שם הכותרת עשוי לבלבל את חלקינו. אין מדובר בהמבורגר או בקדירה טעימה לחיך. גם לא בתבשיל כזה או אחר. מדובר בתינוק שצריך ללמד אותו את רזי התנועה כדי שיידע להתמצא במרחב, כי אחרת רחמנא לצלן ימצא את מקומו בין קירות הפיזיותרפיה ובדים המשתלשלים מהתקרה. להלן וידוי לא חינני: גם בילד שלישי אני לא מדושנת עונג מ"זמן בטן". אותו זמן שהעולל צריך להיות על הבטן ואת כאמא צריכה ללמד אותו שלל תרגילים, משל היה נדיה קומנצ'י.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה היה כשאנחנו היינו ילדים, כשקופות החולים לא סיבסדו מעגלי אימהות כאילו מדובר באופיום להמונים, אשר פונות לאימהות מדממות ועייפות, שנייה אחרי שיצאו מחדר לידה ועוד לא עיכלו שהשם "אמא" מכוון אליהן, ותופסות אותן בביציות ואומרות להן: "כאן תמצאו את השלווה", משל היה מדובר בריטריט מענג, בזמן קסום במדבר עם נוף עוצר נשימה, עם חומרים מומלצים לעישון ויין שזורם באינפוזיה לוריד, כדי לשמח לבב (מ)נוש.
האפשרות שביידן, ידידה של ישראל, יפרוש - מדאיגה את היהודים הדמוקרטים
דין תל אביב כדין קרית שמונה? הצחקתם את תושבי הצפון
אני באמת מנסה להחכים מה היה אז, בתקופה ההיא בה מלוות התפתחותיות היו בגדר ביצית, רעיון סוריאליסטי שטרם הבשיל. זה שאני לא מבינה, כאמור, לא מוריד גרם מהערכה העצומה שלי אליהם ומהוידוי הנוסף והכה הכרחי שגם אני נעזרת בהן.
וכמובן אולי סוף סוף, אחרי שנים על ספות הפסיכולוג, אני מצליחה להסביר לעצמי כמה דברים התנהגותיים שגיליתי על נפשי ברבות הימים, אולי כי לא שכבתי על הצדדים מספיק כתינוקת או ויתרתי על זחילת גחון. מה שאני כן זוכרת זה שבגיל שלוש כל שמלה עם פתק בעורף הטריפה לי את המוח אותי וגרמה לי לרקוע ברגליים ולזעוק לשמיים, כאילו יש לי נמלים בכל הגוף ואז חשבו שאני סתם מפונקת.
האירוע היה בימים שלא דיברו על ויסות חושי, אולי תיאור העניין במילים היה גורם להוריי להזיע קצת פחות ולי לחייך יותר כשהלבישו אותי בבוקר לגן. מצד שני גם גרביונים היו שנאת חיי. עד היום אגב. אף פעם לא הבנתי מדוע רק בנות לובשות ומה היתרון היחסי בלבישתם. עד שהגעתי לתל אביב בשנות העשרים והבנתי שפריט זה חביב גם על גברים לעתים.
בכלל כל העניין של ילד שלישי הוא אוברייטד, מבחינת היחס של הסביבה. את כבר אמא מנוסה, אז מה קשור סדנאות התפתחות או חרדות שקופצות בנשמה באמצע הלילה. מה את טירונית? אני כאן כדי לצעוק את זעקת האמהות לילד שלישי: אנחנו אומנם מנוסות, אבל עדיין בחששות. חששות מאיזון בין שלושת הילדים, מרצון לתת לכל אחד עולם ומלואו ובעיקר מלא להיות אדישה, בגלל התואר המתעתע.
זה שגידלנו שני ילדים לפני ועדיין מגדלות שני ילדים במקביל, לא נותן לנו פטור אוטומטי מטעויות וצעקות. אנחנו אומנם יותר מנוסות, אך גם יותר עייפות, אנו אומנם יודעות, כי יש לנו שנים מאחורינו, אבל עצם השנים הללו, אנחנו לעתים פחות נמרצות ולפעמים אפילו מוצצות את המוצץ של התינוק כשאנו נרדמות.
העובדה שאת אמא לשלושה לא אמורה לגרום לסביבה לעזור לך פחות, אלא להפך. יש עוד ילד באירוע. כל עזרה היא מבורכת. כן וגם להזמין סושי זאת בהגדרה עזרה נהדרת. לכן אני תמיד אומרת כשנתקלים באמא לשלושה לוותר על השאלות מה התינוק כבר הספיק לעשות, או אם הוא התחיל טעימות. תמיד עדיף לשאול את האמא אילו טעימות היא מעדיפה בתחום הקולינריה ותמיד לפרגן שהיא נראית נפלא (את הצלוליטיס היא רואה בעצמה).