יום ראשון בישראל, היום החופשי באירופה ובארה"ב (לב לבו של הוויקאנד), ואנחנו כבר אחרי תקיפה לאור יום בנמל חודיידה בתימן וכבר מביטים מערבה אל מטוס כנף ציון המותיר אחריו שובל עכור בדרכו לקונגרס האמריקאי. הצפון בוער והמרכז לא באמת מתחבר לפריפריה. אולם מעבר לכל אלה, משהו קרה השבוע בעולם החופשי: מוות שקט של דור ותפיסה, ואדם אחד, שייבדל לחיים ארוכים, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שהודיע כי לא יתמודד על כהונה נוספת. הדמוקרט ממדינת דלאוור, שהגיע לראשונה לישראל כדי לפגוש את גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים, זו שסיפרה לו על הנשק הסודי שלא היה לנו אז, היה גם זה שהכריז על עצמו כציוני לא יהודי, וסיפק בנדיבות ובחברות את מרבית הנשק שיש לנו היום.
דווקא הציוני הגדול הזה שימש סגנו של הנשיא בעבר ברק אובמה, זה שתפר את הסכם הגרעין עם איראן והיה למעשה זה שהפך אותה למדינה סף־גרעינית, מהציור, שלא לומר קריקטורה, שהציג נתניהו באו"ם (כשלאיראן עדיין לא היה רבע טון חומר בקיע, כפי שיש לה היום), נשארה מציאות שבה איראן עומדת להפוך למדינה גרעינית שמחר בבוקר יכולה להחליט לבנות פצצה. כל השאר הם דיבורים גבוהים שמסרבים לראות מציאות נמוכה ופשוטה.
יריבו של אבו מאזן והסיוט של חמאס: זה המועמד לתפקיד האיש החזק בעזה "ביום שאחרי"
נתניהו הוא הנואם מספר 1 בעולם ובפער, אבל יש משהו שהוא שכח בנאום | בן כספית
"העולם נחלק לשתי קבוצות", אמר הסנטור מדלאוור יום אחרי 7 באוקטובר. הוא ידע למה הוא מתכוון גם כשהזהיר את הקבוצה השנייה באנגלית ברורה ובמילה קצרה וחדה כתער. איראן של היום היא יותר ממדינה, היא תפיסת עולם המתגבשת למדיניות חוץ והפעלה מבצעית של העולם המודרני, עולם המתחיל בטהרן וממשיך לתימן, עולם שמדבר רוסית וסינית, עולם שבו אזרחים סופגים מלחמות והופכים עניים יותר, אם ברכושם הפיזי או בקניינם הרוחני וזכויותיהם הבסיסיות נרמסות. עולם שבו צד אחד נלחם עם המון חימוש מדויק ומתוחכם ומעט אידיאולוגיה בצד השני, החמוש במעט אמל"ח מתוחכם ובהמון אידיאולוגיה.צ המלחמה המודרנית איננה סימטרית ולכן היא גם קשה מאוד להכרעה. מתקני הדלק בנמל חודיידה יבערו עוד זמן מה, כי הדלק הוא סמל.
