נאום נתניהו בקונגרס הגדיר בתמצית את הטרגדיה שלנו. שם, באנגלית משובחת ובכושר רטורי עילאי, נתניהו כל כך רהוט, סמכותי, סוחף, בוטח, נחוש ומלהיב. באמת ליגה אחרת של נואם. נתניהו העביר את כל המסרים שלנו משל יצא במחול בלב שדה מוקשים. מה ששלו - שלו.
האמריקאים ודאי היו רוצים מנהיג כמוהו בארסנל שלהם. וכאן, בבית, בעברית הפשוטה, הוא כל כך שבוי בידי קיצונים, כבול, רדוף, לא פוגע, שורד, לא אומר אמת, מפלג ושנוי במחלוקת. וזו הטרגדיה. שלו - ובעיקר שלנו. ישראל זקוקה למנהיג פשוט, חומל, מאחד, סמכותי, אמין וממלכתי, לא למסבירן וקמפיינר. אנחנו במלחמה, לא בחוג לדרמה.
וולדמן בדברים חריפים לנתניהו: "נעצור את המדינה מלכת כדי להחזיר את החטופים"
ריבלין בהתבטאות נוקבת: "אנו כלל לא ביחד - איך יחד ננצח?"
תשעה חודשים של אי־ודאות: הקרקע שעליה עמדנו, נשמטה תחת רגלינו
שעה שלמה הסתובבתי כסהרורי ברחובותיה של קריית שמונה, תוהה אם אני בתוך סרט אפוקליפטי או שמא זוהי מציאות עגומה. העיר נטושה לחלוטין, וכמו שאומרים: "אין כלב ברחובות". והסיבה יכולה להיות פשוטה - נגמר האוכל גם לכלבים ולחתולים. קריית שמונה איננה עוד עיר. היא סמל לציונות, לחלוציות, לעמידה איתנה מול גלי טרור ומלחמות, וכבר עשרה חודשים שתושביה מפונים מכאן עד לתאריך לא ידוע ופזורים במאות בתי מלון, אכסניות ודירות ברחבי הארץ.
העזובה ניכרת, הצמחייה עולה על גדותיה, פה ושם הריסות, שלטים שקרסו או מכונית שנפגעה. בעיר, קומץ קטן של עובדי עירייה חיוניים, חברי כיתת הכוננות וכמה תושבים, בעיקר ותיקים שלא יודעים לעזוב את העיר ולא מוכנים לשמוע על אפשרות כזאת. בהם חברי לחברת הנוער בקיבוץ שמעון מימוני, וכמוהו שמעון עמאר מ"פלאפל עמאר" המיתולוגי בעיר, שמתעקש להכין פלאפל לחיילים, לכיתת הכוננות ולעובדי העיר.
אני מסתובב בעיר ולא מאמין למראה עיניי, מעולם לא עלה תרחיש כזה במימוש מלא ולאורך שנה, והעין מתחילה לדמוע והגרון להיחנק. הגעתי לקריית שמונה השבוע, ל"כנס החירום הלאומי" של ראשי המשק והכלכלה עם פורום האלופים, ראשי יישובים ונוספים. באולם, בפני מאות, אמר לנו ראש העיר אביחי שטרן, מהליכוד, משפט אחד קצר שאומר את הכל: "ממשלת ישראל לא כאן. היא לא באירוע". אחר כך יציג סקר שמעיד על כך ש־14% מהתושבים החליטו שלא ישובו לעיר, והרבה יותר מתלבטים, ומיד אחר כך יציג תוכניות לשיקום העיר, הגדלתה וחיזוקה.
הנשיא לשעבר רובי ריבלין סיפר על השיחה ב־1920, מעט צפונה מכאן, בחצר תל־חי, בין דוד בן־גוריון וברל כצנלסון לזאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי תמך בפינוי תל־חי ובנסיגה לראש פינה עד יחלוף זעם ואז לשוב ולכבוש אותה מחדש. בן־גוריון החליט שלא נסוגים ונלחמים. "בן־גוריון וכצנלסון צדקו", אמר ריבלין. תלמידו של ז'בוטינסקי רומז לימינו ולמה שקורה מחוץ לאולם. תתפלאו, אבל יצאתי מקריית שמונה מעוּדד, בידיעה שמהמשבר הזה נצא מחוזקים, נחושים, שנתרפא וניבנה, ושקריית שמונה תהיה עיר גדולה ותוססת ושקטה בזכות האנשים הטובים והנוער הנפלא.
בסוף היום פגשתי את טל עוזיאל כרמל משער העמקים. היא מהנדסת העיר קריית שמונה ועוסקת גם בהריסות וגם בבנייה ובתוכניות. היא מספרת לי בלהט על התוכניות ועל כך שחותמים בקרוב הסכם גג (הקמת שכונות חדשות בנות אלפי יחידות דיור) בעיר, ולא מאפשרת לאף אחד להיכנס לייאוש.
