בעולם מקביל, במציאות אחרת שנשארה לנצח ביום 6 באוקטובר 2023 ולא תחזור יותר, היה ראוי בהחלט להקדיש לנאומו הרביעי במספר של בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי טור שלם. ולא עמוד אחד בודד - אלא כפולה מכובדת.
המסר שהוחבא בנאומו של נתניהו - שאפילו הוא לא שם לב אליו
גילויים וחידושים אומנם בכל מקרה ובכל מציאות לא היו שם, שהרי הכישרון הרטורי והקסם ההסברתי של נתניהו ידועים עוד מתקופת כהונתו כשגריר ישראל באו"ם. אבל בטח היינו עסוקים בניתוח מסריו הגלויים והסמויים, בדיון על הרושם שהקוסם שוב הותיר על הקהל האמריקאי, בפירוש התגובות של הרפובליקנים ושל הדמוקרטים, בוויכוח על מספר מנדטים שההופעה המבריקה הוסיפה לו בבית, וכמובן בספירת מחיאות הכפיים (כן, הוא שבר שיא של עצמו מ־2015, הקצב של התשואות היה אחת פר דקה).
בעולם שבו לראש ממשלת ישראל לא קרתה שואה בתקופת משמרתו, מותר וטבעי לעסוק בתפאורה ובנראות החיצונית. מותר וטבעי לא לצפות מהנואם הלאומי מספר אחת לבשורות אמיתיות, אלא לחוש גאווה לאומית. את הסיבות לגאווה סיפקו בשפע 54 הדקות של נאום נתניהו - כל אחד בהחלט יכול לבחור לעצמו נקודה אחת או יותר שהכי קסמה לו, הכי נגעה לו בלב וברגש.
אלא שבעולם הנפלא והלא קיים הזה, במציאות המדומה נטולת 7 באוקטובר, היה נתניהו זקוק להברקות אחרות שיקשטו לו את הנאום. נאום אחר לגמרי. נתניהו היה צריך להביא טיעונים אחרים כדי להמחיש לקהל האמריקאי את מסרו על שותפות הגורל. המסר the west is next. הקהל לא היה קם ומוחא כפיים לחייל צה"ל אמיץ שאיבד את רגלו בקרב, שלא לדבר על מחיאות כפיים לסטודנטית בשם נועה בת 26 מבאר שבע שאיש לא היה מודע לקיומה לולא הייתה נחטפת על ידי מרצחי חמאס ונחלצת במבצע בלתי נתפס אחרי ששרדה 246 ימים בשבי.
להיסטוריה אין עורמה משלה, מי כבנו של היסטוריון יודע זאת. נתניהו טס לוושינגטון, נשא נאום בקונגרס ומקיים פגישות עם אנשי המפתח של הפוליטיקה האמריקאית במציאות האמיתית, הנוראה והאכזרית, עשרה חודשים אחרי טבח המוני. מציאות של מלחמה קשה ומתמשכת, של אזרחים ישראלים שממשיכים להינמק בשבי בעזה, כבר קרוב לשנה. בעולם האמיתי הזה, הקסם הרטורי של נתניהו הוא לא יותר מאשליה רגעית. הצלחת הביקור או כישלונו ייקבעו במבחן התוצאה ולא לפי מספר מחיאות כפיים.
הבייבי של דרמר
נתניהו טס לארצות הברית לא כדי להביא בשורות, אלא ובעיקר – כדי לשמוע ולהתרשם. הוא לא הביא לממשל ביידן־האריס שום דבר ממה שהיה נחשב להישג משותף. הרעיון הגדול - לכרוך עסקת חטופים וסיום מלחמה בעזה בהסדר אזורי הכולל הסכם שלום בין ישראל לערב הסעודית – לא הבשיל. הרעיון היה הבייבי של רון דרמר שהִנדס, טיפח וקידם אותו כמעט מתחילת המלחמה. מול הממשל מחד, ומול נתניהו - מאידך.
גורמים שונים בליכוד, כולל בחוגים הכי קרובים לנתניהו, התלהבו מהרעיון שאילו היה מתממש, היה פותר שורה של סוגיות: לסיים מלחמה בלי לצאת מובסים, ולבצע עסקת חטופים בלי לשדר חולשה, אלא כחלק מאירוע גדול והיסטורי.
ואולי, אולי ההסדר האזורי חסר התקדים הזה יהווה תירוץ פוליטי מספיק משכנע בעיניהם של יאיר לפיד, בני גנץ וגדעון סער כדי שיסכימו תמורתו להקים ממשלת אחדות לאומית שתחזיק מעמד בשעה טובה עד מועד הבחירות המקורי, בסתיו 2026. ואז – ביי ביי כאב ראש בשם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אתם מוזמנים להמשיך לאיים מהאופוזיציה.
גם היום יש בליכוד מי שמאמין בביאת המשיח בדמות של הסדר אזורי שבבת אחת יפתור לנתניהו את הקושי הקואליציוני, יקים לו ממשלה אחרת שגם תבטיח לו השלמת כהונה ללא חשש תמידי ומיידי מהקדמת הבחירות – ותעזור באותה הזדמנות בשיפור היחסים עם הדמוקרטים,
שמאסו מקואליציית הימין הקיצוני של נתניהו עוד לפני 7 באוקטובר.
