משהו: בין כל השלטים הקוראים להחזרת החטופים לא ראיתי אפילו שלט מחאה או זעם או איום אחד נגד חמאס.

מסיפורי סטודנטית באוניברסיטה בארה"ב

אנה קרסוביצקי, אנושקה, היא סטודנטית צעירה למדעי המחשב ולמתמטיקה בארה"ב, והיא מספרת בחן כובש לב על מה שקורה לה באוניברסיטה האמריקאית. במילותיה:

"נתחיל בזה שיש מלא אמריקאים שבחיים לא הכירו יהודים או ישראלים. כשהתחלתי ללמוד הייתי 'החברה היהודייה' בשביל מלא אמריקאים. אין לי בעיה עם התואר הזה, אני אוהבת לספר על ישראל, על התרבות, על יהדות, זה חלק גדול ממני שאף פעם לא החבאתי. עכשיו, כפי שכולנו יודעים, נעשה מאוד טרנדי לדבר על הסכסוך בין ישראל לפלסטינים באינסטגרם. בהתחלה ממש התעצבנתי כזה, מה הם מעלים ומשתפים את השטויות האלה? אבל מצד שני הם לא יודעים יותר, הם רואים משהו באינסטגרם, הם מאמינים. תבינו, הגבתי לכולם על הסטורי, וסיפרתי להם את הקשר האישי שיש לי למצב בארץ, יש לי משפחה שגרה בדרום, יש לי חברים בצבא, יש לי בני משפחה בצבא, היו לי חברים שהיו ב'נובה'. לרוב החברים האמריקאים שדיברתי איתם זה גרם להרגיש שזה לא סתם עוד פוסט באינסטגרם.

"עכשיו, היו כאלה שפשוט לא רצו להקשיב לי, והפסיקו לדבר איתי, וניתקתי איתם קשר. איבדתי עשרה חברים, אבל אם הם חושבים שאין לישראל זכות להיות קיימת, הם לא היו חברים שלי מלכתחילה".

עוד סיפור שכותרתו: איך שוטר אמר לי ללכת הביתה כי אני יהודייה

"זה לא סוד שיש מלא אנטישמיות, יש מלא הפגנות, וגם אצלי באוניברסיטה יש את זה. בשבוע האחרון של הסמסטר, שזה השבוע עם הכי הרבה מבחנים, הפרו־פלסטינים ארגנו הפגנה ענקית. אני גרה בשטח האוניברסיטה. ולא כל כך ידעתי כמה גדול היה העניין של ההפגנה, ואני יוצאת מהדירה ואני רואה הליקופטרים, אני רואה שוטרים, אמרתי או־קיי, אבל עם כל הכבוד למפגינים אני רוצה לסיים את התואר, אני רוצה לקבל 100 במבחנים שלי, אני רוצה להגיע עכשיו לספרייה כדי ללמוד.

"ואני מגיעה לספרייה. בדרך כלל, כל אחד יכול להיכנס לספרייה. כולם, אפילו אם הם לא סטודנטים. שמחתי לראות שבודקים תיקים, שיש שוטרים. כאשר יש בלגנים באוניברסיטה, בדיקות כאלה הן דבר טוב, אבל מה שלא ציפיתי זה שכאשר יגיע תורי, יבדקו לי את התיק, ואז השוטר יגיד לי ככה: 'זה ממש רע מה שאני הולך להגיד, אבל באמת עדיף שהיום תישארי בבית'. הייתי בשוק. פשוט אמרתי לו: 'אז מה העבודה שלך? מה אתה עושה פה אם אני צריכה ללכת הביתה? אם לא בטוח לי פה, אז מה אתה עושה פה?'. הוא שותק, ואז החבר שלו, השוטר השני, אומר: 'אני יודע, זה מאוד מעצבן לשמוע את זה, אבל באמת היום זה יום לא רגיל ועדיף שתחביאי את השרשרת שלך'.

"שזה כאילו הגבול, סליחה, ודרך אגב אני תמיד לובשת את השרשרת הזאת, עם המגן דוד. לא אכפת לי מפגינים, לא מפגינים, לא אחביא את מי שאני. אמרתי לו: 'למה אני צריכה להחביא מי אני? אתם מציקים לאנשים הלא נכונים, באתי לפה כדי ללמוד, לא הגעתי לספרייה כדי לעשות בלגנים'. עם כל הכבוד, כאילו, שבוע אחרון של הסמסטר, בא לי לסיים חזק, אתם חושבים שבאמת יש לי זמן לזה? מצחיקים. והשוטר אומר לי 'אם את רוצה להיכנס לספרייה, אז את צריכה להחביא את השרשרת, או שלא ניתן לך להיכנס וזה בשביל הבטיחות שלך'. אמרתי לו: 'לא אכפת לי. מצדי תשב איתי כשאני לומדת, אם אתה כל כך דואג לבטיחות שלי'. אחרי עשר דקות של דיבורים הם הכניסו אותי לספרייה. לא החבאתי את השרשרת.

