אני ממתין בתור בחנות הגבינות שבלב השוק. אחד האחים מהמשפחה הנחמדה שמפעילה אותה ניצב מאחורי הדלפק. “זה הכל?", הוא שואל את הזוג המבוגר, שנמצא לפניי. “כן", משיבה האישה וכאילו כדי להסביר את הרכישה הצנועה מוסיפה: “אנחנו מהצפון, ליד קריית שמונה, אתה בטח לא מכיר, שדה נחמיה".
“שדה נחמיה זה שם שלא מכירים אפילו בעמק", אני שומע פתאום את עצמי מדבר: “תגידו חוליות!", ומיד מסביר לבחור שמאחורי הדלפק: “כולם קוראים לקיבוץ שלהם על שם המפעל שלו". הם מופתעים, מתעניינים לדעת איך אני יודע - ואני מסביר שפעם גרתי בעמק החולה, בקיבוץ נאות מרדכי, אי־אז ב־1986, כשהייתי נח"לאי צעיר.
“אז אתם מפונים?", מתעניין המוכר. מסתבר שלא: הקרבה היחסית של הקיבוץ לגבול מבטיחה אומנם שגרת חיים שאיש מתושבי המרכז לא יכול לדמיין, אבל אפילו לא חופשת התאוששות קצרה על חשבון המדינה - אותה מדינה שחברי הכנסת שלה יוצאים לפגרת קיץ בת שלושה חודשים.
“באנו להתאוורר קצת בתל אביב", מוסיפה חברת הקיבוץ המבוגרת, ובזווית העין אני מבחין במוכר בוצע חתיכה ממעדן החבושים הקרוש ואורז להם בנייר פרגמנט: “קחו, זה ממני", הוא אומר, ואני מוסיף: “נסו את זה ליד הגבינה הכחולה ותראו שתשכחו לרגע מהכטב"מים".
טוב שהגעתי אל השוק ביום חול ובשעת בוקר מוקדמת: האוויר אומנם לח מאוד, אבל לפחות עוד לא לוהט, הצפיפות פחותה, ולבעלי הבאסטות יש סבלנות גם למי ששואלים למה הענבים כל כך יקרים. “תן לי גם חתיכה גרוייר", אני אומר למוכר, “אבל את הכי מיושנת, בא לי שתתפורר בפה".
“אני לא מבין למה לא מפנים אותם משם", הוא אומר, ומוסיף: “פחד אלוהים. אנשים מבוגרים, כל כך נחמדים". “מי יפנה אותם, אחי, אתה לא קולט שאין מדינה בסיפור?", אני מתעצבן, לא עליו כמובן: “אלה אנשים שהיו צריכים כבר להישען אחורה, להביט על הנוף, על הדשא, על הנכדים, לא לברוח מטילים".
הוא פולט “וואללה", ואני ממשיך, אף שממש לא אופייני לי לקיים דיון אקטואלי על הבוקר בלב שוק הכרמל: “ואלה עוד יצאו בזול. מה יגידו אנשים בני גילם בבארי, שרצחו להם את הנכדים? תקשיב לי, אחי, יצא לי לעבוד מול כמה מהם בשבועות האחרונים, לפעמים אני לא מבין איך הם בכלל קמים מהמיטה בבוקר". הוא מתעניין לדעת מה אני עושה, ואני מספר לו על מבצע “לגימה של שקמה" ואיך הרימו כמה מתנדבים ערב של צפייה ביורו, עם בירות והמבורגרים, בפאב של קיבוץ בארי.
“ביקר לי, קראתי על זה!", הוא מתלהב וממשיך: “יו, זה אתה כתבת? תאמין לי, אחי, אתה עושה עבודת קודש, אתה אפילו לא יודע", הטיח שבחי בפניי וצירף לזיתי הקלמטה והטאסוס שרכשתי גם גביע קטן של זיתים סוריים: “זה ממני". מלמלתי: “תודה, באמת שלא צריך", וצחקתי, בעיקר מפני שמעולם לא האשימו אותי בקדושה, אבל גם משום שמסתבר שהגמול עליה הוא זיתים סוריים.
“אני לא עושה שום דבר, בחיי", אני משיב לו: “אני חייב, אתה מבין, אני מוכרח. האנשים האלה צעקו לעזרה במשך שעות ומדינת ישראל לא באה. אז אני לא נציג של הצבא ובטח שלא של הממשלה, אבל אני חייב להם, כולנו חייבים להם, אני זה שצריך להגיד להם תודה, כי הבושה היא של כולנו. גם שלי".
“באמת בושה", הוא מסכים - ולרווחתי העצומה עובר הדיון לשיבושים באספקת גבינת הטולום, שלאחרונה לא מגיעה לישראל כסדרה, מצב שמונע מבני ביתי את הביס המושלם: רבע פיתה חרוכה קלות שבתוכה נמחצה פרוסת חציל מטוגן עם פרוסה מתפוררת של טולום. מסוג המאכלים שאני נוטה להגיש ולומר: “קחו ביס ואחר כך תגידו לי אם יש אלוהים". “בשבוע הבא אני צריך לקבל", הוא מסכם, “תבוא ביום חמישי מוקדם כמו עכשיו, אולי יהיה".
אני נפרד ממנו וממשיך אל הירקות, כשהעגלה עמוסה בגבינות: בדרך הבחנתי בעגבניות “לב השור": קחו פרוסה עבה מהן, הניחו מעליה פרוסה של מוצרלה באפלו, עלה יפה של בזיליקום, נגיעה של מלח גס, שמן זית וטיפת בלסאמי מצומצם - והנה לכם עוד מאכל שגורם לטועם להאמין בהשגחה עליונה.
בראש רצות עוד מנות, עד שארוחת הערב של שישי מתהווה במחשבותיי. פתאום אני נזכר בזה שסיפר לי שהוא לא אוכל יותר בימי שישי בערב, אחרי שהארוחה המשפחתית האחרונה שלו הייתה ביום שישי, ערב שמחת תורה - ולמחרת כבר לא הייתה לו משפחה... ולכתם הזיעה המתפשט על חולצתי נוספת גם דמעה.
אם לא תגיע טולום, אני מהרהר, אולי נקנה במקומה גבינת קפלוטירי וזיתי טאסוס, נארגן קצת אוזו ונעשה להם את הערב הבא בסגנון יווני. אני לא יודע עד כמה זה עוזר, אבל זה בטח משחרר, אפילו רק לכמה שעות.