אפשר ללמוד המון מהתבוננות בהתנהגות של כלבים, בבית או בחוץ. הם מתעסקים בעיקר ברחרוח, סימון טריטוריה וחיפוש אחר מזון. זו תמצית קיומם בחיים האלה. כלבים יודעים לתת אהבה ללא תנאי, הם קשורים ונאמנים לבעליהם ומבחינתם אנחנו כל עולמם. כשטוב להם איתנו, לבם פתוח לרווחה ועיניהם מלאות אהבה, וזה לפעמים אפילו מעורר קנאה.
אני יכולה להסתכל במשך שעות על כלבים בים. על השמחה שלהם כשהם פוגשים את המים או בורחים מהם, על החפירה האינטנסיבית שלהם בחול, ועל ההנאה מהרגעים האלה בשמש, כאילו לא קיים דבר נוסף על הפלנטה עבורם מלבד הרגע הזה.
באופן נדיר למדי, בין כל הרעש - אני שומעת לא מעט ציוצי ציפורים | טליה לוין
אמבטיית קרח: גם אני נפלתי לטרנד וטבלתי במשך דקה | טליה לוין
כל ניסיון ללמוד את תורת המיינדפולנס - ואלוהים יודע שאני מנסה - לא יצליח לזקק את הרגע המדויק שבו נינה הכלבה של חברתי הטובה פשוט חיה את החלום כשהיא מגיעה לחוף הים או למקום שיש בו דשא, והיא רצה עליו בחופשיות במעגלים אינסופיים כאילו לא קיים ממד של זמן בעולם. כשאנחנו יושבות על החוף ובמקום לבהות במים ולהתמסר לשמש ולשתות בירה, אנחנו מדסקסות על העתיד, ומה יהיה ואיפה נהיה, ואיך בכלל נהיה פה ועם מי - היא חופרת בור קריר ומעיפה את החול לכל עבר ואז מנמנמת בתוכו עם הגב לים, בלי שיתרוצצו לה אלף ואחת מחשבות קיומיות בראש.
גם אם לפעמים נדמה שהיא אוספת איתה טראומות קטנות במשך שנות חייה, כמו רגישויות ספציפיות להדי פיצוצים וקושי אולי להישאר לבד, נינה כבר שכחה מה היה אתמול, היא לא חושבת על מה יהיה מחר ומתרכזת במה שנמצא לנגד עיניה ברגע זה, ושום דבר אחר לא חשוב. טובים חיי הכלב, בהנחה שיש להם בית אוהב. כמו בני אדם.
השבוע, בעודי מנסה לתרגל מיינדפולנס תוך כדי תנועה, מצאתי את עצמי עפה בלי שום הכנה מראש על המדרכה השבורה של רחוב בן יהודה. זה היה ברגע של הסחת דעת מההליכה, ואז כל הווייתי התרכזה בכאן ועכשיו. בשפשוף בברך, בדימום שלא הצלחתי לעצור. פתאום מצאתי את עצמי מתרכזת רק בכאב ובניסיון לחזור הביתה עם כמה שפחות נזק, ושום דבר אחר לא היה חשוב.
בזמן האחרון אני מאמינה בתיאוריה שטוענת שכל מה שקורה לך בחוץ הוא השתקפות של מה שעובר עלייך מבפנים. וזה כולל גם אינטראקציות לא נעימות עם אנשים, סיטואציות בעבודה או אפילו עם אנשים אקראיים באוטובוס. אני לא יודעת אם זה לטוב או לרע, אבל מצאתי שאני כבר לא מאשימה אף אחד ושום דבר מלבד את עצמי. ואני מודה שגם אם זה לא תמיד פשוט לעיכול והבנה, יש בזה משהו מאוד משחרר.
ואולי זו לא רק תיאוריה או שיטה גאונית כל כך, אלא גם עוד דרך להחזיר לעצמי את השליטה בחיים, בעידן לא נורמלי שיש בו מצבים לא נורמליים, שכבר נראים לנו נורמליים לחלוטין. שליטה היא לאו דווקא דבר רע, היא מחזירה לנו את הכוח לידיים, את היכולת לשנות את מה שאפשר לשנות, ואת היכולת להחליט איך וכמה אנחנו רוצים באמת להשתנות.
אז ניסיתי להבין למה נפלתי, מלבד העובדה שלא עשיתי מה שנינה עושה בים או בגינה, ולא התרכזתי במה שצריך להתרכז כשהולכים ברחוב - רק בדרך עצמה, ובהבנה שכשאת הולכת ברחוב, שום דבר אחר לא חשוב. אבל אחר כך תהיתי אם המכה הפיזית החזקה הייתה השתקפות של משהו שהרגשתי בפנים ולא נתתי לו ביטוי, כי אולי לא טיפלתי בעצמי מספיק, כשהייתי עסוקה במיליון ואחד דברים אחרים כמו שתמיד קורה כשמנסים להדחיק את כל הרגשות שעולים מתוקף אי-הנורמליות ומנסים לנרמל הכל.
האמירה שהמסע הוא זה שחשוב ולא הנקודה הסופית ידועה לכולם, אבל כל הקלישאות של הנאה מהדרך מתנקזות ברגע אחד של כאב חד כשמשהו עוצר אותנו, מפיל אותנו על הקרקע או גורם לנו לסטות ממנה הצדה ולעשות עשרות סיבובים עד שנגיע ליעד. כאילו הוא בא להזכיר לנו שאין לנו באמת שליטה על שום דבר, אף שאנחנו חושבים שכן. עד כמה שננסה לזקק רגעים של נוכחות בסיטואציה, אנחנו עדיין חיות הרבה יותר מתוחכמות מכלבים. הלב שלנו לא פתוח מספיק. ולפעמים השיטה היחידה שיכולה ללמד אותנו להעריך כל צעד וצעד בדרך המסע שלנו, חייבת להתחיל קודם כל בנפילה חזקה וכואבת על המדרכה.