הרעיון, כאמור, לא הבשיל וספק אם יבשיל. כך או אחרת, בשורת ההסדר האזורי ירדה מסדר היום של ביקור נתניהו בארצות הברית. הוא אומנם הפיק ממנה את המקסימום האפשרי, הזכיר את הסכמי אברהם של דונלד טראמפ כרפרנס לחזונו שלו, של נתניהו, לברית הגנה אזורית.
גם את בשורת העסקה לא הביא ראש ממשלת ישראל איתו במטוס "כנף ציון" לוושינגטון. זה היה הדבר החשוב - בעצם היחיד - שציפו לו בכליון עיניים משפחות החטופים. אלה שהגיעו יחד איתו, אלה שהגיעו לוושינגטון באופן עצמאי, ואלה שנשארו בארץ וצפו בנאום בטלוויזיה. הבשורה לא רק שלא הייתה שם.
גם יציאתו של צוות המו"מ הישראלי להמשך השיחות לעסקה שעליה הוכרז ערב המראתו של "כנף ציון" לוושינגטון - אפילו היא נדחתה. התירוץ: נתניהו חייב להציג לביידן את התוספת למתווה העסקה שגובשה לדרישתו וכוללת את התנאים הישראליים לגבי ציר פילדלפי, לגבי ציר נצרים ולגבי מעבר רפיח.
אם הנשיא האמריקאי היוצא יאשר את הדרישה הישראלית כהכרחית להמשך משא ומתן - אזי צוות המו"מ יצא לדוחה באיחור של יממה. ואם לאו – המו"מ חוזר ללופ של עוד סבב שיחות שמסתיים בעוד מבוי סתום. זה מה ששמעו משפחות החטופים כשהקשיבו לנאומו המבריק של ראש הממשלה. זה - ולא מילים גבוהות שנאמרו באנגלית הרהוטה שלו.
כל הקלפים על טראמפ
מה בכל זאת הביא נתניהו לקונגרס בצהרי יום רביעי שעון וושינגטון? את הימורו הגדול על טראמפ. גורמים ששוחחו עם נתניהו ועם מקורביו מהמעגלים הכי אינטימיים, שמעו לא אחת כי אליבא דנתניהו, יש להחליט על עתיד ממשלתו ואף על עתידו הפרטי בפוליטיקה בהתאם לתוצאות הבחירות בארצות הברית. אם טראמפ לוקח וחוזר לבית הלבן – מבחינת נתניהו הקלפים מסתדרים מחדש ויש למען מה לשמר את הקואליציה והממשלה בכל הכוח.
ספק אם ההימור של נתניהו מבוסס היגיון קר ומציאות פוליטית בארה"ב. אפילו לא בגלל הזעם של טראמפ על נתניהו, שהעז לפני ארבע שנים לברך את ביידן, בעוד טראמפ המובס טוען לגניבת הבחירות. בשונה מביידן הציוני ואוהב ישראל, העמדה הפרו־ישראלית עד מאוד של טראמפ כנשיא נבעה במידה רבה מהשפעת חתנו, ג'ארד קושנר. הפעם, גם אם טראמפ ינצח, קושנר כבר לא יהיה שם לידו. מי מסוגל להבטיח כי גם בקדנציה השנייה, ללא חתנו היהודי ועם העלבון והכעס השמורים אי־שם בתודעה, שוב ילך טראמפ בדרך שבה נתניהו ירצה להובילו?
לא מן הנמנע כי ההימור של נתניהו על טראמפ אינו תולדה של בלבול בין רצוי ומצוי, אלא תוצאה של קריאת המפה הפוליטית. ביידן, הציוני החם האחרון בצמרת המפלגה הדמוקרטית, יעזוב את החדר הסגלגל בעוד שישה חודשים. קמלה האריס, שלא טרחה להגיע לנאום של ראש ממשלת ישראל בקונגרס, כלומר, טרחה לא להגיע – לא משאירה לנתניהו הרבה סיבות לאופטימיות.
לא היא ולא רבים בקרב הדמוקרטים שנעדרו גם הם מהנאום. חלקם – גם לא שתקו, אלא פרסמו דברי ביקורת קשה על נתניהו. כמו, למשל, ננסי פלוסי שעד השנה שעברה כיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים. זמן קצר אחרי שנתניהו זכה לתשואות ועזב את גבעת הקפיטול, צייצה פלוסי בחשבון ה־X שלה כי "נאום נתניהו היה הגרוע ביותר של מנהיג זר שנשא דברים בפני הקונגרס".
דבריה של פלוסי, הדמות הדמוקרטית הרחוקה מאוד מלייצג את הקצה הפרוגרסיבי של מפלגתה, הינם תסמין מדאיג למדי שמשקף את התדמית הבעייתית מאוד של נתניהו בקרב המיינסטרים הדמוקרטי שאיתו הוא שרף את הגשרים בפועל. הבעיה הגדולה אף יותר היא שלא רק המיינסטרים הדמוקרטי הולך לנתניהו לאיבוד, אלא שהמגמה נותנת לגיטימציה לאותם גורמים ביקורתיים בקרב הרפובליקנים להרים את קולם.
כך שגם אם הם מיעוט, כשהם יצרפו את קולם לזרם הביקורתי המתגבר אצל הדמוקרטים - לא מן הנמנע כי בקרוב ימצא נתניהו את עצמו עומד ומתנהל מול קונגרס מנוכר בחלקו הגדול. דבר שמעולם לא קרה והיום מצטייר כתסריט ריאלי ולא כמדע בדיוני.