אחד הדברים הכי בולטים לעין בטורניר היורו שממנו נפרדנו השבוע היה הגוון האתני בנבחרות השונות. בייחוד אלה שמגיעות מהמדינות השבעות המבוססות של מרכז ומערב היבשת. אירופה, על פי נבחרותיה הלאומיות לפחות, היא כבר לא מעוזו של האדם הלבן, והבדרך כלל נוצרי. לתוך הקלוז־אפ של שירת ההמנון, כל המנון, נכנסו שחקנים שחורים, מוסלמים ובעלי שמות משפחה שלא מסתדרים עם הדימוי המסורתי של המדינה. קחו לדוגמה את נבחרת הולנד, שבערך חצי משחקני ההרכב הראשון שלה שחומי עור. או נבחרת צרפת, שכבר שנים ארוכות נראית כמו פרסומת ליונייטד קולורס אוף בנטון. בנבחרת שווייץ משחקים שחקנים עם שמות משפחה כמו שאקירי, אקאנג'י, מאבוגו ואמדוני. ולמאמן שלהם, שחקן עבר מיתולוגי, קוראים מוראט יאקין. הוא ממוצא טורקי.
הוורסטיליות האתנית הזו מעוררת מורת רוח ודאגה בקרב אירופים רבים. וגם לא מעט ישראלים, המקוננים על לכתה של היבשת הישנה. איפה הימים המופלאים ההם, כשבנבחרת גרמניה שיחקו רק בלונדינים חמורי סבר שאפשר לדמיין בקלות כקציני גסטפו; כשכל השחקנים האנגלים סבלו משיניים גרועות ולחיים שהאדימו מהר מדי; וכשכל בלם הולנדי נקרא בשם שהתחרז עם ואן טחטן. מעבר לנוסטלגיית הכדורגל, מה שעומד באמת מאחורי החששות האלה הוא חרדה עמוקה ומהותית מפני שינוי פניה של היבשת שרובנו תופסים כפאר התרבות והציביליזציה האנושית. דאגה לסופה של אירופה הקלאסית.
בואו נדבר על זה. ונשים רגע בצד את התחזקות האסלאם באירופה, מגמה שמדאיגה אותנו כישראלים מטעמים פוליטיים מובנים. האם נכון לראות את היבשת הזו כנכס תרבותי לאנושות, כזה שרק יכול “להתקלקל" כתוצאה מהגירה של עמים אחרים? ברור שבמבחן העשורים האחרונים, אירופה - בייחוד חלקה המערבי והמרכזי - היא מהאזורים היותר מעוררי השראה וקנאה על פני הגלובוס. מדינות דמוקרטיות, יציבות, עם תרבות ומסורת עשירה הנמתחת לאורך מאות שנים, וגם מנגנון מרשים באמת של איחוד ביניהן, כולל פרלמנט אירופי ומטבע אחיד. אבל כל זה נכון בעיקר לעידן הנוכחי. בפרספקטיבה היסטורית רחבה, אירופה ממש לא הייתה תמיד טבור העולם. אם כבר, זה היה האזור שלנו. וגם במאות האחרונות, שבהן רכשה לעצמה מעמד מרכזי, היא הייתה המקום שבו התחוללו שתי מלחמות עולם איומות ונוראות. לצד עימותים שותתי דם רבים אחרים, כמו המלחמות בבלקן, המהפכה הקומוניסטית, מלחמת רוסיה־אוקראינה ועוד.
שלא לדבר על כך שהמדינות האירופיות הנתפסות היום כנאורות ביותר היו - כמעט עד אמצע המאה ה־20 - גופים אימפריאליסטיים ששעבדו, הרסו וניצלו עד תום אין־ספור עמים אחרים בכל רחבי תבל. והכל מתוך שילוב של חמדנות וגזענות לשמה, הרואה בכל מי שאינו אירופי כנחות.
לצורך המחשה, אני ממליץ לבדוק את מפת אפריקה בראשית המאה ה־20. יבשת ענקית המחולקת - כמעט כולה - בין בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, ספרד, פורטוגל ואיטליה. ממש, טורניר היורו - אבל בגרסת המציאות המצמיתה. ועוד לא הגענו לאמריקה הצפונית והדרומית. למזרח התיכון. להודו. ולכל מקום אחר בעולם שאותו טלפיהן של המעצמות התרבותיות ביותר הצליחו להשיג. ולהרוס - לפחות את חיי התושבים המקוריים.
במובן הזה, העובדה שצאצאיהם של אותם עמים כבושים ומנוצלים משחקים היום במדי הנבחרות הלאומיות של המעצמות שכבשו וניצלו היא לא פחות מצדק פואטי מפואר. וגם תהליך היסטורי ואנושי בלתי נמנע. מה חשבתם שיקרה? שפערי הקיום המטורפים בין חלק מסוים של העולם הנהנה משגשוג ופריחה ובין חלקים אחרים הסובלים מעוני ומהזנחה יישארו לנצח? בייחוד, כשחלק ניכר מהשגשוג הזה הושג על גבם של מהגרים מהעולם השלישי, שהפכו לכוח עבודה זול ביבשת הישנה. אבל הנה, הילדים והנכדים שלהם כבר לא מוכנים יותר להסתפק במעמד הזה.
ברור שבראייה הצרה והמיידית שלנו, השינויים האלה מעוררי דאגה. בעיקר בגלל אותה אסלאמיזציה שהזכרתי, ובגלל זהות הערכים והאינטרסים שיש לנו עם לא מעט מדינות באירופה. אבל במבחן הצדק הגלובאלי, סופה של אירופה הקלאסית הוא מהלך מתבקש. כזה ששם קץ לעיוותים, צביעות ואפליה של אין־ספור שנים.
על הסכין
- וכאילו כדי להוכיח את טענתי הגיעו הבחירות האחרונות בצרפת, והניתוח שלהן בארץ. מחד, ההישג של מפלגות שמאל קיצוניות ואנטי־ישראליות אכן מדאיג מאוד. מאידך, הכישלון של הימין הקיצוני בראשות מארין לה פן, בתו של אנטישמי ידוע וכשלעצמה מחזיקה בעמדות לאומניות ובעייתיות מאוד (מתנגדת למשל לשחיטה כשרה בצרפת), הוא התפתחות משמחת.
- עונתה השנייה של הסדרה "flack" (בתרגום העברי: "משבריסטית") עלתה בסלקום טי־וי, והיא משובחת עוד יותר מקודמתה. במוקד שלה עומדת יחצנית אמריקאית החיה בלונדון, ומתמחה בפינוי הבלגן שיוצרים לקוחותיה המפורסמים. אבל בחייה האישיים היא כישלון מוחלט. היא מגולמת בידי אנה פקווין הנהדרת, והסדרה כולה שנונה, חכמה ומרתקת.
- הסרטים הגדולים שעלו לאחרונה בנטפליקס - המשך של “השוטר מבברלי הילס" עם אדי מרפי, “פרשה משפחתית" עם ניקול קידמן או “אם הכלה" עם ברוק שילדס מעידים - בלי קשר לרמתם - על געגוע של הצופים לעבר. לעידן של קומדיות רומנטיות או מותחנים לא מזיקים, בעיטור כוכבים מוכרים. אולי תגובת נגד לתחושת הכאוס שיוצרת המציאות.