יש לי חברים שהילדים שלהם משרתים בשלדג, יש לי חברים שהם אנשי מילואים ביחידה הזו, וכבר כמה ימים אני שומע מכל עבר עלבון גדול, צורב וקשה ממה שעולל להם התחקיר הצה"לי אודות על מה שהתרחש ביום הטבח הגדול בקיבוץ בארי.
רגע לפני פתיחת הוועידה הרפובליקנית - דונלד טראמפ קיבל בשורה גדולה
תמונת ניצחון? גם חיסול האחים סינוואר לא יספק את הסחורה
יש עובדה שמביך שצריך להזכיר אותה, אבל נוכח השיח שמתנהל כאן בעקבות ממצאי התחקיר, כדאי לשוב ולהדגיש: צה"ל נתפס עם המכנסיים למטה ב-7 באוקטובר, לא בגלל הלוחמים שבשטח. צה"ל נתפס עם המכנסיים למטה בגלל המחדלים של מי שמעליהם. הלוחמים היו שם רק כדי לנסות לתקן. לתקן ולשלם את מחיר הדמים.
ובתוך הכאוס המטורף הזה, כשמעט יותר ממניין לוחמים, בהם פצועים, מתמודדים בקיבוץ מול 340 מחבלים, באירוע שלא התכוננו אליו, בתוך אש שנזרקו אליה, כשצה"ל הגדול לא מוצא את ידיו ואת רגליו והכל מונח על הכתפיים שלהם - להעיר להם עכשיו הערות על כך שהיה נכון יותר שילכו לפה ולא לשם, זו חרפה של ממש.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כי זאת יש לזכור. בשעות הללו, של האירוע הנוראי בתולדות המדינה, צה"ל הגדול לא היה קיים כלל. האוגדה נפלה, הגבול נפרץ, מסגרות יצאו מכלל פעולה, הפיקוד לא מצא את ידיו ואת רגליו, ויחידות דוגמת שלדג שהתעשתו ראשונות – בהרכבים קטנים, בצוותים מצומצמים, בגבורה עילאית, בחירוף נפש – עמסו על גבם את המשימה.
הם ואזרחים גיבורים שעל הסיפורים שלהם יחנכו כאן בעתיד דורות של בני נוער. ולהתחיל את התחקירים בעיסוק בתפקוד של החבורה הראשונה והקטנה של לוחמי שלדג שנחתה בקיבוץ בארי, זה אנטי פיקוד.
מה חשב לעצמו הרמטכ"ל? שעד שנתפנה לעסוק בכשלים שלו ושל עמיתיו במטכ"ל, נכון שנעביר כולנו את הזמן בעיסוק במה שעשו הלוחמים הקטנים בשטח? האם יש זריקת אחריות גדולה מזו? איפה הדוגמא האישית? איך אפשר לטפל במה שמצופה מהלוחמים שבקצה, לפני שמטפלים במה שמצופה מהמפקדים ששלחו אותם? איזו מין פירמידת פיקוד היא זו?
באיזה שיעור בבה"ד 1 מלמדים את זה? וכדי שיהיה ברור, לא מדובר בלוחמים שסיימו את תפקידם. הם בשטח. כל הזמן. לא עוצרים לרגע. נלחמים, קוברים חברים, וממשיכים. מה, לעזאזל, היה דחוף להתחיל דווקא איתם? כדי שאם שוב חמאס יכבוש מחר קיבוץ, ושוב כוח צה"לי של עשרה לוחמים ימצא את עצמו מול 340 מחבלים, ושוב הצבא הגדול ייעלם, יידעו הלוחמים לנהוג אחרת? בשביל זה הם היו ראויים לזובור הזה?
בימים שבהם מתנהלים פה דיונים חמורי סבר על שוויון בנטל, החבר'ה האלה לא חיפשו להיות שווים. הם חיפשו לעשות יותר מכולם. ללכת למקום הקשה ביותר, המסוכן ביותר, התורם ביותר.
לפגוע בהם עכשיו, תוך כדי מלחמה, זה עוול שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר במילים. החברה הישראלית צריכה לשאת את הגיבורים האלה, שהיו בשטח כשאיש לא היה, על כפיה. כי כשהם בחרו ללכת "כי קרא הקול", הם ידעו שמי שנשארים על הספה לא סופגים הערות בשום תחקיר. שרק אלה שמזנקים אל האש מככבים שם, ביום שאחרי, במצגות הצבעוניות עם הגרפיקה המושקעת. ידעו והלכו קדימה.
אני לא יודע מה הולך לקרות בתחקירים הבאים של צה"ל על מה שאירע בקיבוצים אחרים ובמושבים אחרים בעוטף עזה. אבל אם זו המגמה - לזרוק לכלבים את הלוחמים שהסתערו, כשהקצונה הבכירה שכשלה נשארת יבשה ומכנסת מסיבות עיתונאים - כדאי לעצור את זה כאן ועכשיו.
תדע כל אם עבריה, מפקדים שעם סיומו של הקרב זורקים אל שדה המוקשים של התחקירים את לוחמיהם, כשהם עצמם נותרים מאחור, הם מפקדים שאינם ראויים ללוחמים האלה.