הילדה הבכורה שלי התחילה ללמוד לשחק שח. זה לא שהיא קמה עצמאית וזעקה יום אחד בתחנונים שברצונה ללמוד על מהלכיה של המלכה. זה היה אני, אביה, שחשב שיועיל לה בעולמנו הפתלתל והתחמני ללמוד איך להתנהל טקטית ואסטרטגית, ולכן דחפתי אותה למשחק. הכל כדי שלא יסובבו אותה ושלא תהיה פראיירית ושתחשוב מראש על מה שהיא מתכוונת לעשות ולאן זה עלול להוביל אותה.
אלו דברים שלהערכתי אפשר להפיק משליטה בשח. בתחילה לימדתי אותה בעצמי, את מה שזכרתי לפחות. אני שחקן מחורבן וגם אסטרטג בינוני בחיים, אבל בכל זאת יודע כמה מהלכי יסוד. איך זזים, הצרחה, פתיחה ספרדית. בסיס. אחרי שסחטתי ממוחי את כל פיסות הידע המוגבלות שאצרתי, חיפשתי מישהו מקצועי שיסביר לה את רזי הלוח. שייקח אותה קדימה.
בחוג החברתי והגיאוגרפי שלנו לא הצלחנו למצוא מישהו שימליץ על אדם כזה או שבכלל מכיר חוג שחמט, ולכן פנינו לרשת. פשפשתי ברחבי האינטרנט ומצאתי מורה שזכה לציונים טובים שחלקו לו גולשים. אהבתי גם את מה שהוסיף על עצמו. העמוד שלו נתן תחושת אמינות ומקצועיות, מה שהכריע את הכף לטובתו.
האיש הגיע לביתנו, ומסתבר שיש אמת בפרסום. מדובר מקצוען אמיתי וגם, מי היה מאמין, חתיך, דבר שהשפיע עמוקות על הילדה. אף על פי שמיכאלה עוד לא בת 6, נדמה לנו שהיא קצת התאהבה. מניין האבחנה, דוקטור? מרגע שהתחלנו בסבב השיעורים, היא ששה לקראת בואו של המורה באופן חריג. כך הילדה מדברת במשך כל השבוע, בעליצות יוצאת דופן, על השיעור. מתארת אותו כאירוע כיפי במיוחד. ועם כל הכבוד, זה שחמט ולא הלונה גל. ובכלל, חוגים אחרים לא הוציאו ממנה תגובות כאלו.
הציניקנים שביניכם יגידו בוודאי: “מה אתה מתלונן, יא מג'נון? הילדה נהנית, מרחיבה אופקים וגם לומדת משהו שאולי יועיל לה יום אחד במשחק החיים". נכון, אבל להתלהבות נוספו שני דברים שיש לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שמיכאלה סבורה שמורה השח יותר חתיך ממני. היא ממש אמרה לי את זה. בלי שנתבקשה ומשום מקום היא ערכה השוואה ביני לבין הבחור שצעיר ממני בשניים וחצי עשורים לפחות. תוסיפו לזה את העובדה שבכל פעם לפני שהשיעור מתחיל, הבת שלי מגרשת אותי מהסלון. מעיפה. אין דרך יפה לכתוב את זה: בנות גידלתי ורוממתי והן פושעות בי.
דבר שני שיש לתת עליו את הדעת הוא שבתום כמה שיעורים היא החלה להסתובב בבית ולהתרברב שהיא תנצח אותי במשחק. מה זה תנצח אותי? בקלי קלות. אני יודע שבשלב הזה, מבחינת יכולות, היא רחוקה מניצחון שנות אור, אבל הביטחון שהיא הפגינה הכניס אותי ללחץ. מה אם היא תנצח אותי ככה, בלי מאמץ? ילדה שבגיל 6 נותנת לאבא שלה בראש, איפה זה משאיר אותי מבחינת סמכות הורית?
תוסיפו לזה את העובדה שמיכאלה חולה על ניצחונות ומתקשה לקבל הפסד, וקיבלתם סערה מושלמת. זה קורה איתה בכל דבר תחרותי: משחק לוח, ריצה, משחק המצמוצים, אבן, נייר ומספריים. אם רצה הגורל והיא מנוצחת, זה מסתיים במהומה ודמעות. מאיפה בא לה היצר התחרותי הזה? אביה הוא ג'נטלמן אמיתי שיודע ספורטיביות מהי. בעצם, במחשבה שנייה, אולי לא ממש. ייתכן שהתחרותיות באה ממני.
זכורני היטב שכשהייתי ילד, אבי עליו השלום היה מפרק אותי בשש־בש. כשזה קרה, נהגתי להפוך את הלוח, לסגור אותו לפני שהמנצח הוכרז רשמית וללכת בזעם. לעתים אף רימיתי בדרכים נלוזות. גם בפינג פונג ובכדורגל איבדתי עשתונות. גם בהווה, כשאני מתמודד באגרוף מול מישהו במסגרת לא תחרותית של החלפת מהלומות, אני יכול לקבל סיבוב במוח ולהפוך את האירוע לקטטה זועמת.
כן. יצר התחרות לגמרי הגיע ממני. מתברר שהורשתי לבנותיי את הדברים הטובים פחות, לפחות כך אשתי אומרת. הפעם אפשר שזה נכון. לרצות לנצח ולחלופין לא לדעת להפסיד, זו תכונה שקשה לנער, וקשה גם כשמתבגרים. נכון, זה כבר לא קורה בכל משחק אבל עדיין זה קורה לי די הרבה. גם בגיל 50.
מסקנה: אני חייב מהר להתחיל ללמוד שחמט אצל מורה אחר ובשושו. אם לא, קרוב מאוד היום שבו מיכאלה באמת תביס אותי, ואז איזה בלגן יהיה בבית.