האיראנים מעוניינים בנפט מתימן, מדינה מפוררת הרבה יותר מלבנון. שתיהן מהוות בית גידול מושלם לצבאות טרור מאומנים, חמושים וחדורי מוטיבציה, המהווים לרוב שכירי חרב של מדינות מסודרות ועשירות מהן, בעלות אויב משותף. התקיפה בשבת האחרונה לא הייתה ספונטנית. בצה"ל המתינו בסבלנות לאור הירוק ולהזדמנות המתאימה. כמו קפיץ דרוך הניעו מטוסי הקרב בדת״קים וערכות החילוץ והמתדלקים כבר היו בדרך ליעדם, בהתרעה של שום דבר. מדינת ישראל נדרשת להגן על עצמה היום יותר מבעבר גם במעגלים רחוקים המכונים שני ושלישי, אל מול אויב מתואם הפועל לפי תוכנית שגם אנחנו כבר הרבה זמן מסרבים להאמין שקיימת, היא כאן. אויב סבלני וחדור מטרה שאסור להוריד ממנו
את העיניים, כמו כדור במשחק גמר מכריע, כאשר משטר דתי שורף דגל של מדינה אחרת ומצהיר כי יש להשמידה. כל זה קורה בטהרן וגם בתימן. נחילים של לוחמים טובים יותר ומאומנים פחות נרתמו לטבעת החנק על מדינת ישראל. את זה הסנטור מדלאוור, נשיא ארה"ב
שבקרוב יכונה "לשעבר" הבין היטב, שעות לאחר המתקפה ההיא - ומאז הפגין נדיבות של אח גדול, דאגה של אב רחמן וניסיון חיים שאין לאף אחד באזור.
טהרן ותימן הולכות למקום אחד, ביידן הולך למקום אחר. לעצבותם של אחדים ולשמחתם של אחרים, זוהי הפוליטיקה וכך היה תמיד. מות נשיקה פתאומי של דור ותפיסה, שלעולם לא נדע כמה טוב באמת יכול להיות אחריהם. רגעים עצובים לאומה הדמוקרטית הוותיקה והגדולה בעולם, חללית האם שלנו, שנפרדת בהצדעה מקפטן ג׳ו, מוותיקי הפוליטיקאים, המנוסים והמשופשפים שכבר ראו הכל. ביידן ייקח איתו את מדיניות החוץ הדוגלת בהסכמים ואת ראיית הטוב הכולל לשני הצדדים, את חלון ההזדמנות הטמון בכל משבר, ואלו יפנו דרכם כלאחר כבוד לעולם העובדות האלטרנטיביות, להסכמי כניעה ולניצחון הבאים מחוסר רצון אמיתי להיות מעורבים בנעשה בעולם שמחוץ לגבעת הקפיטול.
זמן בין השמשות נוחת עלינו מבלי שנשים לב. חילוף מועמדים בישורת האחרונה בבחירות למעצמה הקרובה אלינו ביותר, תוך התהדקות הטבעת סביב מדינת ישראל המחייבת אותנו לערנות יתר ולא להמתנה מחויכת לנובמבר. בישראל אין מקום ליוהרה, וגם לא לאנשים מפונקים, את זה יודע היום כל אחד ואחד. האיומים עלינו מחייבים שיתוף פעולה עם כל מי שרק אפשר, מתוך עוצמה ואינטרסים משותפים, מקצוענות, רצינות ומידה של צניעות. זוהי הפוליטיקה הישנה והטובה שמסמל קפטן ג׳ו, הסנאטור הצעיר שהפך לנשיא ארה"ב וגם קצת שלנו. לקח
אחריות והשאיר שובל של הערכה עצומה לעד.
יום יגיע וכולנו נטעה בדיבור ונשכח פרטים ואנשים, חשובים ככל שיהיו. אני מקווה שגם אז יהיו מנהיגים שיודעים לקחת אחריות מלאה ולרדת מהבמה כאשר הם מרגישים שאין בהם עוד תועלת. העולם משתנה, אבל היצור האנושי נותר זהה: כולנו מחפשים את הפינה החמה ואת השקט, ולא כולם רוצים להיות עשירים – חלקנו הגדול מעדיף יציבות, משהו טוב להשאיר לבאים אחרינו וערכים להנחיל לצאצאינו. את כל אלו יש גם בנשיא ביידן, ובטהרן, ובחודיידה, וברפיח ובטבריה. כי בני האדם אינם שונים מאוד איש מרעהו. ואף שהם הולכים בדרכים
שונות, ולפעמים נלחמים זה בזה, בסופו של דבר נגיע כולם לאותה נקודה בדיוק.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי