כשיצאתי החוצה למתחם שמחוץ לתיאטרון, השעה הייתה קרובה לחצות, והוא עמד שם כרגיל. האיש שמוכר בייגלה לאנשים שיוצאים מהצגות וקונצרטים. נדמה שהוא לא זז משם ב־20 השנים האחרונות. אחרי שנים של היכרות לא אישית, אבל כזו של מפגשים כמעט כל ערב, שמתי לב שלא משנה מי עומד ליד השקיות מלאות הגלוטן, תמיד יש להם אותו הקול. אותו הסאונד, אותו הניגון.
ובאמת, אחרי שלא הייתי שם זמן רב יחסית, הכל נראה אותו דבר, כאילו כלום לא קרה מאז הפעם האחרונה ששמעתי אותו צועק “בייגלה חם". רק בשינוי אחד, תוצאה של יוקר המחיה. אם פעם הוא היה צועק “שלוש בייגלה בעשר", עכשיו הוא צועק “חמש ב־20". לא קניתי. אין לי מה לעשות עם חמישה בייגלה בבית. נכון שסכנה היא עניין יחסי בימים אלה, אבל זה למשל ממש מסוכן.
בשביל ללמוד להעריך כל צעד במסע, צריך להתחיל קודם בנפילה כואבת | טליה לוין
באופן נדיר למדי, בין כל הרעש - אני שומעת לא מעט ציוצי ציפורים | טליה לוין
עבדתי במשך שנים באופרה. אחרי כמעט עשור שלא ביקרתי שם, לפני ואחרי הקלעים, הרגשתי את הגעגוע מבעבע בתוכי למוזיקה, לעוצמה ולמדיום הזה שמצליח תמיד להיות גדול מהחיים, גם אם נדמה לפעמים שהחיים האלה גדולים אפילו על המופרכות שבו בכל מובן שהוא.
והאמת היא שגם התגעגעתי לחברים שלי, שתכף מסיימים עוד עונה. יש משהו במדיום האופראי שהצליח להרחיק במשך שנים הרבה אנשים שלא צפו בו מעולם, אבל ביטלו אותו בהינף יד כי זה נשמע להם משעמם. יש כאלה שצפו ונכוו, יש מי שהתאהבו בו ממש במקרה כמוני, והתמכרו. כך או כך, אם נשים לרגע את המוזיקה הקלאסית הנהדרת בצד, אין ספק שהעלילות של חלק מהאופרות מופרכות מיסודן, ולרוב מסתיימות במוות. גם הקומדיות הן הדבר הכי טרגי שיש, ובדרך כלל הגיבורים מתאהבים זה בזה במהירות כל כך גבוהה, עד שזה מעורר קנאה. אהובתו של הדוכס ב"ריגולטו", למשל, אמרה לאביה: “הוא אהבת חיי, אבל אני לא יודעת איך קוראים לו".
כשצפיתי השבוע ב"ריגולטו", לא יכולתי שלא להתיישר בכיסא ולעצור לכמה שניות את הנשימה כשהופיעה סצינת החטיפה, שממנה שכחתי לחלוטין. לפני עשור צפיתי באופרה בפעם האחרונה, ומי חשב אז שהסצינה הזו תהפוך לטריגר כלשהו.
על הבמה באופרה הופיעו כל הטריגרים של המציאות הישראלית שהיו אמורים להבהב לקהל באותו ערב של פרימיירה שבו ציינו בדיוק תשעה חודשים למלחמה. אלא שאז, בעודי יושבת על המרפסת ביציע, הבנתי שייתכן שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מציאות מופרכת, הזויה ובלתי נתפסת היא לצפות במשהו גדול ומופרך עוד יותר. ומה יכול יותר מאופרה שעלילתה במאה ה־16 ויש בה כל האלמנטים הגדולים מהחיים והלא הגיוניים בעליל, לעשות את זה. הפעם אפילו לא היה אפשר לשפוט את העלילה, כי איך שלא נסתכל על זה גם המציאות שלנו לא ממש הגיונית.
נעתי בספירלה של רגשות, בין (אזהרת ספוילר) סצינת האובדן של בתו של ריגולטו למוזיקה העוצמתית ומלאת החיים של ורדי, ל"בראבו" ששאג הקהל לסולנים של האופרה ולעובדה שבפעם הראשונה זה תשעה חודשים הצלחתי להתנתק למשך שלוש שעות מהטלפון בזמן ערות.
שלוש שעות הן המון זמן בעידן של הפרעת קשב. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הצלחתי לעבור אפילו בקולנוע שעה וחצי בלי לזוז באי־נוחות בכיסא. שלוש שעות הן זמן לא נורמלי, בעיקר כשיש בחוץ מלחמה. בניגוד להרגלי, לא החזקתי את הטלפון ביד. בניגוד להרגלי, אפילו לא ניסיתי להציץ לטלפונים של אחרים בזמן ההופעה כדי לראות מה השעה. למען האמת, בשתי ההפסקות שבהן יצאתי החוצה לא רציתי להדליק את הטלפון והעדפתי להישאר באווירת המאה ה־16, טרגית ככל שתהיה.
אלא שבישראל כמו בישראל, גם הבלון האסקפיסטי של מוות ואהבה לא ממומשת, שנראים כדבר הכי רומנטי עלי אדמות באופן יחסי למציאות הנוכחית, מתפוצץ בפרצוף כאשר בהשתחוויה החגיגית עלו כל משתתפי ההפקה, חלקם אומנים מחו"ל, עם סרט צהוב גדול על הבגד כדי שייראה עד לשורה האחרונה ביציע. כמה דקות אחר כך יצא אחד מחברי המקהלה לקדמת הבמה כשבידיו דגל ישראל שעליו כתוב “עסקה עכשיו". האולם הריע. ואז יצאנו לאכול בייגלה "חמש ב־20" מאחורי כיכר המוזיאון, שעכשיו היא כיכר החטופים.