"כשסיימתי ללמוד, שזה אחרי שמונה שעות, כי היה לי מלא מלא מה ללמוד, שני השוטרים עדיין היו שם, והם ניסו להתנצל. שוב אמרתי להם שהם נטפלים לאנשים הלא נכונים".

והנה עוד משהו שהוא סיפרה על מה שקורה באווירת השנאה של האוניברסיטאות:

"אני לומדת באמריקה, אז גם אצלי יש מלא הפגנות שהם פרו־חמאס, נגד ישראל. הם קוראים לזה פרו־פלסטיניאן, אבל זה לא באמת כך, זה פשוט נגד ישראל ונגד אמריקה. בזמני הפנוי, אפשר אפילו לקרוא לזה תחביב, אני אוהבת לדבר עם מפגינים. אני לא יכולה לשנות את העולם, אבל אפשר לסדר קצת את המוח לפחות לאדם אחד.

"ראיתי בהפגנה מישהי שלומדת איתי במדעי המחשב, אני רואה אותה כל יום. אז אחרי השיעור שאלתי אותה: 'תגידי, למה את מפגינה?'. היא לא ידעה שאני יהודייה או ישראלית, אז היא באמת חשבה שזה בא מסקרנות, והתחילה לאכול לי את הראש על איך שאינתיפאדה חייבת לקרות. שאלתי אותה: 'את יודעת בכלל מה את אומרת? כי, סליחה, את גרה בחצי השני של העולם. את לא תהיי זו שתילחם באינתיפאדה. זו לא תהיי את. אלו יהיו האנשים שגרים פה'. והיא אומרת לי: 'כן, אבל אני תומכת בהם, וזה הדבר היחיד שייתן לפלסטינים את השחרור, שהם, כאילו, צריכים כבר לחוות', ואני אומרת לה 'את מודעת לזה שיותר פלסטינים מתו מאשר ישראלים מתו באינתיפאדה? את מודעת לזה?'. כאן היא הבינה שאני לא כל כך ניטרלית, ואני לא סתם באה מסקרנות. דרך אגב, בהתחלה השיחה הייתה ממש רגועה, וברגע שהיא קלטה שאני שואלת אותה שאלות, היא התחילה ממש להתעצבן. היא בכלל אמריקאית, לא קשורה לזה בכלל. היא לא ערבייה או משהו כזה, ואני המשכתי להגיד לה: 'את לא תהיי זו שתחיה את האינתיפאדה, אלו יהיו האנשים שגרים שם, גם יהודים, גם פלסטינים, כולם יחיו את זה, חוץ ממך, ואת אומרת שהאינתיפאדה צריכה לקרות'. ניסיתי להסביר לה, בתור מי שגרה בעבר בישראל, ורוצה לחזור לישראל, שיש הרבה מאוד ישראלים ויהודים שרואים אנשים צועקים אינתיפאדה ודברים דומים, וזה פשוט כל כך מייאש. כאילו, מי אתם, שגרים בצד השני של העולם, שתשפטו מה קורה פה?

"עברו שבועיים מאז השיחה הזאת, והיא באה אליי ואומרת: 'אני חייבת לבקש ממך סליחה, ולהתנצל, כי גרמת לי לחשוב ולהבין שאני לא יודעת בשביל מה אני מפגינה, למה אני מפגינה', היא אמרה שהיא השתתפה בהפגנות פשוט כי זה היה טרנדי.
"אז אני את שלי עשיתי".

וגם את זה אנה מספרת: "כמה שאני שונאת יהודים שלא תומכים בישראל. 11 בבוקר, ואני בטיקטוק וכל הפור יו שלי זה האנשים האלה. וואו, וואו, איך זה עצבן אותי. אחת, השם משתמש שלה הוא בעברית, ולידו יש את האבטיח הזה, אומרת שהיא 'לא תחגוג פסח השנה, כי יהודים אומרים בחג לשנה הבאה בירושלים. אם אני כן אחגוג פסח, אני אגיד לשנה הבאה בפלסטיין'. מה??? ואז היא התחילה לספר את ההיסטוריה של פסח, וסיפרה איך היהודים השתלטו על מצרים, עד שהעיפו אותנו. זה כל כך מעצבן אותי. את כנראה לא יודעת הרבה. על מה את מדברת, במיוחד שאת יהודייה. הרי היינו עבדים במצרים. בקיצור, מספיק טיקטוק בשבילי להיום".

עד כאן מעט ממה שאנה לימדה אותי. לא רק אותי, כנראה. יש לה מעל 60 אלף עוקבים בטיקטוק.


פינת השלולית

וככה נסיכה ושמה אנוצ'קה אומרת בשלולית הרחוקה בסן דייגו: החיה האהובה עליי היא כשאני רואה מישהו שיודע שתי מילים בעברית ומעל מטר שישים.