מאז טראומת 7 באוקטובר יותר ויותר ישראלים עוזבים את המדינה. חלק עושים את זה באופן זמני ותחום מראש, אחרים נוסעים בלי תאריך חזרה. ויש גם פורמטי ביניים של טיול ארוך באמצע החיים, נסיעה ממושכת לצרכים מקצועיים ועוד. ברוב המקרים, בניגוד לתקופות קודמות שבהן עזיבת המדינה בעת מלחמה נתפסה כמעט כבגידה (זוכרים את ה"עריקים" של שלמה להט במלחמת המפרץ?), ולכן גם נשמרה בסוד, המעברים האלה פומביים לחלוטין. כולל של דמויות מפורסמות, המדווחות בהרחבה על המעבר לעוקבים הרבים שלהן.
התופעה הזו טבעית, וכמעט בלתי נמנעת. בעתות מצוקה - בייחוד מצוקה מתמשכת, שמאוד לא פשוט לחזות מתי תסתיים - אנשים מפחדים. מתייאשים. נתקפים באינסטינקט הקדום של היהודי הנודד, שנמלט למול הסכנה. וצריך לומר את המובן מאליו: לכל אדם יש הזכות לבחור כיצד לנהל את חייו ואיפה לנהל אותם.
אבל העיקרון הזה לא מתקיים בתוך חלל ריק. ולמולו יש ערכים אחרים, שהופכים את העזיבה הזו למשהו שלגיטימי לגמרי לבקר אותו. ואני מתכוון בעיקר לישראלים שעוזבים “עד יעבור זעם". כלומר, לא מתכוונים להגר מכאן לצמיתות, אלא להיעלם מהשטח עד שהדברים יירגעו וישתפרו. אין לי נתונים מחקריים לגבי חתך העוזבים, אבל אני מעריך שחלק גדול מתוכם משתייך לקבוצה הזו. בטח אלה שגם אחרי שכבר לא חיים כאן פיזית, מוסיפים לנהל ברשתות החברתיות ויכוחים פוליטיים על הנעשה בישראל ולהסביר מה לדעתם דפוק ומעוות כאן.
ושוב, גם זו זכותם. המלאה. אבל היא מגיעה עם כוכבית. כי ברגע שבו אתה עוזב מקום השרוי במצוקה, מתוך כוונה לחזור אליו רק כשיקלו המים, אתה למעשה משאיר לכל אלה שכן נשארים לשאת בעול עבורך. אם זה באופן ישיר - כל החיילים בסדיר ובמילואים השומרים כרגע על הגבולות, ומסכנים את גופם ואת נפשם למען המדינה, שאליה אתה מתכוון לשוב בעתיד; אם זה כל תושבי הגבולות, שמתמודדים באופן יומיומי עם הפצצות ופחד, כדי לא לנטוש את המשמרת; ואם זה באופן עקיף, וחשוב לא פחות - המוראל הלאומי. היכולת הקולקטיבית להתמודד עם הקושי; החיזוק ההכרחי שאתה מקבל מהאנשים הקרובים אליך, ולחלופין - מאנשים ידועים שאתה נושא אליהם עיניים, המתמודדים עם המצוקה בדיוק כמוך. במובן הזה, כל עזיבה מייצרת דמורליזציה ופוגעת במרקם הקריטי כל כך של הערבות ההדדית. ולכן יש במעשה הזה גוון אנוכי. כן, אני אומר את זה בפירוש. זו אנוכיות לשמה.
כל זה מזכיר לי, בכפוף לכל ההבדלים הברורים כמובן, תקופה שחוויתי בגלגולו הקודם של “מעריב". אחרי שנים ארוכות שבהן העיתון היה מקום עבודה מוצלח, שגם הרבו לדבר עליו כעל הרבה יותר ממקום עבודה, ממש בית, הוא נקלע לקשיים כלכליים גדולים. מה שהביא לקיצוצים ניכרים ולתחושת חוסר ודאות. לאורך תקופה של למעלה משנה, בכל בוקר כמעט היית שומע על מישהו אחר שמצא לעצמו עבודה בגוף מתחרה.
אנשים שהרבו להתפייט על “משפחת מעריב" נטשו את הספינה, בלי להביט לאחור. האחרים המשיכו לשאת בעול ולתחזק את "מעריב", גם בשעתו הקשה. עד אשר המו"ל דאז, עופר נמרודי, החליט להגדיל שוב את השקעתו בעיתון, וגייס עיתונאים בשכר גבוה במיוחד. חלקם, כאלה שעזבו בתחילת המשבר. ולא שכחו, כמובן, להצהיר ש"מעריב" היה עבורם תמיד הבית.
כמובן שדרישת הנאמנות הזו היא לא מוחלטת. אם המדינה שלך הופכת לגיהינום עלי אדמות עבורך, ולחלופין - משנה את דמותה באופן קיצוני, שסותר את כל עקרונות היסוד שלך, ברור שתרצה לעזוב אותה. אבל אנחנו לא אירים מורעבים, שנמלטים לאמריקה כדי לשבוע. וגם לא איראנים חילונים, שלא מסוגלים לחיות תחת דיקטטורה אסלאמית. המדינה שלנו נמצאת במאבק קיומי - גם חיצוני וגם פנימי. והשנים האלה יהיו אלה שיחרצו את אופייה ואת זהותה. זה בדיוק הזמן להיות פה, ולהשתתף במאבק הזה. לא להניח לאחרים להילחם בשבילך, בזמן שאתה מעלה תמונות פוטוגניות מביתך החדש בניכר.
על הסכין
- אני מודה לכריסטיאנו רונאלדו על שגמל אותי ממחלת ילדות כרונית: ההזדהות האוטומטית עם כל מה שמצטייר כאנדרדוג. כלומר, עד לא מזמן הוא היה ההפך המוחלט. מצליחן, שחצן, כליל השלמות. אבל ביורו הנוכחי, רונאלדו המבוגר הצטייר פתאום כחלש ופגיע. ומיד נקשרתי אליו ורציתי בהצלחתו. עד שהבנתי: הוא פשוט היה צריך לפרוש בזמן.
- גיליתי בנטפליקס סדרה מומלצת מלפני כמה שנים: "easy". אנתולוגיה של סיפורים קטנים, בלי קשר ביניהם, המתחוללים בשיקגו. כל פרק מוקדש לסיפור אחר. לא הכל אחיד ברמתו, אבל הסך הכל נראה מאוד אמין, מבוים ומצולם באופן כמעט ביתי ואינטימי, ומספק חוויית צפייה נעימה ובדרך כלל מחכימה. וגם חשק גדול לבקר בשיקגו.
- כבר כתבתי עליה בעבר, אני חייב להדגיש שוב. “גברת מייזל המופלאה" של אמזון, שעונתה הרביעית משודרת כרגע בסלקום טי־וי, היא לא רק סדרת טלוויזיה נפלאה אלא גם מקור נחמה אמיתי. סיפורה של הבחורה היהודייה והבורגנית, שמגלה את כישרונה לסטנד־אפ הוא גם מבריק מבחינת כתיבה, בימוי, משחק וכו', אבל גם טבול באהבת אדם ובאנושיות.