אתגר קרת, הסופר השני הכי מתורגם בישראל אחרי עמוס עוז, פרסם לאחרונה מאמר באתר העיתון הגרמני "Suddeutsche Zeitung". המאמר נקרא “מופע האימים של בנימין נתניהו", וכותרת המשנה שלו תיארה אותו כ"זעקה לעזרה מתל אביב". קרת צייר לעיני קוראיו הגרמנים תמונה קודרת מאוד. ישראל, כפי שהוא מתאר אותה, כמו נחטפה בידי חבורה קטנה של פנאטים מופרעים וחסרי כישורים, שתחת “ממשלו הקיצוני של נתניהו" הצליחו ליצור את “הסערה המושלמת של אינטרסים פרטיים, אגואיזם, טמטום והזיה משיחית". יש גרמנים רבים שנוח למצפונם לחשוב שאנחנו הנאצים החדשים. קרת אומנם לא קורא לנו נאצים, אבל - איך לומר בעדינות? - מאמרו לא ממש מפריע לאלה שרוצים לראות אותנו כך.
קשה ועצוב, כותב קרת, לראות את המדינה שלך על כיסא הנאשמים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. אף ישראלי “לא העלה בדעתו שיום יגיע ו(ישראל) תישפט על רצח עם", הוא אומר. נכון, “רבים יתעקשו - בצדק - שההאשמות מוגזמות וחסרות בסיס", אבל, הוא מוסיף, חייבים להודות ש"התנהלותה הצבאית והפוליטית של ישראל במהלך שבעת החודשים האחרונים שחקה את התמיכה הבינלאומית שניתנה לה ב־7 באוקטובר...".
ואז קרת מספק קטלוג של התנהגויות מחפירות של חיילים, שגורמות לקורא לחשוב שאולי העמדתה של ישראל למשפט על רצח עם אינה רעיון כה מופרך אחרי ככלות הכל: “חיילי הצבא הישראלי משתפים ברשתות קליפים של עצמם שורפים ספרי קוראן, מציגים בלעג תחתוני נשים מעזה, וגונבים בובות מחדרי ילדים". בהיעדר אזכור להתנהגות אחרת קרת יוצר את הרושם שאלה לא היוצאים מן הכלל, אלא הכלל.
התחושה ש"התנהלותה הצבאית והפוליטית של ישראל" איכשהו הופכת את ההאשמות ברצח עם למובנות יותר, אינה איזה סילוף קטן או הגזמה פעוטה. היא שקר ממש. שהרי בניגוד לרושם שקרת יוצר, ישראל ניהלה את המלחמה הזאת באופן הרבה יותר הומאני מכל מדינה אחרת בכל תולדות המלחמה האורבנית המודרנית, ועם סייגי זהירות גדולים הרבה יותר מכפי שדורשים הכללים הבינלאומיים המוכרים למלחמה. ואינני משווה את התנהלותה של ישראל כאן להפצצות שטיח על ערים במלחמת העולם השנייה, או להפצצת הירושימה ונגסאקי. ההשוואה היא למערכות קרובות אלינו בזמן, כמו מלחמתה של הקואליציה המערבית נגד דאע"ש, שבמסגרתה רבעים שלמים של א־רקה ומוסול שוטחו מן האוויר, במחיר דמים עצום בקרב האוכלוסייה האזרחית.
היחס המוכר של קורבנות אזרחיים ביחס להרוגים חמושים במערכות מסוג עירוניות נע בין 7 ל־9 אזרחים על כל לוחם. במלחמתה של ישראל בעזה, לפי הערכות אמריקאיות וישראליות היחס הוא בין 1.5 ל־3 אזרחים על כל לוחם הרוג - שליש או פחות ממה שניתן היה לצפות לו בלוחמה בשטח בנוי. וכל זאת כאשר האויב הברברי הופך במתכוון את אזרחיו למגינים אנושיים, בתוך אזור שהוא מהצפופים ביותר בעולם. לא היה מעולם צבא מודרני שהרחיק לכת עד כדי כך במאמציו למנוע פגיעה בנפש בקרב אוכלוסיית האויב, שלא לדבר על פתיחת מסדרונות פינוי מאובטחים ואספקה של סיוע הומניטרי המגיע ישירות לידי לוחמי האויב. שלא במפתיע, קרת לא מזכיר לקוראיו הגרמנים שום דבר מכל זה.
