הבעיה העיקרית עם השיח בשנים האחרונות היא שאנחנו לא בוחנים אופציות אמיתיות שעל כל אחת מהן נידרש לשלם מחיר מסוים, אלא מתווכחים על פנטזיות. הרי לכל מה שנבחר כרגע יהיה מחיר, וכדי שנבחר נכון - חובה להבין מהו המחיר. מי שטוען שאין מחיר לדרך מסוימת מתנהל ביהירות, ואפילו בטיפשות מסוכנת.
לאחר מסקנות תחקיר בארי: זהו הצעד של הבא של הרצי הלוי
תחקיר הקרב בבארי עושה ״הנחה״ לפיקוד הבכיר של צה״ל | אבי אשכנזי
אין באמת נוסחת פלא להחזרת החטופים, הכנעת הג'יהאדיסטים של חמאס והשבת הביטחון. הביטחון לא נגזר מאיומים קולניים, אלא מורכב מגורמים רבים, כמו היכולת להשיג נשק, חוסן פנימי, כלכלה חזקה וקואליציה בינלאומית. ואת אלה לא משיגים בצעקות.
כל אופציה חייבת להיבחן לפי המחיר שלה. אם ניסוג מציר פילדלפי, למשל, כנראה שחמאס יפעל להחזיר את ההברחות ממצרים, וברור שאף אחד מאיתנו לא מעוניין בזה. אבל אם לא ניסוג ונסיים את הלחימה, האם חמאס יתחזק באיו"ש? ואם לא נחזיר את החטופים, כמה מתושבי העוטף יסכימו לחזור לחיות שם? כמה יחזרו לביתם בצפון, כמה יבחרו להגר, ואילו השפעות יהיו לכך על החברה הישראלית? להחזרת החטופים יש מחיר כבד, אבל גם להתעקשות שלא לשלם אותו.
באותו אופן - אף אחד מאיתנו לא שש לחזק את הרשות הפלסטינית, אבל גם להתמשכות המלחמה ללא הצבת אלטרנטיבה שלטונית בעזה יש מחיר. ייתכן שהמחיר הוא התשה של צה"ל, בעוד חמאס מתאושש בכל פעם מחדש באזורים שמהם צה"ל יצא כדי להמשיך ליעד הבא. אז איך זה יעזור לנו להתעשת, להתארגן מחדש ולהתכונן לאתגרים האמיתיים שלנו, שהם חיזבאללה ואיראן?
כך גם לגבי העצבים על המחאות שמציפות את הרחובות, בין שמדובר במשפחות החטופים האומללות ובין שאלה מתנגדי השלטון או חרדים שמעדיפים מוות על גיוס. זה המחיר של ממשלה שמסרבת לקחת אחריות על חלקה במחדל 7 באוקטובר, עסוקה בעיקר בתחזוקת הקואליציה ומתעלמת מחוסר הגיבוי הציבורי - היא תייצר הפגנות. הגיע הזמן להשתחרר מהפנטזיה שהממשלה הנוכחית יכולה להתקיים ללא התנגדויות ציבוריות.
הצורך הביטחוני
היה קצת מצחיק לראות שבקואליציה התרגזו השבוע מ"חוסר האחריות של עוצמה יהודית" שלא הסכימה להצביע בעד חוק הרבנים. "חוסר האחריות של עוצמה יהודית" הוא לא מקרה חריג אלא המהות של המפלגה והעומד בראשה. למה בדיוק ציפה מי שמינה עבריין סדרתי לשר האחראי על המשטרה, ואז גם דבק בו וטיפח אותו על פני העדפת קואליציה עם גנץ ואיזנקוט, שנכנסו לממשלה בתחילת המלחמה? הגיע הזמן להבין שההתפרעות, הילדותיות וחוסר האחריות הם פשוט המחיר על השותפות הזו.
לכל בחירה יש מחיר, ואת מחיר הממשלה שהוקמה בינואר 2023 כולנו משלמים מדי יום. לא רק מתנגדי הממשלה משלמים אותו, אלא גם אלה שמצדדים בה. הרי הקואליציה היא לא באמת הומוגנית כפי שנמכרה לציבור. בציונות הדתית ובליכוד, למשל, יש התנגדות חריפה לקומבינת הגיוס שרוצים נציגי החרדים בעת מלחמה שסופה אינו ידוע.
בנוסף - דרעי לא רוצה את בן גביר בקבינט המצומצם, כי המחיר על כך יהיה כבד מדי מבחינת היחסים הבינלאומיים, אמון הציבור ותפקוד הצמרת המדינית. גם ככה כולנו משלמים מחיר על התדמית שהקיצונים בממשלה משווים לישראל כולה, וייתכן שהוא יהיה יקר יותר נוכח הממשלות החדשות באנגליה ובצרפת.
