הבנות שלי אוהבות טלוויזיה. אני מכיר את כל האזהרות של משרד הבריאות השוודי והדני והמחקרים שעשו ברחבי העולם בנוגע לנזקים מרחיקי הלכת שמסכים מביאים איתם, אבל זה חזק מאיתנו. בגן, ברחוב ובבית הן נחשפות לעניין ועם ערוצי בייבי והופ למיניהם, אי אפשר לברוח. ובכלל, עם כל הכבוד למלומדים שמבהילים, מי אני שאפתח פה? מגיל אפס שמו אותי מול הטלוויזיה ובסוף יצאתי במצב סביר.

בחופשות הקיץ הארוכות אצל סבתא בירושלים טחנו תוכניות של הטלוויזיה החינוכית שעות על גבי שעות. בארצות הברית, בשנים הראשונות שלי, הטלוויזיה הקטנה, בלי השלט ועם הכפתורים מברזל, הייתה אחת החברות הכי טובות שלי. איך אהבתי לשבת שעות מול המקלט, לבלוס אוכל גרוע ומתוק ולהתמכר לצפייה. לא הייתי לבד. הנוסטלגיה של בני דורי מורכבת מאין־סוף מרדפים של מרקו אחרי אמא כשעל כתפו קוף מוזר; מטוני ודאג, חנוקים בגולף בצבע חרדל, נוחתים ברגעים היסטוריים מאתגרים; ומקובי מידן, שמנווט בשפה גבוהה אולפן רצף. חצי מהעברית שלי הגיעה ממנו. רוצה לומר, בגלל הסטרימינג, היום הכל שונה. אנחנו שולטים בתוכן ובתזמון. אצלנו אין צפייה מול טלפון, ברחוב, באוטו, בעגלה או בעריסה. חס ושלום.

נתניהו הוא הנואם מספר 1 בעולם ובפער, אבל יש משהו שהוא שכח בנאום | בן כספית
נסראללה בלחץ: צה"ל חשף את הנשק החדש שיביס את חיזבאללה

אלו רגעים שבהם צריך להיות פתוח לעולם. במשפחתנו מתקבעים על תוכניות חינוכיות לפרקי זמן קצובים: לפני השינה ובשבת בבוקר.
גם הקטנות שלי, כמוני בגילן, אוהבות לבלוס מול המרקע. יש להן חיים שלמים שקשורים לטלוויזיה. לצד הרגלי הצפייה שלהן במסך הקטן, החלטנו שהגיע הזמן לראות קולנוע, אמיתי. כמו שצריך. שנים חלמתי על הרגע שבו יהיו לי ילדים משלי כדי שאוכל לחלוק איתם את האהבה לסינמה. פופקורן, חושך וגיבורים שמנסים להפוך את העולם למקום טוב יותר. אין דבר נפלא מזה. צדק וסדר בעולם כאוטי.

למיטב זיכרוני, ההורים שלי לא בדיוק הקפידו על תוכן נאות לילדים, והזיכרונות מהסרטים הראשונים שנחשפתי אליהם די מפחידים. בהיותי פצפון, צפיתי עם אבא שלי בארצות הברית בסרט עצוב בכיכובו של וורן בייטי, שהיו בו רעב, אלימות ומוות. לא עלילה מתאימה לילד בן 6.
גם הסרטים המונפשים של שנות ה־70 וה־80 היו נחשבים היום לעינוי עבור ילדים. למשל "במבי" הטרגי או "היפהפייה הנרדמת" בכיכובה של דמות מרעילה ומבהילה. ובקיצור, במשך דורות נחשפנו בלי מחשבה לרגעי טראומה מאוירים. היום אנחנו רגישים ומבינים יותר. מנסים להרחיק את הדור הרך מזוועות. אלו שבמסך ואלו שבמציאות המחרידה בישראל. ולכן אנחנו בוחרים וממיינים את מה שנכנס לראש שלהן בקפידה.