במקום טיעונים המאמר של קרת מציע ערבוב לא קוהרנטי של טריוויה, רמיזות רוויות זדון, הטעיות וטענות כזב. המטרה היא לתאר את הממשלה הישראלית כחבורה חובבנית של רשעים מטורללים: מנהג של שר שחצה צומת באדום וגרם לתאונה, דרך שרה שמגיבה ב"עליצות" לזוועות 7 באוקטובר (זו ממש הוצאת דיבה. מדובר בשרה שהזכירה לחבריה שהטבח התרחש ביום חג, שרה שארבעה מבניה שירתו במלחמה הזאת), ועד ראש ממשלה שבמקום לעסוק במלחמה דואג לשיפוץ הבריכה במעונו על חשבון הציבור. את המחאה הנואשת נגד אספקת סיוע לחמאס בזמן שחטופינו לא זוכים אפילו לביקור של הצלב האדום מתאר קרת כאכזריות חסרת הבחנה, ואת ניסיונות המשטרה לשמור על הסדר כדיכוי פוליטי.
כל הבלילה הזאת אמורה למלא בתוכן את תבנית המסגרת של שני טיעוניו הראשיים של המאמר: האחד הוא שהממשלה היא איזה מיעוט קיצוני שאינו מייצג את ישראל, והשנייה היא שנתניהו ממשיך את המלחמה הזאת מטעמים אנוכיים, כלומר משתמש בה כדי למלט את עצמו ממשפטו.
נתחיל בראשונה. “לפי סקרים שנדגמו מאז שהתחילה המלחמה", קרת כותב, “התמיכה הישראלית בנתניהו צנחה לסביבות ה־20%". לא ברור לאילו סקרים קרת מתייחס. סקר שפורסם סמוך לפרסום מאמרו נתן לליכוד 19 מושבים. אולי לזה הוא מתכוון. אלא שהקואליציה שתמכה בנתניהו באותו זמן (וכללה את גנץ) דווקא עמדה בסקר הזה על רוב עצום (79 מושבים) בזמן שבמציאות הקואליציה נשענה על 72 מושבים. מדובר בהסכמה רחבה על מדיניות המלחמה של הממשלה. סקר שנערך אחרי פרישת גנץ שבדק התאמה לראשות הממשלה נתן לנתניהו 47%, ולגנץ 31%.
הטיעון השני מייחס לנתניהו מניעים אישיים בהמשכת המלחמה, וקושר זאת למשפטו. המחאה חוזרת על הרעיון חסר השחר הזה השכם והערב. אבל ברור לגמרי שרוב הישראלים תומכים במטרות המלחמה, ושככל שזה משרת את הקריירה של נתניהו, זה משרת אותה מפני שבדמוקרטיה פוליטיקאים מתוגמלים על ייצוג רצון בוחריהם. את הטענה שכל זה נוגע למשפט אפשר למכור אולי לגרמנים, או לקוראי עיתונים ישראליים שלא מסקרים את המשפט, אבל כל מי שעוקב אחרי המשפט יודע שהשופטים כבר הציעו לפרקליטות לחזור בה מאישום השוחד היחיד, בשל חוסר ראיות, ואילו תיק 1000 קרס לחלוטין אחרי עדותו של תנ"צ כורש ברנור שחשפה את היעדר התשתית הראייתית בתיק. הפרקליטות, לא נתניהו, היא שצריכה לחשוש מהמשך המשפט.
קרת לא מזכיר את מטרות המלחמה - חיסול יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, החזרת כל החטופים, ויצירת מצב שבו עזה לא תהווה שוב סכנה לישראל - והקורא מקבל את הרושם שהוא כלל אינו ער להקשר הפוליטי של המאבק הקיומי הזה. אבל הישראלים ברובם התעוררו לעולם אחר ב־7 באוקטובר והבינו עד כמה תחושת השאננות של 6 באוקטובר הייתה חסרת שחר. הכוחות השואפים לבצע בנו רצח עם התעצמו, התייעלו, הצטיידו ונעשו מתוחכמים הרבה יותר מבעבר. בנינו צבא שכלל אינו ערוך למשימה שעכשיו התברר לנו שעומדת בפנינו. נצטרך לשנות אותו.
