אין מחלוקת על כך שהבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב לא רק יקבעו מי יכהן כנשיא ארה"ב בארבע השנים הבאות. ההערכה המוסכמת על פרשנים ומומחים היא שהבחירות הקרובות יחרצו במידה גורלית את עתידה של הדמוקרטיה בארה"ב.
גם אין ויכוח על העובדה שאחד הגורמים המרכזיים והחיוניים לחוזקה של הדמוקרטיה הוא עיתונות חופשית, משוחררת מכל מגבלה, חפה מכל תלות וזיקה. לא במקרה הכינוי שניתן בזמנו לעיתונות ולאמצעי התקשורת הוא "המעצמה השביעית". בארה"ב התקשורת מתהדרת במעמד של מגינת הליברליזם, חופש הביטוי וחירויות הפרט. יש כמובן אמצעי תקשורת שאינם בדיוק מתיישבים עם התכונות והשאיפות האלו, אבל בארה"ב הם במיעוט.
הצבא כשל, נתניהו מגה-כשל – אבל איפה חשבון הנפש של התקשורת?
לא רק תכנית הגרעין: מטרת העל של חמינאי עד 2040 מחייבת אותנו להיערך
אופייה של מערכת הבחירות הנוכחית חושף עובדה מטרידה. הגורם המרכזי הזה להבטחת עתיד הדמוקרטיה בארה"ב, אמצעי התקשורת, נמצא בסכנה, מאוים. לא חופש הביטוי של התקשורת בארה"ב נמצא בבעיה. מה שקורה הוא שאמצעי התקשורת בארה"ב מנצלים ומחללים את חופש הביטוי באופן ובהיקף שהפכו אותם לאיום על הדמוקרטיה. וזאת לא גוזמה.
הטיפול, במובן השלילי של המונח, שהתקשורת בארה"ב העניקה להופעתו הכושלת של הנשיא ג'ו ביידן בעימות הטלוויזיוני מול דונלד טראמפ, מהווה הוכחה לכישלונה. אין ספק, ואף אחד איננו מערער על כך שהופעתו של ביידן בעימות הייתה כשל קשה, ולא רק מהבחינה האלקטורלית. אבל עצם העובדה שיצור כמו טראמפ היה היריב של ביידן בעימות, ומתקרב שוב לאכלוס הבית הלבן כנשיא – מהווה הוכחה חותכת לביזיון ולהשפלת מעמדם של אמצעי התקשורת בארה"ב כמייצגי, מגיני ופטרוני הליברליזם.
אם אחרי ארבע שנים קטסטרופליות כנשיא, אחרי שגרם לשלוש תבוסות אלקטורליות למפלגה הרפובליקנית, אחרי הבטחות מוצהרות למאסרים ולעונשים נגד יריביו, ואחרי הרשעות פליליות שהפכו אותו לפושע במלוא מובן המונח, טראמפ עדיין מועמד לכהונה הרמה – הרי שזהו מצב שלאמצעי התקשורת בארה"ב חלק גדול ומכריע בהתהוותו ובקיומו.
לא הגמגום של ביידן, לא הרפיון לסיים משפט כהלכה ולא ההיסוס בניסוח התשובות הם אלה שיכריעו את עתידה של ארה"ב. הגמגום, ההיסוסים, הרפיון וכמעט ההתעלמות שגילו אמצעי התקשורת בתגובתם – ליתר דיוק באי־תגובתם הנחרצת – להתפתחויות ולאירועים שהתחוללו בשנים האחרונות בארה"ב – הם שיעצבו במידה רבה את עתיד מעמדה של ארה"ב כמדינה דמוקרטית וכמעוז של ליברליזם.
כדי להוסיף חטא על פשע, אמצעי התקשורת האמריקאיים מגלים אדישות מזעזעת אל מול תופעת הגידול בתקריות אנטישמיות בארה"ב. כמי שמתיימרים להילחם בגזענות ובעליונות הלבנה, פה ושם פורסמו מאמרים נגד אנטישמיות, ובחדשות בערוצי טלוויזיה גינו תקריות נגד יהודים. אבל התקשורת בארה"ב לא התגייסה ולא ניצלה את עוצמתה לצורך מאבק באנטישמיות ובמיוחד בהתפשטות גילויי האיבה המדאיגים נגד יהודים.
לא הולך לשום מקום
ובחזרה לסיקור הקלוקל שממנו סובל הנשיא. ה"סקופ" האחרון הנוגע למצבו הרפואי של ביידן הוא הגילוי שבשמונת החודשים האחרונים ביקר בבית הלבן רופא מומחה לפרקינסון. כמובן וטבעי שהגילוי הזה הפך לנושא המרכזי בתדרוך היומי לעיתונאים בבית הלבן. הדוברת קארין ז'אן־פייר לא התאפקה, והשיבה בכעס לעיתונאים "נו, אז מה? מה קרה? הנשיא לא חולה". הדוברת הוסיפה "כן, הנשיא ראה בשנה האחרונה נוירולוג שלוש פעמים".
ג'ו ביידן לא הולך לשום מקום. הוא מבהיר זאת בכל הופעה שלו מאז העימות הטלוויזיוני האומלל. ביידן מודע היטב לגילו ולהשלכות שיש לשנות חייו. ההבדל בין המודעוּת שלו לבין המסקנות של אמצעי התקשורת הוא שהנשיא נהנה מוותק ומניסיון עשירים בשירות ציבורי. אין בפוליטיקה האמריקאית מדינאי שיכול להתחרות בו בידע, בהכרה ובבקיאות במילוי תפקידים וכהונות רמות.
ביידן יודע שיש הבדל בין מרוץ לנשיאות לבין הנשיאות עצמה. הוא מודה שהמרוץ קשה לו, שהוא כבר לא בכושר שהיה פעם כמתמודד. עם זאת, ביידן יודע יותר מאחרים, כולל יותר מהפרשנים ומבעלי הטורים בתקשורת, שהוא טוב ויעיל בתפקיד הנשיא. הוא היה כזה בארבע שנותיו בבית הלבן, ויהיה כזה בארבע שנים נוספות.
השאלה הגדולה והקריטית היא כמובן, אם יצליח להסביר ולשכנע בהבדל בין המרוץ לבין הנשיאות. הבעיה היא שאת הגמגום של ביידן רואים. אין סיכוי שה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" או ה"אקונומיסט" יודו בכך שהם לוקים במום שהם עצמם פוסלים בו את הנשיא ביידן.