לאחרונה חלפו לנו ליד האוזן שני אירועים חשובים, שבניגוד לניסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ לא הותירו בנו שריטה. זו אינה תופעה נדירה באווירה התקשורתית של העידן המודרני – רמת הרעש גבוהה באופן קבוע, ובתוכה הולכים לאיבוד המון פרטים חשובים. לעתים קרובות מה שהולך לאיבוד הוא העיקר.
האירוע הראשון היה מאמר שפורסם בכתב העת הרפואי "לנסט" ב־5 ביולי. כותרתו הייתה: "לספור את המתים בעזה – קשה אך הכרחי". המאמר לא רק גיבה באופן חד־משמעי את נתוני "משרד הבריאות בעזה" בלי להזכיר שחמאס הוא הגוף השולט במשרד.
אלא הגדיל לעשות וקבע שהנתון של 38 אלף הרוגים הוא כנראה נמוך בהרבה מהמציאות, ושאם מביאים בחשבון גם נזק עקיף, לא בלתי סביר לקבוע שהיקף המוות כתוצאה מהמלחמה יגיע ל־186 אלף איש. אחרי שח"כ מנסור עבאס טען שבעזה יש דווקא 50 אלף הרוגים, אפשר בעיקר להגיד שכל מספר זוכה.
אולי זה מקרי ששניים מתוך שלושת כותבי המאמר הם בעלי שם מוסלמי, ואולי גם מקרי שהם מבססים את קביעותיהם על נתוני האו"ם וארגוניו, כאילו מעולם לא הייתה שם הטיה אנטי־ישראלית מובנית בשל רוב ערבי.
מטרת המאמר די ברורה: המספר המומצא שנקבע על ידי החוקרים משקף כ־2% מהאוכלוסייה בעזה, וכדי לטעון ל"רצח עם", כנראה שצריך מספרים קצת יותר גבוהים מאלה שהוצגו עד כה. הם פשוט ניסו לספק את הסחורה.
כצפוי, המספר הדמיוני הזה עף ברשתות החברתיות, והעובדה שאחד הכותבים הבהיר מתישהו שמדובר בהשערה בלבד ולא בנתון מתוקף, לא עניינה אף אחד. זה מה שקורה כשלא מטפלים בנושא כשהוא קטן. הוא הולך וגדל עד שהופך למפלצת. כמו חמאס.
האירוע השני שפספסנו היה מאמר שפורסם על ידי ג'ון ספנסר, ראש תחום לוחמה אורבנית במכון ללוחמה מודרנית של ווסט פוינט, האקדמיה הצבאית הלאומית של ארה"ב. ספנסר טוען שהמספר שמנפק משרד הבריאות בעזה הוא פשוט לא נכון, והסירוב להבדיל בין הרוגים חמושים לבין אזרחים, אינו הסיבה היחידה.
מאז 7 באוקטובר ספנסר פרסם מספר רב של מאמרים שמראים שצה"ל עשה מאמצים יוצאי דופן שלא לפגוע באזרחים בעזה, והגיע להישגים שאף צבא בעולם לא הגיע אליהם בעבר.
אבל איך לומר? המאמר של ספנסר היה פחות ויראלי מהמאמר שפורסם ב"לנסט". ומדינת ישראל? לא נראה שמעבר להתמרמרות מקומית עבור לייקים היא משקיעה משאבים כדי להפריך בשיטתיות את מספר ההרוגים המופרך של חמאס, שצוטט אין־ספור פעמים במהלך המלחמה בניסיון להפכו ל"עובדה".
קמפיין ה"ג'נוסייד" התחיל עוד לפני הפלישה של צה"ל לעזה, ואף לפני שהוטלה פצצה אחת של חיל האוויר. למעשה, הוא התחיל עוד לפני טבח 7 באוקטובר. לו היה לנו מערך הסברה מתפקד, ממשלת ישראל הייתה עולה על זה כבר מזמן: במילה "ג'נוסייד", אחת המילים הקשות ביקום, שבמקרה נחוותה על בשרו של העם היהודי, נעשה זה שנים שימוש כנשק נגד העם היהודי.
ב"ניו יורק טיימס", לדוגמה, המילה הזאת הופיעה 66 פעמים בכתבות שקשורות לישראל ולסכסוך עוד במהלך שנת 2022, בעת שכיהנה כאן ממשלת השינוי. מאז 7 באוקטובר המילה כבר הופיעה בהקשרים האלה 772 פעמים.
