האור בקצה המנהרה | רון מיברג

אחת המורשות המכוערות של הקורונה הייתה דחייה מודעת של ערנות והקפדה על רפואה מונעת. בעוד היום שואלים אותך בבדיקת דם בקופת חולים אם עשית בדיקה לדם סמוי, באמריקה של אחרי המגיפה לא שאלו דבר. מערכת הבריאות התרסקה. רופאים ואחיות נטשו את הענף, גם משום שראו יותר מדי מוות.

מתישהו בחור השחור הזה בזמן החליט ד"ר זלניק ביושר שמגיעה לי קולונוסקופיה. התור בבית החולים בבנגור נמשך בין שישה לשמונה חודשים. גם אם אתה אופטימיסט או נטול מודעות רפואית ולא סובל מסיוטים אונקולוגיים, שמונה חודשי המתנה הם הרבה זמן שעלול לעלות ביוקר. במקרה הייתי בדרך לביקור בישראל, אז הזמנתי תור פרטי באסותא. למהגרים אין קופת חולים. שקט נפשי, אם אפשר, שווה את ההשקעה, לעומת המתנה מעיקה לאלה שפעם כונו היפוכונדרים. הבונוס היה שהבדיקה הייתה קלה, נעימה, בבית חולים חדש עם ציוד מודרני ורופא טוב. אפילו המחיר היה סביר וגם היה מי שלקח והחזיר אותי, כנדרש.

חדש מהניילון | רון מיברג
הגיבור הוא מסור | רון מיברג

הניחוש הלא מיומן הוא שאנשים נוטים לדחות בדיקות של רפואה מונעת גם בימי מלחמה. קשה יותר לדאוג לעצמך וגם להשקיע בזה אנרגיה, כאשר אתה חי במציאות שבה יש מתים ופצועים מדי יום וגם הנחת העבודה הסבירה היא כי בתי החולים עמוסים ועסוקים יותר. אני יודע; בחודשים האחרונים דחה לי בית חולים פעמיים פגישה עם רופא.

גם אם בדיקת דם סמוי בצואה חוזרת חיובית ומובילה לצעד הבא ולרוב הבלתי נמנע שהוא קולונוסקופיה, סיכויים רבים שהדימום אינו מהמעי אלא ממקום נמוך יותר, כמו טחורים.                    

ההערכה היא שבשנת 2024 ימותו באמריקה 53,010 בני אדם מסרטן המעי הגס (colon cancer) או מסרטן החלחולת (colorectal cancer). כ־160 אלף מקרים של המחלה יאובחנו, והפרוגנוזה תהיה קשורה ישירות למועד האבחון. תוחלת החיים הממוצעת של חולי סרטן המעי היא כחמש שנים, תלוי בסוג ובדרגת המחלה. מי שיעשו את הבדיקה המומלצת, קולונוסקופיה, במועד ובתדירות הנכונים, ספק אם ייחלו בסרטן המסוים הזה.

יהודים ממוצא אשכנזי נמצאים ברמת סיכון גבוהה מלא אשכנזים. מי שקרוב משפחה שלו מדרגה ראשונה חלה במחלה, נמצא ברמת סיכון גבוהה פי שלושה ממי שהמחלה אינה נפוצה במשפחתו. על פי סטטיסטיקה ישראלית עדכנית, 10 מתוך 100 אלף גברים מתים מסרטן המעי לעומת 8.6 נשים. 1,800 ישראלים מתים מהמחלה בשנה.  

בקולונוסקופיה מחדירים צינור גמיש למעי שבקצהו מצלמה. בחלק מהבדיקות יגלה הרופא פוליפים על דופן המעי, והוא יכול להשתמש בצינור להסרת הפוליפ. פוליפים הם ממצא שכיח אצל גברים ונשים מעל גיל 50. ברוב המקרים הם שפירים, והסרתם מונעת את האפשרות שיהפכו לממאירים. אם הם ממאירים, מוטב לגלות אותם לפני שהם מתפתחים לסרטן שחודר את דופן המעי. ההמלצה הרפואית היא לערוך את הבדיקה מגיל 50 ואילך בתדירות שנקבעת על פי הנתונים שהוזכרו ומה שהתגלה בבדיקה הראשונה. בדרך כלל מדובר על פעם בחמש או בעשר שנים לבריאים.

