1. לשרת ההתיישבות אורית סטרוק הייתה הארה אלוקית, והיא הגדירה את התקופה האחרונה בחיינו כ"תקופה של נס". אכן נס גדול ומתמשך היה פה החל מ־7 באוקטובר עם כ־1,600 נרצחים ונופלים, עשרות אלפי פצועים ופגועי נפש, מאות חטופות וחטופים, עשרות אלפי משפחות מחוטף עזה וחוטף חיזבאללה שהוגלו מבתיהם, אלפי דונמים שרופים ומאות בתים הרוסים מפגיעות טילים. השרה סטרוק רואה בתקופה הזו נס.

חברתה לממשלה, השרה לאיכות הסביבה עידית סילמן אמרה בישיבת הממשלה שאם סטרוק הייתה במערכת הביטחון, לא היה לנו 7 באוקטובר. ריבונו של עוילם, אם אתה קיים, תעשה נס וסתום את הפה של השתיים האלה.

מי שלא חושב שאנחנו נמצאים בתקופה של נס הוא דני אלגרט, שאחיו איציק נמצא בשבי חמאס. אלגרט עובר בין אולפני הטלוויזיה, מתראיין לרדיו, מפגין, מופיע בכנסת, זועק וקורא בכל מקום אפשרי לבצע עסקה שתחזיר את אחיו ואת החטופים האחרים, החיים והמתים, “עכשיו!". ביום שני התעמת אלגרט עם יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן. רוטמן לא אהב עקיצה ששלח אלגרט לעבר אח של חטוף המתנגד לעסקה עכשיו, ודרש ממנו לצאת מאולם הוועדה. אלגרט סירב, רוטמן התעקש. גם אלגרט התעקש ואמר “אף אחד לא יוציא אותי". אלגרט טעה. רוטמן הנחה את סדרני הכנסת ואנשי הביטחון להוציא את אלגרט, והוא עצמו יצא בהפגנתיות מחדר הוועדה.

המחזה שהתרחש שם אחרי יציאתו היה קשה לצפייה. בין שבעה לעשרה סדרנים ומאבטחים ניסו להשתלט על אלגרט, שהושכב על הרצפה, נבעט, הוכה ולבסוף נגרר אל מחוץ לחדר הוועדה ונזקק לטיפול רפואי, אחרי ש"טיפלו" בו המאבטחים.

זה היה אירוע מטלטל. שמעתי מאנשים הנחשבים מנומסים, השומרים בדרך כלל על מוצא פיהם, קללות וגידופים ואיחולים קשים לרוטמן ולשלוחיו. באותו ערב הופעתי כחבר בפאנל בתוכנית “אזור מלחמה" של רביב דרוקר בערוץ 13 ולא יכולתי להתאפק. אמרתי בשידור חי שיש לי חלום לראות את הסדרנים גוררים את רוטמן אל מחוץ לחדר הוועדה, כמו שגררו את אלגרט. 

בין חברי הפאנל היו מי שהעירו לי שהדברים שאמרתי מוטב היה שלא נאמרו. מאוחר יותר חשבתי על זה פעם נוספת ושוב ראיתי בעיני רוחי את רוטמן נגרר אל מחוץ לחדר הוועדה על ידי סדרנים ואנשי ביטחון כשהוא מיילל “אל תיגעו בי, יש לי חסינות". איך נהניתי. אז אל תסלחו לי, אינני חוזר בי מדבריי.

2. ביום שני נערכה ביישוב הדרוזי סאג'ור הלווייתו של רב־סרן ג'לאא אברהים, ששירת כמ"פ בחיל ההנדסה ונהרג בקרבות ברפיח. אברהים בן ה־25 עמד להינשא בקרוב לבת זוגו. הוא בן למשפחה “ביטחוניסטית", שבה כל בני משפחתו משרתים בכוחות הביטחון. סבו נהרג ב־1967 בקרב עם מחבלים בטול כרם. 

חלק גדול מהגברים בסאג'ור נמצאים בימים אלו בשירות פעיל ורחוקים מבתיהם. הבתים של רבים מהם נבנו ללא היתר, והחשמל שבו הם משתמשים הוא חשמל “פיראטי", לא חוקי. מדינת ישראל בקמצנותה במתן היתרי בנייה לבני העדה הדרוזית ובאי־חיבורם לרשת החשמל, הפכה אותם לעבריינים. 