הסרט הראשון שהלכנו אליו לפני מספר חודשים היה נראה מקריאה ברשת וצפייה בפרומו כתקין. חסידה שמתבלבלת בין משלוחי בעלי חיים שרק נולדו, נענשת ומנסה לזכות מחדש באמון הבוסים שלה מחדש בעזרת צליחת רצף משלוחים מאתגרים להורים הטריים. הרפתקאות וצחוקים. לכאורה, חמוד. בפועל קיבלנו בעלי חיים שכמעט נשרפים, רוע ותככים פוליטיים. מטורף. עבור אמי ומיכאלה בנות 3 ו־5, זה היה מאוד גבולי. מאז קשה לשכנע אותן לתת הזדמנות נוספת לקולנוע. הן חששו והעדיפו לצפות בצ׳ארלי בראון ביו־טיוב. האמת סרט מושלם. מצחיק, מרגש ומלא דמיון. מה הבעיה לייצר תוכן כזה? בעיה מסתבר.

חלפו חודשים. אחרי תחנונים והצעות שוחד בדמות שוקולד, פופקורן ומיץ תפוחים, זכינו להזדמנות שנייה והן הסכימו ללכת שוב לקולנוע. אחרי בדיקות מאומצות סגרנו על הסרט "גארפילד". מה יכול להיות רע בסיפור על חתול שאוהב בטלה ולזניה? מי לא אוהב את גארפילד? הבטחתי להן גוד טיים בלי פחד, ובאחת גארפילד והמוניטין שלי עמדו למבחן. נכנסנו לקולנוע ואני בלחץ טילים. יותר מפחיד מתפיסת מתחזים ושידורים חיים קשים. ״גארפילד, אל תפשל״, התפללתי בלב.

ואז טראחחח, איך שהסרט מתחיל: מוזיקת אימה, סיפור על אבא שנוטש גור, משם ממשיך לאירוע חטיפה, כולל עינויים ולתחנה הבאה: ניצול בעלי חיים והפרדה בין אהובים. כאילו מצחיק, כאילו מגניב, אבל מפחיד מאוד לקטנות. הן ממש רעדו בכיסא. לעזאזל, למה צריכים להפוך את הסיפור המנומנם המקסים הזה לעיסה כזו? יצאנו למבואה. הבנות ייבבו. הרגשתי נורא עם עצמי. לך תשקם עכשיו את אהבתן לקולנוע ולמילה שלי. באולם ליד הקרינו את הגרסה הקולנועית ל״מטוסי על״. אנחנו מכירים את הסחורה הזאת. מדובר בוורסיה לסדרת אנימציה חמודה שאשתי ואני מעדיפים בדרך כלל שהן לא יצפו בה, בעיקר כיוון שהיא רדודה. למרות רצונותינו, מיכאלה ממש אוהבת את ״מטוסי על״. גם בגן זה נחשב ללהיט. הסברתי לסדרנים מה קרה וביקשתי להיכנס לסרט החלופי. ההקרנה עמדה להסתיים, אבל גם דקות של פיצוי לקטנות יכלו להציל את המצב.

אבל לא, שוב עוגמת נפש. מסתבר שבגרסת הסרט הכל אלים, ובמכפלות: קיבלנו עלילה שבה איש רשע ומפחיד מנסה להרוס את העולם. הוא כולא וחוטף אנשים, חובט והולם באויביו ומנסה לשרוף את ה״טובים״. ממש, באש ובמתקני הרס. שוב בכי מהקטנה. מה עובר בראש של היוצרים האלה, אין לי מושג. בסרט ״במבי״ היה פיוט ורגש, ועדיין סיפור האובדן היה בלתי נסבל, במה שצפינו באותה השבת היו אלימות וכאב ראש בלי הפסקה והכל סתמי וחסר תחכום. כאילו שאין מזה די בעולם האמיתי. חזרנו הביתה. הרגשתי מובס. לא עמדתי בציפיות שלהן. זו לא אשמתי. אבל בחיים, שלא כמו בפוליטיקה, אין סמכות בלי אחריות.

בסלון דיברנו כדי להפיג את המתח וצפינו יחד ב"פרפר נחמד". לעת עתה היוצרים של שבי ונולי עדיין לא החליטו לשלב סצנה של אקדחים ומכות. תודה לאל.