היא נורמלה כמשהו שאפשר פשוט להגיד על ישראל בנונשלנטיות, אף שמדובר בעלילת דם מודרנית שאין לה ביסוס במציאות. בין היתר – היא זו שהניעה סטודנטים במערב לזרום עם הגינוי לישראל דווקא, רגע אחרי שאזרחיה נטבחו, נאנסו ונחטפו בהיקף שלא נראה מאז השואה.
מכיוון שיסודות קמפיין ה"ג'נוסייד" הונחו עוד לפני הטבח, מיד עם התחלת הפעולה הצה"לית החלו לא מעט כלי תקשורת במשימתם הקדושה למצוא לו צידוק "עובדתי".
חמאס, מבחינתו, סיפק להם את הסחורה שהייתה דרושה לכך: נתוני "משרד הבריאות" (אותו משרד שגם שיקר לגבי 500 ההרוגים בפיצוץ בבית החולים אל־אהלי בתחילת המלחמה); תמונות וסרטונים, בין שמזויפים ובין שאמיתיים, בטלגרם ודרך אל־ג'זירה; והעצמה שיטתית של כל אלה ברשתות החברתיות על ידי הבוטים האיראניים. והאו"ם וארגוני זכויות אדם שתומכים בו? זרמו.
לפני שממשיכים, חייבים לסייג ולהודות באמת: אי אפשר להכחיש את העובדה שבמהלך מלחמת חרבות ברזל התרחש הרג רחב למדי בעזה. כישראלים, אנחנו חייבים להכיר בעובדה הזאת.
עם זאת, יש היום מספיק אינדיקציות לכך שהיקף ההרג, בעיקר האזרחי, נופח והודהד באופן מטורף. הוא שירת את חמאס, שלא רק התחבא מאחורי אזרחים כדי להגן על עצמו, אלא הניע את משרד הבריאות העזתי לנפק מספרים מנופחים שיוכלו ליצוק תוכן לתוך עלילת הדם.
אף אחד מאיתנו לא מצפה למשהו אחר מארגון טרור או ממשטר אסלאמיסטי טוטליטרי. אבל השאלה המטרידה היא מדוע ישראל לא מצליחה לערער על המספר הזה, שעליו מתבסס קמפיין ה"ג'נוסייד" הבינלאומי שמתנהל נגדה.
אפשר לתרץ את ההיעדר המוחלט של ההשקעה בהסברה לפני 7 באוקטובר בקונספציה ישנה שהתנפצה, ממש כפי שניתן לתרץ את ההחלטה להפוך את צה"ל לצבא קטן וחכם. שגינו. קורה. אבל בעוד צה"ל התאושש, התאפס והתחיל להביא הישגים, ההסברה ניסתה להרים ראש, אבל חיש מהר נפחה את נשמתה.
בנימין נתניהו עצמו אמר פעם שהסברה נמדדת אך ורק במבחן התוצאה – האם קושרים לך את הידיים כשאתה נלחם, או לא? אחרי החרמות, הגינויים, ההפגנות, הגירוש מתערוכת הנשק בצרפת והתביעות בהאג, נראה שהתשובה לשאלת התוצאה היא די ברורה.
בחודשים הראשונים הממשלה עוד ניסתה להתמודד עם הצונאמי הבינלאומי שארגנו לנו חמאס ואיראן, אבל היום היא אפילו לא מעמידה פנים שהיא מנסה. קחו לדוגמה את ראש מערך ההסברה הלאומי שהתפטר בתחילת מאי. הממשלה טרם התפנתה למצוא לו מחליף.
חברי הממשלה מעוטרים לעייפה בתארים שאין מאחוריהם דבר. על ההסברה אמורים להיות אמונים רבים: שרי החוץ המתחלפים ישראל כ"ץ ואלי כהן, שאף אחד מהם לא מצטייר כתותח דיפלומטיה;
שרת ההסברה, שהתפטרה מיד עם תחילת המלחמה; שר תפוצות ילדותי וחסר הישגים; ומערך הסברה תחת משרד ראש הממשלה, שאף אחד לא יודע אם הוא בכלל מתפקד בימים אלה.
זה לא מקרי. כל התפיסה של חברי הממשלה לגבי דיפלומטיה ציבורית היא מעוותת. במקום להבין שתפקידם הוא ליצור אהדה לישראל מבחוץ, הם משתמשים במילה "הסברה" בניסיון עלוב ליצור אהדה מקומית לעצמם.
