גפן סיימה גן פרטי, עכשיו לשלב הבא. היא עולה לגן עירייה ואני חוסכת 4,300 שקל בחודש. בבוקר יום שישי היא התעוררה. "אמא, מה יש היום?", אמרה לי בקול מתגרה. "אמממ", עשיתי עצמי חושבת, "היום? אה! אני יודעת, קבלת שבת!".

"לא אמא, לא קלבת שבת" (הטעות במקור), "משהו אחר". "מה יכול להיות אחר?", חשבתי והפשטתי אותה מהפיג'מה הצבעונית שלה. לא הלבשתי אותה מיד, הלכתי אל שידת הבגדים ושלפתי מתוכה שלוש שמלות. האחת לבנה עם פרחים סגולים, השנייה בצבע זהב והשלישית עם פפיון גדול תפור על הגב.

נסעתי עד לוושינגטון כדי לשמוע מה שכבר ידעתי: יש עסקה ורק נתניהו מעכב
החלטת הכנסת המתנגדת להקמת מדינה פלסטינית היא אצבע בעין לארה"ב

"אמא", היא צחקה, "היום מסיבת סיום!". "נכון גופגיף!", אמרתי לה, "ותראי כמה שמלות יש לך, מה תבחרי?". היא התרגשה נורא ובחרה את זו עם הפרחים הסגולים. קלעתי לה צמה קטנה, היא נעלה את סנדליה החדשים ויצאנו אל המסיבה. היה חם נורא. ביד אחת שלי החזקתי קרטון מלא במארזי שי לסייעות ולגננת, בידי השנייה פיתות עם חומוס ובקבוק שתייה שהתבקשנו להביא, ואת שולי שמלתי החזיקה גפן והדביקה צעדים.

כשהגענו, כל ההורים כבר תפסו כיסאות וישבו סביב הבמה שעליה תכף יופיעו הילדים. גפן לא מחבבת מקומות הומים מדי, בטח לא כשהיא המרכז, כך שמיד הסתתרה מאחוריי ועלו בה דמעות. הנחתי את הארגז, רכנתי אליה וחיבקתי אותה: "גפן, אם את לא רוצה להופיע, את לא חייבת", אמרתי לה.

לא סיימתי את המשפט ומיד הגיעו זוג תאומות חמודות מהגן שלה, חיבקו אותה והיא נותרה קרה. גם אהובה, עומר, שאיתו היא מקווה להתחתן, רץ אליה ואמר לה שמי שרוקד מקבל מתנה. היא התרככה והלכה איתו אל שולחן המתנות, לבדוק את אמיתות העניין. עוד ועוד ילדים הצטרפו אליהם ונשמעו קולות התפעלות מהצעצועים, מתמונות המחזור ומהממתקים שהונחו על השולחן.

נהניתי לראות אותה עטופה ואהודה. היא לא השתתפה בכל ההצגה, מדי פעם היו לה התקפי בכי של מבוכה. לא הכרחתי אותה, וכשביקשה - קמתי לרקוד איתה. בדרך הביתה שיבחתי אותה ואמרתי לה כמה יפה היא השתתפה, היא בתגובה חלצה את הסנדלים שלחצו לה ואמרה "אמא, בא לי נעלי ספורט". ילדה מרגשת.

ערב שישי, ערכנו שולחן שבת קטן ואכלנו. לא התחשק לי להתארח ובטח שלא לארח, בעוד שבועיים אנחנו עוברות לחריש, הבית כולו על ארגזים וכל מה שאפשר שיהיה קטן - נשאיר כך. היא הייתה מותשת מהיום שעבר עליה ונרדמה מוקדם. אחת הבייביסיטריות שלה, שבדרך כלל עושה שבתות אצל חבר שלה בצפון הארץ, כתבה לי שבתקופה הקרובה היא תהיה בבית ואם אני צריכה בימי שישי ושבת, היא יכולה. כולנו יכולים להבין למה, נכון? השעה הייתה שבע בערב, שאלתי אם תוכל להיות אצלי בתשע והיא הסכימה.

בינתיים, בדקתי קצת ברובריקת האירועים בפייסבוק אם יש משהו מעניין, לא היה אכפת לי ללכת להצגה מסוימת, לערב מיוחד באיזה בר, להופעה או אפילו לדייט. רציתי לשנות אווירה. אין לי מושג איך הגעתי לקבוצה הזאת, אבל כשראיתי את כותרתה לחצתי "הצטרף". שמה של הקבוצה הוא "חברים לדרך - הכרויות ומפגשים חווייתיים לצעירים". בתיאורה נכתב שהקבוצה מקבלת כל אדם מגיל 25 ועד 45 ומטרתה להפגיש בין אנשים שרוצים לארח חברים חדשים, להכיר, להתארח, לטוס יחד לחו"ל, לעבור סדנאות ועוד.

הרבה אנשים חוששים בהתחלה להיכנס לקבוצה כזו, המחשבה שאולי זה מעיד על כך שאין להם חברים, שבתחילת החיים הם כבר סובלים מבדידות כזו או אחרת, או שמבלבלים ומניחים שזו קבוצת היכרויות רומנטית. אבל כשנכנסים אל הפוסטים שלה ותחת כותרתה מצוטט המשפט "אין בנמצא הנאה כמו להיפגש עם חבר ישן, אולי מלבד להתיידד עם חבר חדש" (רודיארד קיפלינג), משהו אצלם נרגע והחוויה הופכת נעימה יותר.

