ניסיון החיסול של רב־המרצחים מוחמד דף, שטרם ברור אם צלח, העלה שוב את השאלה בדבר הנזק האגבי הנלווה לפעולות של סיכול ממוקד. על פי דיווחים שונים, במהלך ניסיון החיסול הטילה ישראל פצצות במשקל כבד על המתחם שבו שהה דף ביחד עם פעילי טרור נוספים, ביניהם מח"ט ח'אן יונס ראפע סלאמה. לפי הפלסטינים, בתקיפה נהרגו יותר מ־70 בני אדם.
אחרי ניסיון החיסול: חמאס מסמן את יורשו של מוחמד דף | דיווח
ישראל מנגד הבהירה כי התקיפה הייתה מדויקת, והעריכה שרבים מהנפגעים הם מחבלים. על פי דיווחים שונים, מזכיר המדינה של ארה"ב אנתוני בלינקן הביע "חששות רציניים" לגבי הרג האזרחים בתקיפה בח'אן יונס במסגרת ניסיון החיסול.
השאלה המשפטית אם מותר למדינה דמוקרטית המכבדת את הדין הבינלאומי, לבצע פעולה של סיכול ממוקד שבמסגרתו גם ייהרגו אזרחים שאינם מעורבים, נדונה על ידי בית משפט אחד בעולם כולו. היה רק בית משפט אחד – בית המשפט העליון של ישראל בראשות הנשיא אהרן ברק, שלא חשש מלדון בסוגיה הנפיצה, ולתת לה תשובה חיובית: מותר על פי המשפט הבינלאומי למדינה דמוקרטית חפצת חיים לבצע סיכולים ממוקדים של פעילי טרור, במטרה למנוע את המשך פעילותם הרצחנית.
פסק הדין של בג"ץ משנת 2006 הוא המקרה היחידי בעולם שבו נדונה החוקיות של סיכולים ממוקדים לצורך מניעת פעולות טרור. עד היום פסק הדין מהווה מדריך לכל צבאות העולם בנושא הדרך החוקית לביצוע סיכול ממוקד לפי כללי המשפט הבינלאומי.
הסוגיה הראשונה שנדונה בפסק הדין היא היכולת להרוג אזרח שאינו לוחם רשמי בצבא מסודר, ולכן לכאורה אסור לפגוע בו לפי הדין הבינלאומי. הנשיא ברק מצא פרשנות יצירתית שתאפשר את ביצוע הסיכולים הממוקדים. בפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נווה נקבע שאזרחים לא יהיו מטרה להתקפה, אלא לזמן שהם משתתפים ״באופן ישיר בלחימה ולמשך אותו זמן״.
בית המשפט מפי הנשיא ברק פירש באופן רחב ותכליתי את הביטוי "למשך אותו זמן", וקבע שאזרח משתתף בלחימה כל זמן שהוא פועל במסגרת ארגון הטרור בפעילות של לחימה ולא התנתק מהארגון. ולכן, גם אם הוא לא עוסק בטרור או לחימה ברגע הסיכול, יש לראות בו כמשתתף באופן ישיר וניתן לפגוע בו. כלומר, נקבעה פרשנות שלפיה פעילי טרור אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים.
שאלת הערך הביטחוני
שאלה שנייה שנדונה על ידי בית המשפט היא מידתיות הפעולה. נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון משמעותי - ושהמחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד־פעמית. כאשר נלווית לפעולת הסיכול הממוקד פגיעה באזרחים בלתי מעורבים, על כוחות הביטחון לבחון את התועלת של הפגיעה במטרה (היתרון הצבאי מביצוע הסיכול הממוקד) אל מול הנזק שבפגיעה בבלתי מעורבים.
כך למשל, בשנת 2002 בוצע סיכול ממוקד של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, סאלח שחאדה, ובמהלכו נהרגו 14 אזרחים ובהם 11 ילדים, כולל בתו הקטינה ורעייתו. לאחר ביצוע הסיכול הוקמה ועדה לבדיקת חוקיות הפעולה. הוועדה קבעה כי חיסולו של שחאדה לא היה מידתי בכל הקשור לפגיעה בבתו הקטינה ובאזרחים חפים מפשע. עם זאת, הפגיעה ברעייתו הייתה מידתית, שכן היא יודעת על מעשיו ומודעת לסכנות הקיימות בהימצאות בסביבתו של שחאדה, שכל יום מנסה להסתתר במקום מסתור אחר. על כן היא נוטלת על עצמה סיכון.
לצד זאת, נקבע כי הסיכול הממוקד היה חוקי, שכן לפני החיסול, סוגיית המידתיות הובאה בחשבון, והתוצאה הבלתי מידתית בפועל נבעה מכשל מודיעיני בדבר כמות הפגיעה האפשרית באזרחים, ולא מהחלטה מכוונת לפגוע באזרחים.
בעקבות פסק דינו של הנשיא ברק הותוותה דרך חדשה למלחמה בטרור העומדת בכללי המשפט הבינלאומי, ובסופו של דבר מדובר בשאלה של מידתיות: ככל שהסיכול מעניק ערך ביטחוני משמעותי יותר, כך יכולה ישראל לקחת סיכון יותר משמעותי לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, ועדיין - הסיכול הממוקד יהיה חוקי לפי המשפט הבינלאומי.