כולנו גם משלמים מחיר כשישראל מוחלשת כי היא מסוכסכת מבפנים. אחד הצרכים הבסיסיים שנדרשים כדי לנצח הוא לכידות חברתית. ב־7 באוקטובר הרגשנו אותה במלוא העוצמה, וגם הבנו שהיא לא בגדר מותרות או איזושהי משאלה יפת נפש. הלכידות הפנימית היא צורך ביטחוני, פשוט ככה. לכן אין ברירה אלא להודות בדיעבד שלממשלה שמחליטה לדרוס חצי מדינה - תהיה התנגדות חריפה. גם אין ברירה אלא להודות שלהחלטה להפסיק להתנדב לצבא כאקט של מחאה - יש מחיר בתפיסות האויב ובהחלטות שלו לפתוח במלחמה.
הלקח העיקרי מ־7 באוקטובר הוא לשנות את מה שפגע בלכידות כדי לשקם את ביטחון ישראל. הממשלה הנוכחית לא תצליח לעמוד במשימה הזו, כי היא תלויה במפלגות מגזריות שאינן מסוגלות לראות את מה שנמצא מעבר לטובת המגזר שלהן.
לא מומלץ "לחזור לעצמך"
כולנו נוטים לחשוב שזה טוב "לחזור לעצמך" אחרי אירוע קשה. לפעמים אפילו נחמיא זה לזה - "היי, אני רואה שממש חזרת לעצמך". אבל הטבע האנושי הוא דווקא להשתנות אחרי אירוע טראומטי. לחזור לחיים זה חשוב, אבל חשוב גם לחזור אליהם קצת אחרת, למודי ניסיון וחוכמה. במקרה שלנו, אם "נחזור לעצמנו" בדיוק כפי שהיינו לפני 7 באוקטובר, פשוט נזמין לעצמנו את האסון הבא.
זה קשה כשלא מעט אנשים מסביב, בעיקר בפוליטיקה ובמדיה, מנסים להשכיח מאיתנו את 7 באוקטובר. קחו לדוגמה את החלטת הפרקליטות להגיש תביעה נגד אזרח ש"רצח" מחבל נוח'בה. יכול להיות שהבחור שלח הודעות אלימות ואכזריות ביום הטבח, יכול להיות גם שלא פעל במאה אחוז לפי הכללים. אבל האם חייבים לשפוט עכשיו כל אדם בשיא החומרה על מעשיו בשבת השחורה? איך הספקתם לשכוח את ההלם והאימה שכולנו היינו נתונים בהם?
באותו אופן, מאוד מדאיגה חזרתם של מסיתי המדיה לחדוות ה"ביקורת" שלהם (המירכאות נדרשות, כי כולנו יודעים שברוב המקרים זו לא באמת ביקורת, כפי שההפגנות הפרו־פלסטיניות הן לא באמת ביקורת על ישראל). ההסתה לגמרי "חזרה לעצמה" בחלק מערוצי התקשורת, לשמחתו הרבה של האייתוללה חמנאי.
כדי לשרוד, אסור לנו לשכוח ש־7 באוקטובר קרה. אל תצפו מאחרים לשנות את התנהגותם - כדי לא ליפול חזרה לאותו בור - שנו אתם את התנהגותכם. אם אתם מרגישים שחזרתם לעצמכם במלוא העוצמה, אולי כדאי לקחת רגע ולחשוב - מה למדתם מ־7 באוקטובר? איך השתנו העמדות שלכם כתוצאה מהטראומה?
נדמה לנו שאין מחיר להקצנה, שאין מחיר לזעם בלתי נשלט, שאין מחיר להאשמות שלוחות רסן כלפי קבוצות כמו "הקפלניסטים", "הביביסטים", "התל אביבים" או "המתנחלים". אבל המחיר הוא מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר, וכדאי שזה לא יהיה התשלום הראשון אלא האחרון.
השאלה אף פעם לא צריכה להיות מי בעם "אשם" או "יקבל את מה שמגיע לו", אלא מה נכון וטוב לעם ישראל. זה הדבר היחיד שצריך להוביל אותנו כרגע. גם אם מישהו אחר התחיל ברע, ממש לא חייבים לענות, ואם עונים - מותר להשתדל שלא להיות פוגעני. אין קבוצה אחת שאחראית לאסון שחווינו. זו הייתה תוצאה של דינמיקה הרסנית שכולנו צריכים להימנע מלחזור אליה. זה המצב שלנו נכון להיום, ואסור לשגות בפנטזיות. נקלענו למלחמה קיומית, ומדינה יכולה לשרוד מלחמה רק באחדות.