יוסי מנהל הליך משפטי ארוך ומסובך. רינה עוברת ניתוח מורכב. שלומית מגיעה לקלפי ביום הבחירות, בוחרת פתק ומכניסה למעטפה. יוסי יכול להפסיד. הניתוח של רינה יכול להסתבך. המפלגה שלה הצביעה שלומית עלולה לחטוף מכה אלקטורלית.
במציאות מתוקנת, בחברה נורמטיבית ובמדינה שומרת חוק, לכל אחת מהתוצאות הלא רצויות מבחינתם של יוסי, רינה ושלומית ישנן סיבות אובייקטיביות וניתנות להסבר. למשל, התגלו נסיבות לרעתו של יוסי שבגללן גם עורך הדין הכי מנוסה לא היה מסוגל לזכות במשפט. למשל, מצבה הבריאותי של רינה הגביר סיכונים וגרם לסיבוך. למשל, המפלגה ששלומית תומכת בה אכזבה חלק ניכר מבוחריה ועל כן לא גרפה מספיק קולות.
לא כן אם עורך הדין של יוסי מעוניין להאריך את ההליך באופן מלאכותי כדי לקבל שכר טרחה גבוה יותר. או אם המנתח של רינה השתמש בחומרים רפואיים שטרם אושרו על ידי משרד הבריאות, כי חברת תרופות מסוימת שילמה לו סכום הגון. או אם המפלגה של שלומית לא הצליחה להכניס את נציגיה לקלפיות ברחבי הארץ, והפתקים שלה במהלך ספירת הקולות פשוט נזרקו לפח. אין לסמוך על עורך דין או רופא שפועלים בניגוד עניינים. אי אפשר לקבל את תוצאות הבחירות כשאין שקיפות.
אני לא יודעת מה היו הדרכים המועילות ביותר לפעול לשחרור החטופים. אני לא יודעת אם היה נכון לתקוף את חיזבאללה מיד עם תחילת ההפצצות בצפון, ומהי האופציה המועדפת עכשיו. אני גם לא יודעת באיזו עצימות צריך צה"ל לפעול בעזה. לא משום שאין לי עמדה, אלא משום שאין לי מידע. לאזרח מן השורה אין גישה לנתונים חסויים באשר ליחסי הכוחות או לאספקת הנשק. אין לו גישה לעדכונים לגבי מגעים כאלה או אחרים במו"מ על עסקה לשחרור חטופים, וטוב שכך. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
אז איך מקבלים החלטות? בשביל זה יש ממשלה. ראש הממשלה והשרים הם לא מורמים מעם. הם מומחים שהציבור הטיל עליהם משימות – לשמור על המדינה, לדאוג לכלכלתה ולספק מענה לצרכיה. זה כולל טיפול במשברים קשים ביותר. זה כולל ניהול מלחמות. שכרת עו"ד? פנית לרופא? הנח להם לעשות את עבודתם.
הבעיה הכי בוערת, הכי חמורה שבפניה ניצבת מדינת ישראל, היא שראש ממשלתה ושריה מצויים בניגוד עניינים מוחלט. על כן, כל החלטה גורלית אשר מקבלת או עתידה לקבל הקואליציה, דוגמת הכרעה בעניין עסקת חטופים כזאת או אחרת, דוגמת החלטות בסוגיית גיוס החרדים, המלחמה בצפון או קביעת תקציב המדינה, מעוררת חשדות אצל הציבור.
מעל כל צעד שאותו נוקטת הממשלה, מעל כל יוזמה שתגלה, רובץ ענן כבד ושחור. אפס שקיפות, חגיגה של שחיתות לכאורה, ע"ע חוק הרבנים, אם המקורי ואם זה המרוכך.
מקרה בגין ואשכול
אין ערובה לכך שכל חברי ועדת הקלפי ביום הבחירות הם אנשים ישרים כסרגל. מי שממנה אותם אינו בוחן כליות ולב. אבל עצם הנוכחות של נציגי מפלגות שונות במעמד ספירת הקולות מבטיחה שקיפות ויושר. אי אפשר לגנוב את הבחירות, כי רואים אותך. נקודה.
ההחלטות שמקבלת מדינת ישראל מאז הפלישה הנוראית של חמאס, הן החלטות בסדר גודל לאומי. כל אחת כשלעצמה שקולה לתוצאת הבחירות. והחלטות אלה מתקבלות בהיעדר שקיפות מוחלט.