הבדיקה נעשית בהרדמה מלאה, והנבדק אינו מרגיש דבר. יש בה סיכון מסוים בידיים לא מיומנות; הצינור עלול לחדר את דופן המעי או לפצוע אותו. עדיף רופא שעשה את הבדיקה כמה מאות פעמים.

כדאי לומר כבר עתה כי הדיון בבדיקה, כמו גם המיקום האנטומי שלה, הוא נושא שאנשים נורמטיביים נוטים לא להרחיב עליו את הדיבור ואינו נוח או נעים לאיש. זאת אחת הסיבות לכך שמי שסובלים מהתסמינים הרלוונטיים שאמורים להביא אותם אל רופא המשפחה להתייעצות ראשונית, מעדיפים לשתוק ולקוות לטוב. ברבות השנים והסימפטומים הם לומדים לתאר אותם במלוא הדרם, בלי לברור מילים או לעגל פינות, אבל חלק גדול באוכלוסייה סובלים מעכבות ואינם כשירים לתאר את הצואה החדשה שלהם כדקה כעיפרון או ככדורים בודדים כגולות.

הסימפטומים שאמורים לגרום לכם לקבוע תור אצל הרופא הם דימום מפי הטבעת או דם על הצואה או בתוכה; שינויים בפעילות המעיים; צואה צרה ומעוכה מהרגיל; בעיות בבטן כמו נפיחות, תחושת מלאות ועוויתות; שלשול, עצירות ותחושה בפי הטבעת כי תנועת המעיים לא הושלמה; ירידה במשקל ללא סיבה; עייפות כרונית; הקאות.

מראה נייר טואלט מוכתם בדם אינו רגע נעים בחיים, אך אינו בהכרח עדות לסרטן. זה יכול להיות גם סימן לטחורים, אבל אנשים נורמליים נכנסים לסחרור שבמהלכו הם עוקבים בכפייתיות אחרי התסמינים. גם אם אתם מהזן שמאמין שלכל התפתחות בריאותית יש לתת שבועיים של חסד לפני שמפעילים את הסירנה, חובה עליכם לקחת יוזמה.

הסיבה להתעוררות באמריקה וקיום דיון נמרץ בסרטן המעי וברפואה מונעת קשורה להחלטה אישית אמיצה שקיבלה קטי קיוריק, שהייתה שדרית ב"טודיי שואו" ב־NBC ושבעלה מת מ־colorectal בגיל 42, בשנת 1998. בשנת 2000 עשתה קיוריק קולונוסקופיה בשידור חי בטלוויזיה. זה היה מימוש אחראי של אחריות אזרחית ותחושת שליחות. האפקט החיובי של האומץ האישי שלה נקרא "אפקט קיוריק", והוא העלה את המודעות לבדיקה ב־20% וגרם להסתערות על בתי החולים והמרפאות.

רשת CBS הכריזה על "תחרות פרסי הקולונוסקופיה", "מסע חלומות" לשלושה ימים בניו יורק ובמהלכו נערכת קולונוסקופיה בחינם. את הקמפיין הובילו שרון אוסבורן, ששרדה סרטן, ובעלה אוזי אוסבורן, שבעיותיו הן בעיקר בתחום הקוגניטיבי.

הסלוגן האפקטיבי של סרטן המעי הוא "זאת מחלה שאף אחד אינו אמור למות ממנה". גילוי מוקדם מבטיח החלמה של 90%. הבעיה היא בקונספציה: צעירים חושבים שמבוגרים סובלים מזה. נשים מאמינות שרק גברים חולים בה, ושחורים בטוחים שזאת מחלה של לבנים. ההחלטה שרק זאטוטים מדברים ומתעסקים בפיפי־קקה ולא מבוגרים, והרעיון שרופא בנוכחות צוות נרחב יתקע לכם צינור בישבן, מותירים את רוב הפציינטים הרחק מהבדיקה שעשויה להציל את חייהם.

בגיל מסוים צצים תסמינים מציקים באזורים אינטימיים בגופנו. כך או אחרת בסוף יתקעו בנו צינורות, מלפנים ומאחור, כי זאת הדרך המיטבית לספק תשובה אמינה לתלונה. מי שחושד שתסמינים חדשים הם עדות על התרחשות בגופו, יכול לשבת בבית, להתעלם מהם ולסבול, או לקחת אותם לרופא המשפחה שיפנה אותו למומחה הנכון. דחיית הטיפול היא אוטוסוגסטיה מוכרת, והיא מתפוגגת כאשר התסמינים לא עוברים. זה תמיד האות - השאלה איפה אתם ומה המדיניות של רופא המשפחה ואחרים - למצעד של רופאים. זה אף פעם לא נעים כאשר מחטטים לכם בפתחי גוף אינטימיים, אבל החיים מלאים בדיקות משפילות.  

