הפעם הראשונה שמישהו בישראל העז לדבר בגסות אל משפחה של חלל צה״ל, הייתה לפני שבע שנים, כשלאה גולדין השתתפה בדיון בכנסת על כשלי צוק איתן, ותקפה את ראש הממשלה. ח"כ מיקי זוהר הרים את קולו, ואמר: "הטענות שלך מוגזמות, זה לא בסדר". היא התפרצה, נזפה בו ושפכה כוס מים. בזמנו, זה נחשב לאירוע צורם וחריג. הוא הזמין אותה לפגישה והתנצל. מאז הוא השיק את מיקי זוהר החדש והפך לנופת צופים של דיבורים רכים, חיוכים וניהול מתון יותר של סכסוכים.
ישראל שינתה את פניה. היא כבר לא מדינה תמימה, מתנצלת ומתנחמדת. בשבוע אחד אפשר למנות מספר רב של אירועים מדהימים, הכוללים קללות והטחת האשמות כלפי המשפחות. ברחבי הרשת אפשר למצוא ישראלים שטוענים שהמשפחות טועות, פועלות לא נכון, שאסור להן לתקוף את הממשלה, שכל מילה נגד נתניהו רק תעכב את בני משפחתם החטופים מלחזור לביתם.
הכובע, הפיג'מה וכלי החרסינה: כך משפחת נתניהו טסה כל הדרך לעבר הניצחון
שליטה אסטרטגית בציר פילדלפי: המפתח ליציבות בעזה
גם חלק מחברי הכנסת אינם מצליחים לשלוט על עצמם. רק השבוע ח"כ ניסים ואטורי התעמת עם קרובי חטופים במשכן וסינן לעברם: "אכלת הבוקר? הכל בסדר". זו לא פעם ראשונה שלו. כשהסביר את דבריו בתקשורת אמר: "גם כשירדתי 12 קילו לא שיתפתי אתכם בזה", משפט שוודאי ייכנס לדברי ימי האמפתיה האנושית.
עינב צנגאוקר בלטה בתקופה האחרונה כאחת הפעילות האקטיביסטיות מבין משפחות החטופים, והתבטאה בחריפות נגד ראש הממשלה. "אם תטרפד את העסקה נרדוף אותך לעד", אמרה. עינב לא עושה דברים רגילים, שגרתיים. כנראה שאין כאלה כשאדם שאתה אוהב נמצא בשבי האויב. למשל, היא כלאה את עצמה בכלוב תלוי והכריזה: "נתניהו, המפתח אצלך". זמנים קיצוניים מחייבים צעדים קיצוניים.
עינב היא אמו של מתן צנגאוקר שנחטף עם חברתו מביתם בניר עוז. לפני אוקטובר היא תמכה בנתניהו ובליכוד. כיום היא תעשה הכל כדי להחזיר את בנה, אך גם להפיל את ראש הממשלה. במיוחד בשל כך, היא נתונה למתקפה בלתי פוסקת. מילולית ופיזית. השבוע, סמוך לשער בגין, אחותו של מתן הותקפה על ידי שני נערים, שעוכבו ושוחררו. הידיעות על הפעילות של משפחת צנגאוקר בתקשורת גוררות מאות תגובות, רובן שליליות. היא מעוררת ויכוחים פוליטיים וכנראה נתפסת כאיום.
הנה מעט ממה שנכתב עליה לאחרונה: "היא פרובוקטיבית", "שמאלנית", "קפלניסטית". "מופע קינק במיטבו". "היא יותר אוהבת את עצמה מאשר את הבן שלה". "מנצלים אותה ומשתמשים בה, חבל". "לא נעים לי להגיד אבל לא זו הדרך להציל את הבן שלך". "מרחמת עליה, שבויה בידי האנרכיסטים" - אלו רק חלק מהתגובות. יש יותר גרועות, ארסיות ורעילות.
זו תופעה. מאשימים אותה גם משום שהצביעה ביבי ותמכה בממשלה, והביאה עליה את אסונה. המגיבים לא מסתתרים ולא מתביישים. מדובר בישראלים שהולכים לעבודה וחוזרים הביתה למשפחותיהם. הם רואים בה מישהי שמותר להתווכח איתה. בעיניהם זה הגיוני לתקוף אמא לחטוף בעזה. הם מציעים לה מה לעשות וממה להימנע. הם מאשימים אותה שבגללה בנה יישאר חטוף.
כל משפחות החטופים דומות זו לזו, אך כל משפחה נלחמת בדרך שלה. השבוע ב"פטריוטים" הוצגה עמדתם של הורים מפורום תקווה, המתנגדים לעסקה חלקית, וחוששים שאם רק חלק מהחטופים יחזרו, יקיריהם יישארו שם. ערוצי הטלוויזיה אימצו לחיקם משפחות שקרובות לאג'נדה שלהם. את אלה שמופיעות בערוץ 14 לא רואים אצל רפי רשף.
עינב צנגאוקר עושה את הכי טוב שהיא יכולה ויודעת. כל ילד זוכר את ההבטחה שהוריו יאהבו אותו, ישמרו עליו ויגנו עליו, כל עוד הם בחיים. עינב נלחמת. עיגולים שחורים סביב עיניה. קולה צרוד מצעקות. היא נראית כאילו כל יום היא מאבדת ממשקלה ומכוחה. לא ברור מאין יש לה אנרגיה לקום כל בוקר מחדש ולהמשיך. היא אמיצה, נחושה ולא רואה בעיניים. הלוואי על כולנו אמא כזאת.
כל תגובה אליה ולמשפחות החטופים האחרות צריכה להיות אחת וברורה - תקווה לחזרתם המהירה. מאבקה הוא מופת של הורות. כל מי שלא מבין את זה, לא מסוגל לחוש אמפתיה, אין לו לב, וכנראה שהוא גם קצת פחות בן אדם.