עוד לא נרגעתי מהראיון של צחי הנגבי אצל רפי רשף. אם היה הנגבי עולה חדש או אם, חלילה, היה חשד שלקה בדמנציה - הייתי מבין. במקרים כאלה יש לעתים בעיות בסגנון, במציאת מילה הולמת, אבל לכנות את האסון שקרה לנו ב־7 באוקטובר "תקלה" - זאת אינני מבין. הפסקת חשמל קצרה עקב סופה זו תקלה. הפרעה בהתנעת הרכב עקב בעיות בסוללה זו תקלה. מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר היא אינה תקלה. זה אסון, טבח, תוצאה של הזנחה פושעת.
שימוש במילה זו מצביע על רצון להוריד אחריות, כי ברור גם לשרי הממשלה וגם לעומד בראשה שעל הזנחה פושעת לא ניתן לעבור לסדר היום. יש גורם, יש אשמים, יש דברים שצריך לקחת בחשבון וניתן וצריך למנוע. אבל תקלה?! במחילה מכבודו של ראש המל"ל, תקלה היא מצב שקורה, שלא ניתן לתכנן לקראתו, שלא ניתן למנוע אותו, שאנחנו לא אשמים שקרה. את 7 באוקטובר אפשר היה למנוע לו רק היו פחות חוטאים פה בחטא היוהרה, לו רק היו נותנים יותר תשומת לב לכל הנורות האדומות שנדלקו ולכל הדגלים האדומים שהורמו והתריעו מפני האסון הממשמש ובא. אבל מה כבר מבינות כמה תצפיתניות ואיזו נגדית ועוד כמה זוטרים בביטחון?
גבות הורמו גם נוכח בחירת מילים אומללה של אייל גולן. במהלך הופעתו של הזמר הושלך עליו בקבוק על ידי אדם מהקהל. בתגובה הוא הזמין את המשליך לעימות וכינה אותו "קוקסינל". כמו השימוש במילה "תקלה" בפי הנגבי, גם השימוש במילה "קוקסינל" אינו תואם. לפני שנים השתמשו בה כמילת גנאי לטרנסקסואלים.
אומנם האומן התנצל על ההתבטאות הפוגענית ועל הקונוטציה שלה, אבל האם אכן התנצלות היא סוף דבר, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם"? לדעתי - לא. אדם במעמדו החברתי ראוי שהתנהגותו תהיה "סוף מעשה במחשבה תחילה".