הרפואה באמריקה, למשל, מושתתת על שני יסודות: אודישן והמתנה ארוכה. וכמובן עלות אסטרונומית למי שאין להם ביטוח רפואי. בשל מחסור אקוטי ברופאים - במיוחד באזורים כפריים רחוקים ממרכזים עירוניים גדולים - הם אינם מקבלים חולים חדשים, וכדי להתקבל אתה עובר אודישן ברמה של "כוכב נולד". אם עברת, אתה ממתין לאביב ומדמם בינתיים. זה לא נעים לראות רמת המוגלובין יורדת מבלי שתהיה לך גישה לבדיקה.
הבדיקה נערכת בבית חולים, והאמריקאים מתעקשים לקרוא לה ניתוח (או פרוצדורה). שירותי בית החולים עולים 2,000 דולר. הרופא, המרדים וסגנו גובים 3,000, והביופסיה עולה 500. זה נכון למי שאינם מבוטחים רפואית, תופעה שגורה באמריקה, אף שהמצב משתפר ואובמה־קייר שינה את התמונה.

הבדיקה מחייבת הכנה שאמורה לנקות את המעי. יש הבדל מסוים בשיטות ההכנה, אבל כולן מבוססות על העיקרון של להפסיק לאכול אוכל מוצק שעות לפני הפרוצדורה ולעבור לשתיית נוזלים: קפה שחור, מיץ תפוחים, ציר בשר, תה, גייטורייד, מים, משקאות קלים, קרטיב, מיץ ענבים וג'לי.

באמריקה נוטלים ב־10 בבוקר ארבעה כדורים משלשלים עם כוס מים. ב־12 בצהריים מערבבים כמות מדודה אחת של אבקת Miralax עם כוס מים. חוזרים על הפעולה הזאת כל 30 דקות עד שבקבוק ה־Miralax נגמר, כ־14 מנות (שבע שעות). ממשיכים לשתות עד זמן השינה.
מכיוון שמטרת הטקסט הזה היא המלצה חמה לעשות את הבדיקה, זה יהיה לא פרודוקטיבי להתלונן על ההכנה, אבל לכולם היו שבע שעות נעימות יותר בחייהם מאשר החובה להתנחל בשירותים עד השגת היעד. רופאים אוהבים לשמוע איך היה, כי מטופל שהמעי שלו נקי הוא זה שניתן יהיה לראות את המעי שלו זוהר ומצוחצח. "כך אנחנו אוהבים את זה", הם אומרים, ובניירת הסיכום תירשם לכם מחמאה על הכנה טובה.

לפני 35 שנה, בכפוף להנחת העבודה שאני סובל מתסמונת המעי הרגיז, הוחלט שהגיעה לי קולונוסקופיה. סטטיסטית לפחות, גברים בני 35 אינם מועמדים מיידיים לסרטן המעי, אף שאין רופא שיתקע לכם על זה. נקרעתי בין החשש המעיק שמשהו מכוער, אמורפי וקטלני גדל לי בגוף ובין הפחד מהבדיקה. כאשר אתם משקיעים זמן בבדיקה עונתית להערכת תוחלת החיים שלכם כדי לתכנן אותם, התשובה "לא נורא" לשאלה איך הבדיקה, היא כל מה שאתם צריכים לדעת. מכיוון שהבדיקה משאירה אותך מטושטש ולא כשיר לנהוג, המרפאה דורשת שמישהו יבוא איתך. בחריגה דרמטית מטיב ומטמפרטורת היחסים בינינו, ביקשתי מאמי שתסיע אותי לקליניקה הפרטית של פרופ' מאיר בבת ים. אמי שמחה לעזור. מי שידע שבפיתולי המעי מסתתרים לעתים נתחים לא מעוכלים של סטייק פורטרהאוס שאכלתם ב"פיטר לוגר" בשנות ה־70, מבין שאפילו נחש של שרברבים לא יעשה את העבודה. פעם היה חוקן חלק מתהליך ההכנה בישראל.