לוי אשכול צירף את מנחם בגין לממשלת החירום ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, לא משום שמנהיג חרות היה חכם ממנו. לא משום שביקש לטכס עצה. אשכול הקים ממשלת חירום רחבה, כי אזרחי המדינה היו בתחושת סכנה קיומית. לא חשוב אם התחושה מוצדקת או מוגזמת, כשאזרחי המדינה חולקים תחושת סכנה קיומית, חובה להקים ממשלה רחבה כדי שכל החלטה, כל הכרעה, כל מהלך שאותו תנקוט, יזכו לאמון הציבור ולא יעוררו חשדות וחששות.
ואתם תגידו, "אבל בנימין נתניהו הציע ליאיר לפיד ולאביגדור ליברמן להצטרף, והשניים דחו את ההצעה". לא נכון. זאת הייתה הצעה מן השפה ולחוץ, ונכון עשו השניים כשדחו אותה על הסף. ממשלה רחבה חייבת להיות ממשלה פריטטית, כשגם השותפות החדשות יכולות להשפיע. כשנשמרת קואליציית האסון הגרעינית שהביאה אותנו עד הלום, קואליציה של 64, אין לשותפות הנוספות יכולת השפעה, ע"ע בני גנץ.
ואתם תגידו, "אבל בגין לא דרש להוציא מפלגות כלשהן מהקואליציה של לוי אשכול". נכון. אבל ממשלתו של לוי אשכול, בשונה מממשלת נתניהו הנוכחית, לא הייתה לעומתית ושנויה במחלוקת. לא נכנסה למערכה כשהיא שקועה עד צוואר במאבק חזיתי, חריף ומתמשך, עם מחצית המדינה.
ממשלתו של לוי אשכול זכתה לאמון שהיה צורך לחזק ולהפוך אותו לאמון מקיר לקיר בתקופת ההמתנה שלפני פרוץ המלחמה. ממשלת נתניהו הנוכחית, כפי שמשתקף בסקרי דעת קהל, איבדה את אמונו של חלק גדול מהציבור עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל.
בלי לגנוב סוסים
אין לדעת אם ממשלה רחבה, ממשלת אחדות לאומית אמיתית, הייתה יודעת לנהל את המלחמה טוב יותר; אם הייתה מצליחה לשחרר את החטופים, או לכל הפחות את רובם; אם הצפון שלנו לא היה נטוש ועולה בלהבות.
אני אישית משערת שכן, ולו באופן חלקי. לאו דווקא משום שמנהיגי האופוזיציה חכמים יותר, אלא משום שבממשלה פריטטית קשה עד בלתי אפשרי לגנוב סוסים. ממשלה פריטטית הייתה חותרת להגשמת מטרות המלחמה, כי כל צד היה מונע מהשני להמיר מטרות לאומיות במטרות פוליטיות.
ייתכן שלא הייתה מצליחה. כפי שאמרנו, אין לדעת. דבר אחד ברור: ממשלה פריטטית רחבה הייתה זוכה לאמון הציבור. אזרחי המדינה לא היו מתחילים בוקר חדש בתחושה ברורה וצורמת כי ראש הממשלה והשרים פועלים ממניעים אישיים ופוליטיים בלבד. בתחושה שראש הממשלה מושך זמן בכוונה תחילה וממסמס את עסקת החטופים, שהוא מאריך באופן מלאכותי את המערכה בעזה ומפקיר את הצפון. והכל כדי להמשיך בסחבת ולמנוע הכרזה על סיום המלחמה, כי סיום המלחמה משמעותו הקדמת הבחירות. לכן עדיף לו למשוך זמן עד שהסקרים יאירו לו פנים, או עד אוקטובר 2026, לפי המוקדם מבין השניים.
אולי זה לא נכון. אולי נתניהו ניסה לפעול לשחרור החטופים. אולי הוא מנוע מסיבות לאומיות מלפעול בצפון. אולי הוא מבקש לחפש מענה לצורך הדחוף של צה"ל בחיילים חדשים ולתחושות הקשות בציבור הרחב בגלל היעדר השוויון בנטל.
אולי. אבל כל עוד ראש הממשלה מתעקש על הקואליציה הגרעינית שלו בכל מחיר, כל עוד הוא מבקש לעצמו טובות הנאה נוספות כשהתותחים רועמים, כל עוד ממשלתו עסוקה בחלוקת תקציבים וג'ובים – נתניהו וממשלתו נתפסים בציבור כהנהגה מושחתת שמצויה בניגוד עניינים. הנהגה שכל פעולה שלה מעוררת חשד, וכל החלטה נטולת שקיפות.