ההטרלות של כ"ץ ועמיחי שקלי, למשל, לא בדיוק מעלות את קרנה של ישראל באיזשהו מקום. גרוע מכך – האמירות חסרות האחריות של קיצוני הממשלה על פצצות אטום ונכבה חדשה, מזיקות באופן חמור לדיפלומטיה, שאמורה לשקף לחימה מוסרית של מדינה שקולה וצודקת.
בשורה התחתונה, תדמיתה של ישראל היא בעייתית בלי קשר לזהות הממשלה, אבל הממשלה הספציפית הזאת לא רק שאינה מתמודדת עם האתגרים, התנהלותה היא הגורם המזיק ביותר להסברה. הסברה, כאמור, נמדדת בתוצאות, לא בלייקים של ישראלים.
דוגמה טובה לגישת הממשלה בנושא היא תגובתה למאמר ב"לנסט" שהציג את המספר המופרך של הנפגעים בעזה. הייתה בכלל תגובה תקשורתית? שר הבריאות נשאל על כך השבוע ואמר בעברית שמדובר בבושה וחרפה.
אבל מה שחושבים השרים על המאמר המזעזע, או מה שהם אומרים על כך בעברית לקהל המקומי, אינו רלוונטי. הבעת דעה היא מעשה ששמור לאזרחים, לא לשרים. אלה האחרונים אמורים להימדד במעשים.
על דבר אחד פשוט באמת שאין מחילה: קמפיין ההשמצה השיטתי שציר הרשע בנה כדי לקעקע את צדקת דרכה של ישראל, מבוסס על נתון בסיסי אחד – מספר הרוגים. מבחינת חמאס, המספר הזה אמור להיות מזעזע מספיק כדי להשכיח את זוועות הטבח, והוא היה מופרך עוד לפני שהוכפל פי חמישה על ידי אקדמאים שונאי ישראל ב"לנסט".
במהלך המלחמה פורסמו כמה וכמה מאמרים מקצועיים שהראו שנתוני ההרג שמנפקים בעזה אינם הגיוניים מבחינה סטטיסטית. באפריל, משרד הבריאות בעזה לפתע הכריז שאין לו נתונים לגבי רבים מההרוגים. במאי, גם האו"ם חזר בו ממספרי ההרוגים בקרב נשים וילדים, וחתך אותם במחצית.
מעבר לכמה אמירות פופוליסטיות, ישראל לא מינפה את האירועים האלה שיכולים היו לשנות את התמונה לו היו מטופלים במקצועיות.
המאמר שפרסם השבוע ג'ון ספנסר, למשל, אמור להפוך לאל"ף־בי"ת של ההסברה בפי כל אחד מהשרים, השגרירים והדוברים.
הוא מסביר דבר פשוט: המספר שכולם מצטטים, וכבר עבר את ה־38 אלף הרוגים, הוא לא נכון. ראשית, צריך להוריד ממנו את מספר המחבלים ההרוגים, שעל פי הערכות צה"ל נע בין 10,000 ל־15 אלף. כלומר: המספר האמיתי עומד על 23־28 אלף אזרחים.
שנית, האם מישהו בדק מהו שיעור התמותה הרגיל בעזה, ואם במקרה משרד הבריאות העזתי כולל בנתוניו גם את כל המתים שאין להם קשר למלחמה? לפי הבנק העולמי, שיעור התמותה בעולם הערבי הוא 6 בני אדם מתוך אלף בשנה, כלומר 12 אלף בני אדם בשנה בעזה, או 9,000 איש במהלך 9 חודשים של מלחמה. כלומר: כנראה המספר האמיתי עומד על 14־19 אלף אזרחים.
שלישית, על פי הצהרת משרד הבריאות העזתי עצמו, שהביא גם לשינוי המספרים שצוטטו על ידי האו"ם, אין נתונים מלאים לגבי 11־12 אלף מההרוגים. מדוע? כי הנתונים נאספו מ"מקורות תקשורתיים" שדיווחו הערכות לגבי מספר הרוגים בתקיפות צה"ל (בסגנון הדיווח על הפיצוץ באל־אהלי), ולא מרופאים או מנתוני בתי חולים. המשמעות היא שייתכן שלפחות חלקם מומצאים.
בקיצור, אין מה להתפלא אם מספר האזרחים שנהרגו בעזה לא מגיע אפילו ל־10,000, כשחלקם קורבנות ירי כושל של חמאס וג'יהאד. מה שכן, כדאי לזכור שגם 10,000 הרוגים אזרחיים זה המון. אצלנו נהרגו קרוב ל־2,000 אזרחים וחיילים מאז 7 באוקטובר, מתוך אוכלוסייה שהיא גדולה פי ארבעה מזו של עזה – זה אמור לאפשר לנו להבין את ממדי האסון.
ועדיין, על פחות מ־10,000 הרוגים אי אפשר לבנות קמפיין ג'נוסייד, ואילו על 38 אלף שמוכפלים בשישה כדי לספק יצר נקם של "מדענים" כאלה או אחרים – דווקא אפשר. על המספר הזה בנויה העלילה כולה.
משרד הבריאות בעזה נשלט בידי חמאס. הפקידים שעובדים שם מונו על ידי חמאס, מקבלים ממנו את משכורתם, ויודעים מה יהיה גורלם אם ילשינו עליו. אבל משום מה, במדיה הזרה מצטטים את המשרד הזה בלי להניד עפעף ומציגים אותו כגורם אמין, בזמן שמפקפקים שוב ושוב באמינות ישראל וצה"ל.
זוהי לא תוצאה של "אנטישמיות", או של "כולם נגדנו בכל מקרה", או של "יאללה יאללה, מי צריך את דעת הקהל בארה"ב, נחכה לטראמפ". זוהי תוצאה של רשלנות פושעת.
לאורך כל המלחמה מפרסם ג'ון ספנסר מאמרים שמראים עד כמה ישראל נזהרת על חיי אזרחים בעזה, וממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי למנף אותם. ייתכן שהסיבה היא חוסר רצון להרגיז את השותפים המשיחיים בקואליציה, שאולי מרוצים מהמספרים הגבוהים ושואפים ליישב מחדש את עזה.
ייתכן שהסיבה היא אפס כישורים בדיפלומטיה ציבורית, וייתכן שהסיבה היא סתם חוסר אכפתיות. אבל מחדל ההסברה הוא לא פחות משמעותי מהמחדל הצבאי. רק שבניגוד אליו לא מדובר במחדל שקרה יום אחד בגלל קונספציה שגויה ואז נגמר, אלא במחדל שממשיך להתקיים עד עכשיו.
במלחמה לא מנצחים רק עם צבא. הממשלה מנסה שוב ושוב להסיט אשמה לעבר צה"ל, אבל צה"ל דווקא מתפקד. הדרג המדיני, לעומתו, נכשל בייבוש אונר"א, בהסברה, ביחסי החוץ.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שאם הממשלה אינה מסוגלת להתמודד עם בעיית ההסברה שעומדת לפתחה, אלא רק להביע את מורת הרוח שלה לגביה, היא צריכה להכיר בחוסר מסוגלותה ולפנות את המקום למישהו שיידע להתמודד.
תגובת משרד החוץ: ״מיד עם פרסום המאמר שוגר מכתב תלונה רשמי ומפורט מטעם שגרירות ישראל בלונדון העומד על העיוות המספרי והטענות חסרות השחר שבמאמר.
בנוסף, משרד החוץ מדגיש כל העת ומעל כל במה כי הנתונים שמפורסמים על ידי שלטונות הבריאות של חמאס בעזה הם שקריים ואסור למערכת הבינלאומית להסתמך עליהם.
"עדות לאחת ההצלחות של פעילות זו נרשמה לאחרונה, כשמוסדות האו״ם תיקנו בצורה משמעותית את נתוניהם בנושא הנפגעים בעזה והפחיתו בחצי את הנתונים על אודות ילדים ונשים שנפגעו ברצועת עזה״.
תגובת משרד ראש הממשלה: "מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה פועל באופן קבוע ומתמשך, ובאמצעים שונים ומגוונים, להדהד בכל במה ואמצעי תקשורת את האמת העובדתית והפשוטה: ישראל עושה כמיטב יכולתה כדי להימנע מפגיעה באזרחים ובבלתי מעורבים.
זאת בניגוד לחמאס שפוגע באזרחים, משתמש באזרחים ובמבנים אזרחיים כמגן אנושי, מנצל מוסדות הומניטריים לפעילות טרור ולמחסה, ומבצע פשעי מלחמה יום־יומיים".