ראיתי פוסט שבו נכתב "מתארגנת ארוחת שישי אצלי בבית בראש העין, מי מעוניין?". הרבה הגיבו "אני". התביישתי להגיב, מזהים אותי, גם ככה זה מונע ממני ללכת ולחוות המון חוויות. אז כתבתי למפרסם הפוסט בפרטי "היי עידן, אוכל להגיע הערב? עדיין יש מקומות?". הוא חזר אליי אחרי כמה דקות: "בטח!", כתב, "לצרף אותך לקבוצת הוואטסאפ של הארוחה?".

הסכמתי והתפללתי שוב שלא יכירו אותי. כולם בירכו אותי לשלום כשנכנסתי אליה, אף אחד מחבריה לא הכיר אף אחד. לכולם הדבר היה חדש. עידן חילק בינינו דברים להביא וביקש לדייק ולא לאחר, כי לפני הארוחה הוא רוצה לקדש. אני קיבלתי להכין משהו מוקרם, רוח ההתפדחות נשבה לה למקום אחר ומיד קמתי מהספה, פתחתי את המקרר, הוצאתי תפוחי אדמה, בטטות, הרבה גבינות טעימות, שמנת והקרמתי את כולם יחד. שלפתי מהמקרר בקבוק רוזה נחמד, התלבשתי בפשטות וכשהגיעה הבייביסיטר יצאתי לשם.

הגעתי לראש העין, איזו יפה היא נהייתה. דפקתי על הדלת ועידן, המארח, פתח לי. בחור גבוה, חייכן, בערך בן גילי. הוא הזמין אותי להיכנס, יש לו בית גדול, נקי וממש מעוצב. "אתה בטוח שאתה גבר?", החפצתי מיד. הוא צחק. בסלון כבר ישבו אנשים, גברים ונשים, בני גילי, קצת פחות וקצת יותר, צחקו ודיברו. התיישבתי בצד.

שני בחורים ניגשו אליי והתחילו לשאול שאלות. "מה שמך?", "איך הגעת לפה?", "מה להביא לך לשתות?". לא היה שם שמץ פלירטוט, רק עזרה הדדית ורצון להכיר. אחר כך עידן קידש, כל אחד הניח על השולחן ממטעמיו, אכלנו וצחקנו ובסוף היו משחקי חברה כאלו שהטיסו אותי ישר לבית הספר היסודי.

כל משחק כזה נועד לפתח שיח פורה ובוגר, אכן היה כך, אנשים נחשפו, דיברו בגילוי לב וגם השתטו. נהוג לחשוב שלמקומות כאלו מגיעים אנשים קצת משולי החברה, אבל האמינו לי, זו הייתה נבחרת משובחת, מקבלת, ולו החברה שלנו ככללותה הייתה נראית כך, היה יכול להיות פה טוב בהרבה.

בשלב מסוים, קצת אחרי הקינוח אם לדייק, נהיה לי קצת קשה. בשנים האלו, מאז שגפן נולדה, הרגלתי את עצמי ללבַד עד לרמה נזירותית. אם לא ההרצאות והסדנאות, אני לא פוגשת אנשים חוץ מבתי. מאז שקרה לי המקרה הבריאותי ההוא, הבנתי שללבד הזה יש מחיר, והוא לא כזה שאני יכולה לשלם. אז זה היה הראשון בצעדים לקראת המטרות הבאות שלי. מעגל חברים חדש וטוב, אזור חיוג חדש, סביבה חדשה ואולי, מי יודע, גם זוגיות חדשה שתתקן את מה שקצת נהרס.

בבוקר שאחרי, ארזתי תיק קטן עם שניצלים, פירות, מגבת ומצופים ונסענו אני והיא אל החוף בפלמחים. כשהיא בנתה לעצמה ארמון ואחר כך רבה עם הגלים שפירקו לה אותו, פתחתי מצלמה וסיפרתי לעוקביי בפייסבוק ובאינסטגרם על הערב המושלם שבו נכחתי. שלוש דקות אחרי, פנו אליי עשרות אנשים (האמינו לי שאני לא מגזימה) וביקשו קישור לאותה הקבוצה.

שלחתי לכל מי שביקש ומנהל הקבוצה פנה אליי ואמר "כמה בקשות! כולם דרכך?". צחקתי וכמה ששמחתי. כשנכנסנו אל המים, חיבקתי אותה צמוד אליי, היא ליטפה את הגלים (הם השלימו), סיפרתי לה שבבית החדש יהיה לה גם חדר שינה וגם חדר משחקים.

"ומי יבוא לשחק איתי?", שאלה. "חברים", עניתי. "גם בנות וגם בנים?", שאלה, "מכוניות זה לבנים, בובות זה לבנות, נכון אמא?". "הכל זה לכולם", עניתי לה, "והרבה חברים יבואו אלייך". היא התרגשה, עוד גל גדול הגיע מאחורינו והעיף לה את הכובע. "אני לא חברה שלך", היא אמרה לו והרביצה לים. טוב נו, בחריש אין ים, היא תמצא לה חברים אחרים.