הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה ואמרתי את זה שלוש פעמים. שמעתי שאם אומרים משהו שלוש פעמים, הוא נכנס לראש ומתקבע סופית בהבנה. האמת היא שאף על פי שכבר כמה חודשים אני ממש מרגישה בבית, בביתי החדש, הייתי עסוקה בכל כך הרבה משימות לוגיסטיות ובכל מיני דברים של החיים, שרק בשבוע שעבר הכנסתי לטלוויזיה בדירה החדשה את החשבונות של יו־טיוב ונטפליקס. כמו מהלך
שמצהיר - עכשיו זה שלי.
אין לי מושג למה לא עשיתי את זה עד עכשיו, למה היה לי נוח לצפות בחשבון של מישהו אחר שכנראה שכח ממנו לחלוטין. ואני גם לא יודעת למה זה קרה רק עכשיו, האם אני כבר לא עצלה או שזו הצהרת כוונות לעצמי. אני כאן. אני נוכחת. עכשיו, בכל פעם שאני מדליקה את הטלוויזיה, אני רואה את היסטוריית הצפייה שלי במסך הגדול, את השירים, חלקם מביכים, שאני מאזינה להם ולא חושפת אותם בפני אף אחד, ואת הגלישה האחרונה בסרטוני סטייל של נשים שגרות במרכז פריז בדירות מדוגמות. הכל בפרצוף, אבל שלי. בבית שלי.
ברגע אחד: בלון האקספיזם התפוצץ בפרצוף כשנזכרנו בחטופים| טליה לוין
בשביל ללמוד להעריך כל צעד במסע, צריך להתחיל קודם בנפילה כואבת | טליה לוין
עוד משהו שהצלחתי לעשות רק השבוע היה לתכנן תוכניות קדימה. אחרי שראיתי שכל העולם ואשתו מתכננים תוכניות לחופשות ולא מחכים כמו תושב ממוצע של המזרח התיכון לאיזו זירה שתיפתח או ממתינים עד שהכל ייגמר, החלטתי שאני גם רוצה. זה נשמע טריוויאלי, אני יודעת. יכול להיות שבני אדם נורמליים וסבירים לא חושבים על המורכבות הזאת שאני מתעסקת איתה. אומנם החיים לא ממשיכים כסדרם בהרבה מובנים, אבל רוב בני האדם עושים תוכניות כאילו הם כן. וזה בסדר גמור, זו שפיות, זו שגרה, זו הדרך שלנו לקחת שליטה על המצב.
חברות טובות שלי היו בתאילנד, ועוד אחת בדרך לשם. חברים פתחו בית קפה חדש כשהם מלאי תקוות. כמה עוד אפשר להיות בהולד ולחכות למשהו שברור כשמש שאין לאף אחד אינטרס שהוא ייגמר. אז כאשר חברה שאלה אותי אם אני רוצה להזמין כרטיסים למופע שיתקיים באזור מרוחק יחסית בעוד שלושה שבועות, במקום לענות לה, “אלוהים גדול עם מה שיקרה בעוד שלושה שבועות", אמרתי “כן". בלי היסוס, בלי להוסיף שום דבר כמו “הכל בידי שמיים" או לסייג “אם הוראות פיקוד העורף יאפשרו". כי נמאס לי כבר מהערכות המצב האלו. אז פשוט אמרתי
“כן". אנשים נוסעים, אנשים חוזרים ונוסעים שוב. אני יכולה להזמין כרטיסים להופעה, גם אם היא לא בתל אביב.
אני לא יודעת אם זו רק אני, אבל לאחרונה השבועות טסים לי במהירות בלתי נתפסת. איך שמגיע יום שני, אני כבר מתחילה להרגיש את חמישי. ואף שהיום לא מלא במשימות כל הזמן, עדיין אני מרגישה כאילו משהו ביקום אומר: בואו נעשה להם טובה ונעביר את התקופה הזאת על מהירות כפולה.
כשהיא באה לבקר אותי מדי פעם בראי, נראה לי שהילדה הקטנה שבי מאוכזבת מהמבוגרת שהפכתי להיות, בכל הנוגע להתייחסות שלי לקיץ. אני מוצאת את עצמי מגיעה ממש מוקדם לים או ממש מאוחר, וכמי שהייתה רובצת במשך שעות בשמש בלי להישרף תוך שהיא שורדת כל טמפרטורה, בין שמדברית או נוטפת לחות, הגעתי למצב שהרמתי ידיים. חם לי מדי.
אני מניחה שרף הסיבולת לחום יורד בהלימה עם רף הסיבולת למה שקורה פה מסביב. גיליתי שככל שאני הופכת להיות יותר חסרת סבלנות כלפי סיטואציות, כך אני לא יכולה לסבול חום. אוטובוסים בחום, בני אדם בחום. ברור לי שאם אהיה עכשיו בחוף יווני, לא אוציא מילה. ועוד משהו שברור לי לחלוטין הוא שאגיד אותו דבר כשיגיע גל הקור הראשון של החורף.
השבוע פגשתי חברה טובה שלא ראיתי כמעט 13 שנה. השנים שחלפו היו משמעותיות. אלו השנים שאת בונה את עצמך בקריירה, במשפחה. וכמו שקורה בחיים, כשאנשים מתפזרים לעבר הגשמת החלומות שלהם, הקשר התערפל.
משמח להחזיר אנשים לחיים ולגלות שהשיחה הפסיקה בדיוק במקום שבו היא נעצרה, ואפילו באותו בר שישבנו בו אז. הכל היה אותו דבר, כאילו לא עבר יותר מעשור, כאילו שתינו ביחד עם החיים פה לא עברנו כמה מחזורי חיים. רק שזה היה טוב יותר, רגוע יותר ולמרות הגיל שלנו, שעומד על מספר לא נתפס, הבנו שטוב לנו כאן ועכשיו ולא היינו חוזרת אפילו יום אחד אחורה.