כאשר אני נשאל לגבי ניתוחים בעברי ואני עונה שלא היו, אני זוכה במבט השמור למזליסטים. כאילו שאין אירועים דפוקים יותר בחיים מניתוח. באותה מידה אני משוכנע שיש מי שהולכים לעולמם בשיבה טובה בלי חוקן ברזומה.
 
כמובן שאני בסטטיסטיקה המחייבת מעקב, ואחת הבדיקות הייתה בלבו של החורף במיין. הגענו לבית החולים בחשיכה. מכיוון שלא היה לי בתיק הרפואי אק"ג עדכני, היה חשש לערוך את הפרוצדורה ללא מידע על מצב הלב. בדרך לקולונוסקופיה זכיתי בבדיקת לב על חשבון בית החולים. רווח נקי במונחים אמריקאים, כי ביטוח עדיין לא היה לנו.

בלית ברירה נאלצתי ללבוש את החלוק הפתוח מאחור ומעליו חלוק שכיסה את ישבני. בחדר פרטי נעים הושיבו אותי במה שנראתה ככורסת לייזי־בוי רפואית, כיסו אותי בשמיכה שכנראה חוממה במיקרו, והחל מצעד של אחיות ורופאים בירוק. יותר מאשר היה להם מה לעשות, הם נשלחו בגלי תקיפה להצדיק את העלות. כולם היו נעימים בסגנון הינקי של ניו אינגלנד. כולם לחצו את ידי והציגו את עצמם. שתי אחיות, הרופא המרדים, סגן הרופא המרדים, המנתח וטכנאי האק"ג. כולם שאלו את אותן שלוש שאלות: שמי, תאריך הלידה והאם אני יודע מדוע אני שם.

עד אז לא קיבלתי כל תרופה, אבל בגב כף היד הייתה צינורית דקה תקועה בווריד. כאשר הגיע תורי, הסתבר שהכורסה הופכת למיטה ואותה דחפו לחדר הניתוח. אז החלו השטיקים הרגילים ומסיחי הדעת, והדבר הבא שזכרתי היה חדר הקבלה וההבנה המתאחרת שהייתי אחרי.

הרופא נכנס ודיווח שהסיר שני פוליפים מהמעי, אחד גדול יחסית, אבל במבט ראשון הם נראו לו שפירים. זו שאיפה לגיטימית להתעורר ולשמוע שלא מצאו כלום ולא שלחו שתי חתיכות לביופסיה, אבל יש חדשות יותר גרועות. צילומי הפולרואיד של הפוליפים, כמו היו תאומים שזה עתה נולדו, ניתנו לי למזכרת. מה שהיה ברור וגם נאמר, שעשיתי את הבדיקה בדקה ה־90. אף שקצב גידול הפוליפים הוא אטי למדי, כל סרטן מעי מתחיל בפוליפים, גידולים קטנים דמויי ענבים המניצים בתוך המעי הגס.

ברוב המקרים הפוליפים שפירים, אבל לעתים מקבץ של תאים - בתהליך של תאונה גנטית - יגדלו באין מפריע עד שיהפכו לגידול. כ־25% של הגידולים הסרטניים מתהווים בתבנית גנטית תורשתית שמקורה בדנ"א מלידה. בשל גילי המתקדם והמרכיב התורשתי, נאמר שעליי לעבור קולונוסקופיה כל שלוש שנים.

אחרי שהוריך הלכו לעולמם, שניהם מסרטן, קשה להמשיך ולאחוז בשמלת השבת של החיים ולקוות להפשיל אותה בשקיקה ובתדירות כמו שהיית צעיר. מתישהו הגוף מפסיק לציית לך, אינך מקים אוהלים ספונטנית, וחשש קיומי מלווה אותך כצל בכל דרכך. כל בדיקה עתידית מכילה את האופציה הסופנית. כל מיחוש עלול להיות יותר ממה שהוא מרגיש. אנשים סביבך נלחמו וניצחו את המחלה. העולם מלא בשורדים אמיצים שלא עלה בדעתם לוותר. מה שאני ראיתי בבית היה אנשים שזכות הקרב לחיים כלל לא ניתנה להם.

זה יהיה שקר לומר שלא הושפעתי מהמהירות השטנית שבה התאדו מחיי האנשים שהיו קרובים לי מכל. ועדיין נותרתי טיפש נבער וחיכיתי שבע שנים תמימות כדי לעשות את הבדיקה שיכולה להציל ממוות. אין לי הסבר. בעיקר משום שהמוטו שלי היה תמיד "לי זה יקרה". 