למחרת בתל אביב, שנראית אחרי יום בצפון כפלנטה אחרת וכיקום מקביל, בדיוק כש-"כנף ציון" נחת בארה"ב עם רעיית ראש הממשלה ובן זוגה, נשלח שר החינוך יואב קיש להנחית על תושבי קריית שמונה והצפון את הבשורה: "גם בשנה הבאה ילמדו ילדיכם בעורף ולא ביישובים". ורק גיורא זלץ, ראש מועצה אזורית הגליל העליון, מסתובב בטי־שירט כחולה עם הלוגו "הביתה – חוזרים לגליל". מהמשבר הזה נצא בעלי תובנה שהפריפריה היא עוטף ישראל, ושם חיים האנשים הכי טובים, הכי ערכיים, הכי חלוצים, ומגיע להם הכל – ויותר.
יש לנו מלחמה גדולה, מטוס גדול לראש הממשלה, צבא גדול, גירעון גדול, היסטוריה גדולה ועתיד גדול, אבל אנחנו פסיק קטן על הגלובוס. העולם עסוק בבעיות שלו ומשתמש במזרח התיכון כ"מגרש משחקים" קטן לקידום אינטרסים גדולים יותר. השבוע הודיע ג'ו ביידן על פרישתו מהמרוץ לנשיאות, לאחר הפוטש שבוצע בו במפלגה הדמוקרטית, שהבינה שהיא עומדת להפסיד. ובכך, באירוע הדרמטי הזה נותר העולם שלנו כולו ללא "מבוגר אחראי" אחד שעושה כאן סדר.
שורו, הביטו וראו את פני המנהיגות העולמית שלנו - ברובה קיצונית, אלימה מילולית, פחות דמוקרטית, לא מהססת להניף חרבות ומטוסי קרב, מבלי שישנה אוטוריטה אחת מעל כולם כפי שהיה עד היום. בעולם החדש הזה של דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, סין, צרפת, טורקיה ועוד, בנימין נתניהו הלוחם על הישרדותו הפוליטית יכול להרגיש בנוח – השפה אותה השפה, התרבות הפוליטית בדרכה להיות דומה.
אם טראמפ ייבחר, הוא מתכוון "לעשות סדר" עם רשויות הביטחון הפדרליות שחקרו אותו, ולשיטתו ביזו אותו, עם מערכת המשפט, עם התקשורת ועם הדמוקרטיה האמריקאית. תמיד למדנו אנחנו מארה"ב איך עושים דמוקרטיה, והפעם הם יוכלו ללמוד מאיתנו איך מכרסמים בה. "אור לגויים" כבר אמרנו?
הנה כמה דברים שדווקא אין לנו בשנה הקשה הזאת, כשאנחנו מתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים בתולדות ישראל. קבלו את חצי הכוס הריקה: אין לנו נשיא לבית המשפט העליון, אין לנו מפכ"ל משטרה, אין לנו מפקד מחוז ירושלים, אין לנו ראש מטה הסברה לאומי, אין לנו רבנים ראשיים, אין לנו ראש מנהלת תקומה (משה אדרי הלך, ויפתח רון־טל טרם מונה), ועוד הרבה תפקידים לא מאוישים.
חלק מהפארסה הזאת נובע מכך שהפוליטיקאים אוהבים ממלאי מקום שרוצים מינוי קבע: הם צייתנים, חנפנים ואומרי הן, והחלק השני תקוע בגלל דילים פוליטיים. ובאמצע, אנחנו. בעליה של הממשלה הזאת וגם לקוחותיה.
מבקשים ממני פה ושם "תרחיש פוליטי" תחת השאלה: "תגיד, מה יהיה?". קבלו: להערכתי, נתניהו מחושב מאי פעם. הוא יבצע בקרוב עסקת שחרור חטופים בתמיכת רוב הציבור בישראל, רוב התקשורת ורוב הכנסת, ובתמיכת ארה"ב והמתווכות. הוא יודיע על כוונתו להתקדם להסכם עם סעודיה, ויסכם במהרה את עניין "היום שאחרי" בעזה על פי עקרון "בלי חמאס ובלי עבאס", אבל עם טכנוקרטים פלסטינים, ערבות ופיקוח בין־ערבי וחופש פעולה ביטחוני של ישראל. ואז, מיוזמתו, הוא יפזר בנובמבר הקרוב את הכנסת, ויודיע על בחירות בפברואר 2025.
