בעקבות תקלה חמורה במנהלת עיצוב דעת הקהל הישראלית, ובמערכת עיתון "הארץ", מעלים בימים אלה באוב ספר שנכתב ב־1999 כספר עתידני בעל אוריינטציה שמאלית מובהקת, אבל קריאתו כיום שומטת את אבן הראשה של הנרטיב המכונן של מחנה השמאל ברבע הראשון של המאה ה־21.
רון פונדק, אדריכל הסכמי אוסלו, כתב את ספרו הדיסטופי "חזון אחרית המדינה" כתחזית ל־2025. על פי התסריט העתידני שבספר, לא פוצצו הסכמי קמפ דיוויד.
להפך, אהוד ברק וביל קלינטון כופים על יאסר ערפאת, שיודע שימיו ספורים, לחתום על הסכם המעניק לו מדינה פלסטינית, אבל רק על 60% משטח יש"ע.
חמאס וצעירי פת"ח חוברים לתנועת התנגדות מקיר לקיר להסכם ולאבו מאזן, שירש את ערפאת. הם מארגנים פעולות טרור נגד יהודים בבית אל אך גם בכוכב יאיר ובמכבים־רעות.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ערבים ישראלים נסחפים לפעילות, ובתגובה נפסקות הפעולות לקידום ערביי ישראל, המחרימים את הבחירות לכנסת או מצביעים לעזמי בשארה, ומביאים למפלתו של ברק.
פונדק נכשל לא רק בחיזוי התנהלותו של ערפאת, הוא גם כשל בחיזוי ההתפתחויות הפוליטיות בישראל. הוא אומנם צפה את נפילתו המהירה של ברק.
אך היות שכנראה סגר את הספר לפני הפריימריז בליכוד, הוא לקח ברצינות את הודעת הפרישה של בנימין נתניהו, אבל לא לקח ברצינות את היו"ר הזמני לליכוד שנתניהו הכתיר: אחד, אריאל שרון.
פונדק בחר באהוד אולמרט כמנהיג הליכוד וכראש הממשלה בעשור הראשון של המאה ה־21. שרון קיבל מפונדק פרס תנחומים: תיק הביטחון, שהספיק לו כדי לכבוש את צפון השומרון כתגובה לטרור ובהמשך את בקעת הירדן, בעקבות דיווחים לא מאומתים על התייצבות צבא עיראקי בגבול ירדן.
בהמשך הדרך, שהולידה בין היתר גם הידרדרות כלכלית, נופלת ממשלת אולמרט ומפנה את מקומה לממשלת ימין, שמצעה מורכב מפסוקים מספר דברים פרק ב' המדברים על חיסול עמי כנען. הירידה מהארץ מתגברת, הסרבנות לשרת תופסת תאוצה.
חופש הביטוי מוגבל. הצעת חוק שלפיה קול ערבי בבחירות יהווה שליש קול נופלת על חודו של קול בכנסת, אבל לאחר סקר המצביע על כך שהמיעוט הערבי יגיע במהרה ל־45%, הוא עובר ברוב וישראל מתפצלת לאוטונומיות על בסיס אתני־דתי.
גם אפיזודה קצרה של חזרה לשלטון של אהוד ברק הזקן ב־2017, שמציע לאויב את כל מה שביקש ערפאת בפסגת 2000, לא עולה יפה, בעיקר בגלל חוסר אמון. וברק בורח.
עד כאן חלק קטן מהתסריט הדיסטופי של פונדק, עתיר התרחישים הבלתי מתרחשים במציאות. הספר עולה על פני השטח בימים אלה במלאת עשור לפטירת המחבר ומוצג כנבואה שהתגשמה, אף שקיים קושי לזהות התרחשות ממשית בת השוואה.
למעט, אולי, דווקא תחושת ההתפוררות בעקבות הפגנות נגד הרפורמה המשפטית שלוו באיומי סרבנות אם המדינה לא תכפיף את רצון הריבון בפני רצון המאיימים בסרבנות.
אלא שבלי משים מרסקת קריאה מחודשת בספר הזה את הנרטיב שהוא עמוד האש המלכד את מחנה השמאל, שבו מולעט הציבור שנים ארוכות.
המקור המרכזי לכל הקרעים בחברה, והבעיות הכלכליות, והיעדר השלום, והמלחמות ושאר אסונות ומרעין בישין – הוא המכה הקשה שהונחתה על העם היושב בציון ושמה בישראל בנימין נתניהו.
והנה בא איש אקדמיה דגול, אדריכל הסכמי אוסלו, שבונה לפרטי פרטים בצבעים חיים סיפור קריסה ישראלית, ללא טביעת אצבע של נתניהו. ב־1999 פונדק עדיין לא ידע את משמעות ההשמטה הבלתי נסבלת, אבל האם ראוי להציג היום מחדש כתסריט התרחשות רעה לתפארת, בלי שנתניהו ילוהק לתפקיד נסיך האופל, שהכל מקולקל בדברו?
שהרי הנרטיב המקובל במקומותינו כמוסכמה שאינה זקוקה להוכחה הוא שישראל שבה ובחרה ראש ממשלה שחרף היותו מוקף במערכת פוליטית שאנשיה הם טליתות שכולן תכלת, ורק טובת המדינה והאזרחים בראש מעייניהם, הרי רק הוא, בנימינ'קה שלנו, בלי בושה, מביא בחשבון, רחמנא ליצלן, אינטרסים אישיים.
