זה משהו כמו “היום סוף־סוף קיבלנו קצת גבינה".
זה נשמע לי מאולץ, אפילו מביך, אז מחקתי וכתבתי: “יש פה שומר אחד שנועץ בי עיניים, אני מתעוררת עם העיניים שלו והולכת לישון איתן, איך זה שהן תמיד עליי? הוא לא ישן?". גם את זו מחקתי, פחדתי שתהיה טריגרית מדי. במקומה כתבתי “הבוקר כפיר צחק צחוק מתגלגל, אריאל הביט בו וצחק גם הוא, הרבה זמן לא שמעתי אותם צוחקים ככה, שנייה אחרי השתיקו אותנו, אבל זה היה רגע טוב".
מחקתי גם את זה וגם את “איפה אתה? אני לא מצליחה לישון בלעדיך", וגם את “הם העלו לי חום, שניהם יחד, אני מניחה על מצחיהם מטליות רטובות", מחקתי, וגם את “מעניין אם כבר הספדתם אותנו או שאתם עדיין נלחמים". מחקתי הכל, לעזאזל, סגרתי את המחשב ועזבתי את זה.
למחרת שלחה לי עופרי הודעה: “מרסל? יש התקדמות?".
“סליחה", עניתי לה, “תני לי עד הערב".
“בזמנך, הכל בסדר", ענתה לי באצילותה.
אקצר לכם, גם בערב לא נשלח אליה כלום וגם ביום שאחרי ועד היום, שלושה או ארבעה חודשים אחרי, לא הצלחתי לכתוב לה כלום מלבד התנצלויות.
אני לא מצליחה לשים את עצמי במצבה של שירי, או כי הדמיון שלי מפחד להתעסק בזה כי אקרוס שוב בריאותית ונפשית, או כי אני מתביישת לדבר בשמה וחושבת שזה יומרני מצדי לכתוב עליה כשאני ישנה על מיטה זוגית אחרי בילוי בהצגה או בבריכה עם הבת שלי.
אבל עופרי עומדת בשדה הקרב, ליד בתים חרוכים ומשפחות הרוסות, וצועקת את שמה של אחיה, אהוב לבה. מישהו צריך לגשת אליה עם בקבוק מים, למשוך אותה מהשמש הקופחת הזו ולהביא אותה למזגן, שם לספר לה שעוד יהיה סוף טוב ובחופש הגדול הבא הילדים ירוצו יחד בשדות קיבוץ אחד שלא נשרף.
אני מתנצלת, עופרי, את לא יודעת כמה ניסיתי ואני עדיין מנסה, ובכל פעם יוצאת ממני רק שורה אחת ונמחקת. בשבוע שעבר קראתי שילדת ילד וקראת לו אפיק, מזל טוב! פתחתי את המילון כדי לראות את ההגדרה המדויקת לאפיק ולא הייתי צריכה יותר.
הלוואי והשיחה הבאה שלי ושלך תלווה בהמון רעש ילדים משמח, הלוואי ואפיק וכפיר יירשמו לאותו גן ילדים בקיבוץ ויגדלו כחברים הכי טובים ומדי פעם אריאל יציק להם ויצחק.
אני מתנצלת, עופרי, בפעם המי יודע כמה בטור הזה, חשבתי שאני יכולה להתפרש לכל הכיוונים, לבחור בכל דמות אפשרית ולכתוב אותה, לקחת מטרה ולפאר את הדרך אליה על ידי הכתיבה, אבל אולי אני לא סופרת מספיק טובה, או שהמלחמה הזו הכתה גם בכישרון ובחוסן שלי, והמכה חזקה ולא מרחמת, הלוואי ותסלחי לי.
וולטר כתב “כאשר איבדנו הכל, כאשר אפסה כל תקווה, החיים הם עלבון והמוות חובה".
תאחזי בתקווה, עופרי, כשם ששירי נאחזת וכשם שנאחזים בה כולנו. השערים עוד ייפתחו וכל מי שבגדה בו הדרך, ישוב הביתה, להחלים בחיק אוהביו. תחזיקי חזק, עופרי, רק עוד קצת.