ברור לנו גם שאם בסוף המערכה הזאת יישאר חמאס, הקטן שבאויבינו, כשהוא עומד על רגליו, הרי שדמנו יישאר במים וכרישים גדולים ממנו יריחו אותו. זה אינו עוד סיבוב בסכסוך הישראלי־פלסטיני, זו מלחמה מול איראן בשבע חזיתות (מול חמאס בעזה, חמאס ביו"ש, חיזבאללה, המיליציות השיעיות במערב עיראק ובסוריה, החות'ים בדרום, ועכשיו גם איראן עצמה). איראן מצאה את סוגי הנשק ואסטרטגיית הפעלתם שיכולים להוליך אותנו במורד החלקלק למלחמת התשה שלא נוכל לעמוד בה לאורך זמן. וכל זה יהיה עוד מעט תחת מטרייה גרעינית מטהרן. עלינו להחליף הגנה פסיבית בהתקפה וביוזמה, אם בדעתנו לשרוד. אבל קרת, כמו סיפוריו הקצרים שהוא כותב, רואה רק אנקדוטות. הוא מתעניין בנהגי שרים שחוצים רמזורים באדום. האומנם הוא לא מבין כלל את האתגר שלפתחנו?
זו בבירור לא בעיה של אינטליגנציה. קרת הוא בין הסופרים המוכשרים ביותר של הדור שלי ושלו. לפני כמעט 30 שנה, בספר “המרד השפוף" בחרתי בו מבין קומץ סופרים מובילים, מבריקים, שביטאו לדעתי בצורה הבהירה ביותר את רוח הזמן של דורם. טענתי, עם זאת, שיש לעבודתו חיסרון מהותי שגם הוא מאפיין את הדור שלנו: העמדה המוסרית שלו היא זו של תפסן נצחי בשדה השיפון. הדמויות שלו מבקרות את העולם מנקודת המבט של תמימות ילדותית, שבעיניה הפתוחות לרווחה כל מעשיהם של אנשים מבוגרים, המתמודדים עם עולם מורכב, לעולם ייראו חשודים מוסרית.
האקלים המוסרי של השמאל בשנות ה־90, עם נטייתו הגוברת לראות את העולם דרך עדשת הפוליטיקה של הזהות, שחילקה את העולם לקורבנות ומקרבנים, לא הציעו לקרת שום חיסון נגד נטיותיו המוצלחות פחות. כתיבתו הספרותית (זוכרים את הסיפור החריף “דרוך ונצור"?) לפחות הכילה מידה של מורכבות מוסרית. בפוליטיקה הילדותית שלו כיום לא נשאר לה זכר. עכשיו במצפן של קרת יש רק שתי שנתות: כוח זה רע, וימין זה רשע.
כסופר, קרת מעולם לא הצליח להתפתח מעבר לסוגת הסיפור הקצרצר. ניסיונותיו לכתוב רומן הסתיימו בכישלון, ונשכחו. מעולם לא הייתה לו הסבלנות או היכולת להתבוננות הקרובה או למאמץ המתמשך הדרושים כדי לפתח דמויות שלמות ומורכבות. מתברר שכך גם בפוליטיקה: הוא חסר את היכולת או הסבלנות הדרושות לעיון ממושך בבעיה מורכבת. הבלחותיו אינן מצטברות לתמונה של המציאות, או לתובנה קוהרנטית. בסופו של דבר, כפי שטענתי לפני כמעט 30 שנה לגבי כל דור הכותבים הזה, קרת הוא א־פוליטי במובן יסודי ועמוק. הפוליטיקה היא ספר חתום בעיניו.
מאמרו אינו יותר ממונולוג של הולדן קולפילד שהתבגר רע: תערובת ילדותית של כזבים, מניפולציות ואנקדוטות לא רלוונטיות, תפורים בחוסר תשומת לב כדי ליצור את האשליה של עמדה מוסרית. זו פרודיה על תפקידו של אינטלקטואל. למרבה הצער אתה לא יכול לחקות את דמויותיך הילדותיות וגם לדרוש שנראה בך אמיל זולא או עמוס עוז. בסופה של הקריאה הקורא נשאר עם רושם לא נוח. יותר משיש כאן “קריאה לעזרה מתל אביב" נדמה שיש כאן קריאה לפרסים ספרותיים מן האליטה האנטישמית של השמאל האירופי. כי לפחות בדבר אחד קרת נשאר חד כתמיד: הוא יודע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה.