מאז ומתמיד היה בנימין נתניהו מנוכר לשרי הביטחון שלו, לרמטכ"לים ולראשי הארגונים הביטחוניים. הוא פשוט לא אוהב אותם, לא אוהב את הסמכותיות שלהם, את מעמדם בציבור (לפחות עד 7 באוקטובר) ואת הצעות ההחלטה שהם מביאים לפתחו.
פעיל אחים לנשק על ח"כ דיסטל: "מסע שלם של הסתה, מכונה שעובדת"
מפכ"ל לשעבר, שופט בדימוס ופרופ' ידוע: הוקמה ועדת חקירה אזרחית לאירועי 7 באוקטובר
הוא חושד בהם. דרך קבע. אני מכיר אותו משנת 1996. הוא היה אז ראש ממשלה צעיר ואני בלשכת שר הביטחון. מהרגע שהוא מינה את יצחק מרדכי בביטחון, הוא החל להתנכל לו, לשנמך אותו, לשלח בו בליסטראות דרך שליחים, להפוך אותו ל"שמאלני".
שלא לדבר על אמנון ליפקין שחק ז"ל הרמטכ"ל, על דני יתום במוסד ועמי אילון בשב"כ. הם היו בעיניו "אליטות ישנות" והוא תיעב אותם. בתגובה, הם נתנו לו לחוש כ"ילד חוץ".
מאז זה נמשך באופן מסורתי עם כל שרי הביטחון, למעט משה ארנס. שלושה מהם הוא פיטר (מרדכי, משה בוגי יעלון ויואב גלנט), על כל הרמטכ"לים קיטר ואת כולם שינמך. מרגע שמונו הם לא נראו בעיניו מפקדי הצבא אלא יורשים פוטנציאליים שצריך להיזהר מהם.
בימים הללו, כשראשי מערכת הביטחון מתייצבים בשורה אחת מולו בקריאה שלא להחמיץ אפשרות לעסקת חטופים, הוא חש שוב שהם דוחפים אותו לכליה פוליטית. הוא יודע שהם יודעים שייתכן שהסכמה על עסקה תביא לקץ ממשלתו ולעזיבת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, הוא איננו סומך על "רשת ביטחון" אמיתית של יאיר לפיד ובני גנץ, והוא חושש להיכנס להיסטוריה היהודית־ישראלית גם כאחראי על 7 באוקטובר וגם כמשחרר הגדול ביותר של מחבלים מכלאם - גם ב"עסקת שליט" וגם ב"עסקת 7 באוקטובר".
והם שם בקריה, במשרד, במטכ"ל ובמטות הארגוניים, מתבוננים בו, מקשיבים לו ולא מבינים כיצד הוא איננו מבין. כיצד איננו מבין שאין לנו שום ברירה מלבד מלהשיב את החטופים?
כיצד איננו מבין שאף משפחה ואף אזרח לא יסכימו לגור בפצאל, בעזוז, בדוב"ב, באורטל ואפילו לא ביטבתה ובאשדות יעקב, ושאף חייל לא ישרת לאורך הגבול אם לא יהיה בטוח שאם ייחטף חלילה, ייעשה הכל להשיבו, כשם שידע הוא עצמו, נתניהו, כלוחם בסיירת. אבל בדבר אחד הם מתנחמים בינתיים: בעובדה שנתניהו עזב את ה"פסע מניצחון מוחלט" ועבר לדבר על "איום קיומי על ישראל" גם זה משהו.
ראש ממשלת ישראל הוא אחד מהאישים המאובטחים ביותר בעולם, (בטח הרבה יותר ממה שהיה מאובטח הנשיא האמריקאי לשעבר דונלד טראמפ) ומאז רצח רבין ז"ל אין באבטחתו מרחב של שיקול דעת, אין "סיכון מחושב".
יש אבטחה הרמטית עם סביבה סטרילית ככל שרק ניתן. באופן תקדימי ובניגוד להמלצות השב"כ, גם רעייתו וגם ילדיו מאובטחים על ידי יחידת האבטחה הממלכתית של השב"כ.
לפיכך, העיסוק האובססיבי והמתעצם באבטחתו, באבטחת רעייתו, באבטחת ילדיו ובאבטחת שלל מעונותיו, הופך לספין פוליטי מכוער שתכליתו לפגוע ביועצת המשפטית לממשלה, בפרקליטות, במשטרה, בשב"כ ובתקשורת.
שעתיים שלמות הקדישה השבוע הממשלה במליאתה בעיצומה של המלחמה לדיון ב"הפקרת שלומו וביטחונו של נתניהו ומשפחתו". לא חלילה בשיקום הדרום והצפון, לא בתקציב ריאלי ובכלכלת המלחמה, לא לסיוע לעסקים קורסים ולא בגיבוש תוכניות לקליטת עלייה. הדיון הוקדש לגחמותיו של נתניהו ומשפחתו בניסיון לתפוס טרמפ על טראמפ.
נתניהו טוען שמסיתים נגדו, ואכן ישנם פה ושם התבטאויות חמורות וקיצוניות של "שוליים סהרוריים" גם בקרב מתנגדיו שצריך לבער אותן ולהתנער מהן. אבל כשמדובר בהסתה, מוטב לנתניהו להשפיל מבט.
הוא נמנה עם גדולי המסיתים נגד יצחק רבין ז"ל, שנרצח מול עיניי, ובהמשך נגד שמעון פרס ז"ל בתקופת הפיגועים הגדולים ב־1996 והלאה. בנו יאיר, ראש מערך ההסברה הגולה ואחד ממפעילי "מכונת הרעל", הוא דור שני ל"הסברה פלגנית ומסיתה".
ועם זאת ייאמר - החברה הישראלית לא תכיל עוד רצח פוליטי משמאל או מימין. כל רשויות אכיפת החוק חייבות להידרש לעניין הזה ולהפגין יד קשה ולהתייחס לאיומים ולא למניפולציות שתכליתן הרחבת אבטחה, התקרבנות ומבוא להסדרת אבטחה (ורכב) לכל החיים לכל המשפחה, כשם שדרשה משפחת נתניהו.
בטקס הפרידה ממפכ"ל המשטרה רנ"צ קובי שבתאי שנערך השבוע בבית שמש, "הפיל״ לא היה פיזית באולם. הוא לא הוזמן ולא הגיע, אבל רוחו של השר איתמר בן גביר ריחפה מעל.
בשעה שמפכ"ל המשטרה הצהיר מעל לבמה שניסיון ההשתלטות הפוליטית של הממשלה נמצא כעת בעיצומו ושרק חלק קטן מהניסיונות ידועים בציבור – העניק השר בן גביר עם מפקד מחוז תל אביב, בטקס חגיגי, דרגת פקד (מתנדב) לראפר קובי אליאסי ("הצל") - ובכך הטיל צל כבד על משטרת ישראל.
יש הכועסים על המפכ"ל שבתאי, שעבר קדנציה שאף אחד מקודמיו לא חווה: שומר החומות, פרעות ברמלה, עכו, יפו ועוד, פשיעה גואה, הקורונה, גל המחאה שפרץ בישראל בעקבות ניסיון ההפיכה המשטרית - וכמובן טבח 7 באוקטובר, הפגנות המלחמה הארוכה והעימות הקשה עם השר בן גביר, שרוצה להפוך את המשטרה לארגון בצלמו.
כועסים עליו על שניסה בראשית הדרך לשתף פעולה עם השר, לרצות אותו בכמה דברים כדי לעסוק בעיקר. אבל לפני חצי שנה, כשהבין היטב במה מדובר, החליט שבתאי שדרכו לא תצטלב עם זו של השר הזה וכי אין בדעתו "למכור את המשטרה" כדי לקבל עוד שנת כהונה. הוא בחר נכון. עניינית והיסטורית.
בחוץ, במגרש החנייה, צדה עיני את החניה הריקה של סמפכ"ל המשטרה והמיועד לכהונת המפכ"ל. "היכן הוא? מדוע לא הגיע להיפרד ממפקדו?", תהיתי, והשיבו לי שהוא בדיוק בסוג של שימוע בפני השופט אשר גרוניס. וכך, גם בפיקוד על המשטרה וגם בפיקוד על מחוז ירושלים, ישנם כעת ממלאי מקום. ואין יותר חביב על פוליטיקאים מסוגו של בן גביר מאשר ממלאי מקום, שלרוב "חנפנותם אומנותם", לפחות עד למינוי הקבע.
מיכל קסטן־קידר, אלמנתו של חברי סא"ל דולב קידר ז"ל, הזמינה אותי לצפות ב"מה נפל עליי", מופע סטנד־אפ על שכול ויתמות, שמעלים שבעה אלמנות ויתומים ברחבי הארץ. "בכינו מספיק – עכשיו הזמן שלנו לצחוק" הוא המסר.
אז הלכתי לתיאטרון המסילה בפתח תקווה (בחיי שיש תיאטרון כזה). הקהל ברובו מהציונות הדתית, משפחות שכולות וציבור כללי - ובמשך למעלה משעה מתערבבות הדמעות עם משבי הצחוק.
יעל שבח, ששכלה בפיגוע טרור את בעלה, מנחה בחן. המשתתפות מספרות בהומור על ״דרגות השכול״ מהיוקרתי ביותר (טייס? קצין בכיר?) ועד ל"פושט" כמו פעולות איבה, על מנהגי השבעה והאמירות והמליצות ו"באנו לחבק" וכו'. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שמישהו מרשה לנו לצחוק עם ועל שכול, ואת זה יכלו לעשות אך ורק משפחות שכולות.
יזם, ביים והפיק: חן אביגדורי, שקיבל בחזרה משבי חמאס את רעייתו ובתו, שנחטפו מקיבוץ בארי. הרבה עצב על במה אחת, שמתערבב עם הרבה צחוק והרבה תקווה. לכו לראות.
סרן איתי מאור ז"ל, בן ראש העין, בוגר ישיבת "עצמונה", היה מפקד בגדוד 51 בגולני ובבוקר השחור ההוא היה בכוננות עם צוותו במחסום ארז. הוא לחם עם חבריו מול עשרות המחבלים בגבורה, במקצועיות ובחירוף נפש עד לכדור האחרון במחסנית ואז נפל עם חבריו. מלח הארץ.
איתי, בן בכור לאחיו ואחיותיו, היה "מת" על קפה שחור והסתובב עם ערכה צמודה. מלבד הטעם האהוב, ראה בקפה דרך לתקשר עם אנשים ולנהל הסכמות ואי־הסכמות. במקום עבודתו של אביו בקבוצת "עמל ומעבר" (גילוי נאות, אני קשור) חנכו השבוע במעמד לוחמים, בני משפחה וחברים עגלת קפה להנצחת זכרו.
המשתתפים קיבלו שקיות קפה עם מורשת של חיבור ואחדות וניהול נכון של אי־הסכמות. סוג של הנצחה מקסימה וצנועה באופיו וברוחו של גיבור ישראל סרן איתי מאור ז"ל.
הודעה לבנקים, חברות האשראי, חברות הביטוח, החברות הסלולריות, חברות הכבלים והרשויות השונות: אל תפנו אליי בשנה הקרובה בבקשה לעבור מחשבונות מודפסים במעטפות לדוחות דיגיטליים באי־מייל.
כן, אני יודע שאני אמור להבין בחיסכון בנייר ובמעבר לדיגיטל, אבל בשנה הקרובה אני תומך בדרכי זו בדפוס בארי, ואתם חכו רגע עם הדיגיטל. ואתם שם בבארי - תדפיסו עם הרבה צבע ותהיו חזקים. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.