כך למשל המו"מ להשבת החטופים. בעיקרון יש המוכנים ברוב טובם ללכת לקראתו ולהניח שאומנם הוא לא מתנגד להחזרת החטופים ואולי באיזשהו מקום הוא, אולי, אפילו רוצה בשחרורם, אבל שלמות הקואליציה חשובה לו הרבה יותר.
כשמדובר על "שלמות הקואליציה", הכוונה לשתי מפלגות שלבן גס בחטופים ומשפחותיהם, ולכן ברוב חוצפתן מתנגדות לשלם, עבור חלק מהחטופים, את המחיר "הפעוט" שהצבא והשב"כ והמוסד, על פי התקשורת, מוכנים לשלם: ויתור על ציר פילדלפי, החולש על פתחי המנהרות התת־קרקעיות בין עזה לסיני, ללא תחליף של ממש למניעת הברחות נשק ותחמושת לרצועה.
לרבות ויתור על האפשרות הממשית למניעת הסתננות נוח'בות לגבול עוטף עזה וויתור על הזכות של ישראל לחידוש הלחימה במלוא עוזה אם לא ישוחררו בהקדם כל החטופים החיים והמתים.
קיתונות של הלעגה מורעפות על ראש הממשלה בשל ההתחשבות בשותפותיו הקואליציוניות. כמו לא מדובר במפלגות לגיטימיות שגם על פי תוצאות הבחירות וגם על פי הסקרים נהנות מתמיכת כל ישראלי תשיעי ומייצגות אחוז גבוה בהרבה מקרב החיילים המשרתים בחילות השדה הלוחמים.
כמו לא מדובר במפלגות שתשתיתן אידיאולוגיה ובוחרים המצפים מהן שלא יישבו בממשלה הפועלת, לשיטתם, בניגוד לאינטרס הלאומי. יתרה מזו, אם לשפוט על פי מסמך העקרונות של נתניהו, ניתן להניח שדעתו כדעתם.
אם לחזור רגע לזמן הווה: אין מנוס, עם כל אי־הנעימות, למען עתיד החטופים, לומר את אשר על לבם של רבים: מי שתרמו יותר מכל גורם אחר להרחקת היום שבו תתבצע עסקת החטופים המיוחלת – הם בני משפחות החטופים, שגורמי אופוזיציה ציניים, מרושעים וחסרי לב מנצלים את מצוקתם המתסכלת ומשבשת הדעת, ומשתמשים בהם כבמכשיר להבאשת ריחה של הממשלה כדי לקדם את הכמיהה הבוערת בהם להפילה.
שהרי כל הפגנה שרואה יחיא סנוואר תחת המילה שמאז ומתמיד הייתה המתועבת ביותר בשפה העברית: "עכשיו", גורמת לו לתחושה שאם יגיע להסכם "עכשיו", הוא ייצא פראייר. ובניגוד למקובל לחשוב אצלנו, לא רק ישראלים שונאים את התחושה הזאת.
רק עמידתו של נתניהו מול הלחץ הבלתי נסבל עליו, המלובה בידי התקשורת הנותנת במה לדברי בלע חצופים כמו אלה של הגברת עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, היא זו שמחזירה את הצד השני לשולחן המו"מ.
ברגע שסנוואר הפנים שאיך שלא יסובב את הדברים, וגם אם הערוצים 11־12־13 ישדרו את צנגאוקר וחברותיה המכפישות בלופ כל שעה עגולה, נתניהו לא יסכים שישראל תישאר ללא קלפי מיקוח שכואבים לחמאס כל עוד לא הוחזרו כל החטופים החיים והמתים, כולל הדר גולדין וחבריו, ושישראל לא תאפשר לנוח'בות חמושות להתנחל ליד יישובי עוטף עזה – רק אז נפתחה הדרך להסדר.
ומזווית נוספת, מי שמכיר באמת את נתניהו לא יכול שלא לגחך מול שטחיותה של הדעה הרווחת כי ראש הממשלה לא רוצה בהסכם. הרי מה שנתניהו רוצה יותר מכל הוא המשך הסכמי אברהם בואכה הסכם שלום עם הליגה הערבית בהובלת סעודיה ומצרים.
הסכם נורמליזציה עם סעודיה, עכשיו, דווקא משרת אישית את נתניהו. אבל לא ניתן להגיע להסכם כזה ללא הסדרה תחילה של מלחמת עזה והמערכה המוגבלת בלבנון.
אלה דווקא תחושת האחריות והעדפת האינטרס הלאומי על פני משאלות לב אישיות הדוחפות את נתניהו לא לוותר ויתורים מסוכנים, חרף הסיכוי הקורץ להסכם שלום בונה מורשת ואולי גם אופק פוליטי חדש.
בהקשר זה ראוי לציין גם כי מה שהתקשורת מנפחת כאבן נגף בלתי עבירה להסכם, הלא היא הדרישה הסעודית ילידת 7 באוקטובר להתחייב לשתי מדינות, היא מכשול דמה.
מה שדרוש הוא פתרון יצירתי מונחה שכל ישר, שיספק לכל הצדדים המעורבים אופציות לבחירה, שכולן משפרות את המצב הכלכלי לכל, ונותנות ביטוי לכמיהות הלאומיות של כל הגורמים במרחב בלי לפגוע בביטחון. בקיצור פתרון ששלוש צלעותיו הן כבוד לכולם; רווחה כלכלית לכולם; וביטחון מרבי לכל אדם שומר חוק.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]