בכל פעם שנופל לוחם דרוזי, מגיע פוליטיקאי בדרג נמוך לפאר ולהלל את ברית הדמים בין בני העדה למדינה, ותמיד אותו פוליטיקאי שוכח את מצוקתם של התושבים בעניין היתרי בנייה וחיבור לרשת החשמל. לצורך הפרוטוקול נמסר לי מבני העדה שיש ביישובים הדרוזיים למעלה מעשרת אלפים בתי אב שאינם מחוברים לחשמל באופן חוקי.

בתחילת החודש הונחה על השולחן הצעה שדנו בה בוועדת הכלכלה בראשות דוד ביטן, שנועדה לפתור את נושא החשמל הלא חוקי במגזר הדרוזי. ואז, גיבור ישראל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הטיל וטו על הניסיון לפתור אחת ולתמיד את העניין. לצעירי העדה הדרוזית נמאס מהמצב האבסורדי הזה. “אם לא היינו עסוקים במלחמה, היינו יוצאים למאבק בעניין היתרי הבנייה והחשמל, אבל איך אומרים אצלכם היהודים? כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". אז הדרוזים ממשיכים בשלב זה לשתוק, עד שיישרפו להם הפיוזים.

3. באחד מימי השבוע ישבתי על הבר בנמל, מחכה לקחת לגימת וויסקי ראשונה ברגע שהשמש תיגע במים. השעה בערך 19:40. אני מרים את הכוסית, כשמישהו נוגע לי בכתף ושואל אם הוא יכול לשאול אותי שלוש שאלות. עניתי שאני נהנה מהשקיעה ואין לי כוח לשאלות. הטיפוס נראה לי כטרחן שנתקלתי בו פעם. האיש המשיך בשלו. 

כדי שלא יאמרו עליי שאני אנטיפת, שאלתי מה השאלות. “למה יש מד"א וזק"א?", שאל. עניתי לו בנימוס, “מד"א זה מגן דוד אדום, שנותן שירותי עזרה ראשונה ובמקרה הצורך יש להם באמבולנס גם פרמדיק ורופא לטיפולים ראשוניים מסובכים יותר". 

“שאלה שנייה: מה קרה בשנת ת.נ.צ.ב.ה שכל כך הרבה אנשים מתו בה? ראיתי בבית קברות שכמעט על כל המצבות כתוב ת.נ.צ.ב.ה". חייכתי ושוב עניתי בנימוס: “ת.נ.צ.ב.ה זו לא שנה, זו אמירה, ראשי תיבות של 'תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים'". “מעניין", אמר הבן אדם. גון קולו השתנה ובגסות תקף בשאלה השלישית: “למה אתה בן זונה מניאק, שמאלני?". נזכרתי פתאום בבן אדם. 

לפני 20 שנה, אולי יותר, הוא עשה לי את אותו קטע כשישבתי בפאב ברחוב אבן גבירול. אז העפתי לו את הוויסקי בפנים, ובעל המקום הרחיק אותו. מאז התעדנתי. לקחתי לגימה מהוויסקי, הבטתי על השמש הנעלמת במים ופלטתי לעבר החולירע שהיה עדיין בטווח שמיעה: “בזש"מ - זה הראשי תיבות של בן זונה שמאלני מניאק". 

4. בימים קשים אלו, כשהאדמה בוערת, האזרחים בדיכאון ועסקים מתמוטטים, יוצאים חברי הכנסת לעוד פגרה, הפעם לשלושה חודשים שבהם יקבלו שכר מלא, פלוס הוצאות אחזקת רכב ועוד מיני הטבות הניתנות לנושאי משרה בכירה. זה מיד הזכיר לי את סלסוליו של אלי לוזון בשיר “120 כופים", שכתב יוסי גיספן. 

אין עבודה, יש אבטלה
המיתון חוגג, הלכה הכלכלה
את הפרנסה לקח מס הכנסה
את השאר לקחה הממשלה

מאה ועשרים כופים קובעים לי איך לחיות
ואני תקוע פה בים של בעיות
את הגב אני שובר, עובד כמו חמור
את החודש לא יכול לגמור
לא יכול עם החובות נמאס לעזאזל
כי אותי החודש מחסל

אין עבודה, יש אבטלה...

מאה ועשרים כופים עלי את החוקים
והם חיים סבבה, אנחנו חנוקים
יש להם שמנת, לנו אין מה לאכול
למה רק להם מותר הכל
כל אחד מוצא כיסא, תופס ולא עוזב
ואנחנו כאן אוכלים ת'לב

אין עבודה, יש אבטלה...