סימנים מעידים? נתניהו לא מאפשר דיון על תקציב 2025, כי הוא עתיד להיות רצוף גזירות כלכליות לציבור ולמשק, וזה "אנטי תקציב בחירות". הוא לא רוצה להעיד בבית המשפט, ומהלך כזה יביא לדחייה. להערכתי הזהירה, צפו למהלך פוליטי מהיר, שעיקרו: השבת חטופים, הסדר ליום שאחרי בעזה, הסכם עם סעודיה והכרזה על בחירות מהירות, שבמרכזן השאלה: מי תרצו שיעמוד מול טראמפ, פוטין ואיראן? אני או הם? שיהיה לנו קיץ בריא.
בהינתן בחירות, המפה הפוליטית עדיין לא מסודרת ולא יציבה. הרבה "מגרשי חניה" בימין ובמרכז, הרבה נחושים להצטרף ולהתאחד, ואחרים "על הגדר". הליכה לעסקת חטופים ולהסדר בעזה תביא לפיצול בימין. לבד מאיתמר בן גביר שעומד לחגוג ובצלאל סמוטריץ' שצריך לשרוד מולו, לוחשים לי באוזן כי עמיחי שיקלי מתכנן הקמת מפלגת ימין חדשנית, עם רעיונות חדשניים ועם שני שותפים (בינתיים), משה סעדה ודן אילוז. משהו אידיאולוגי שנע בין רעיונות הימין בצרפת ובאירופה לבין האידיאולוגיה שניסו ומנסים להוביל יריב לוין ושמחה רוטמן. יהיה מעניין לעקוב.
ומשהו חדשני נוסף: כבר חודש ימים שיאיר גולן עומד בראש מפלגת העבודה, וכיסאו עדיין יציב. בדרך כלל המפלגה הזאת קמה על מנהיגיה לכלותם הרבה יותר מהר. אבל אל תדאגו, זה עוד יקרה. כי אם לא, זו לא העבודה – זה משהו אחר.
באגף התקציבים באוצר מוטרדים מאוד מגודלו של תקציב הביטחון בשנים הקרובות ומהשפעתו הדרמטית על המשק והכלכלה שלנו, שעומדת בפני אתגרים של כיסוי גירעון, שיקום הצפון והדרום, שיפוי עסקים ועוד. באוצר יודעים שאחרי מלחמות טראומטיות, הצבא מקבל מה שהוא רוצה – וההנהגה הפוליטית, שמואשמת במלחמה אף היא, שופכת כסף גדול כדי לתקן ולשקם ולהשלים. ישנו חשש גם מהוועדה לתקציב הביטחון, שבנויה לרוב מביטחוניסטים (וביטחוניסטיות) ש"יזרמו" עם האיומים, ההיערכות וגודל התקציב.
השאלה איננה רק גודל התקציב שייקבע לביטחון, אלא השימושים שייעשו בו, הלקחים שיפיק צה"ל במבנה הארגוני שלו, בתמהיל המשרתים, בסדר הכוחות, בכמויות המלאי ומפתח האימונים. דבר אחד צריך להיות ברור: צה"ל צריך להשתנות כפי שלא השתנה מאז היווסדו. כמעט פירוק והרכבה מחדש מול האיום הגדול איראן ומול היתר.
בשנתיים האחרונות נבנו יחסי אמון משמעותיים בין הרמטכ"ל הרצי הלוי לבין אגף התקציבים. האוצר קיבל שקיפות ונציגות במנהל התשלומים ובמשרד הביטחון, ובשני הצדדים מקווים שהאמון הזה לא ייפגע. לי יש הצעה משלי שאני מחזיק בה כבר שנים, ולדעתי זוהי הזדמנות פז ליישם אותה: הצבא צריך מנכ"ל כלכלי. מתחת לרמטכ"ל צריכים לכהן שני סגנים. האחד אלוף, סגן הרמטכ"ל לבניין הכוח, התוכניות המבצעיות, הסד"כ והאימונים.
השני מנכ"ל הצבא, שיפעל במקביל לסגן הרמטכ"ל ושינהל את התקציב ומימושו עם מנכ"ל משרד הביטחון: את משקי כוח האדם, התחמושת, הדלק, הרכב והשכר, את אורך הנשימה הנדרש ואת מערכת ההתייעלות והחיסכון, מיקור החוץ וכך הלאה. לתפקיד הזה יידרש מנהל בכיר במשק הישראלי עם ניסיון, ידע, כישורים ואוטוריטה – גם פנימה לצבא וגם החוצה לאוצר ולמערכת הכלכלית. זה מקצוע בפני עצמו, ובצה"ל אין עדיין אדם כזה.
הכנסת והממשלה הבאות תצטרכנה לדעתי לשמש ולתפקד כחברת ניהול: לאחוז ביד את, מכוש, טורייה וקלשון, ולהתחיל לתקן, לשקם, לרפא, לבנות ולהחזיר את ישראל למסילה. למשימה הזאת נזדקק לשרים וראשי ועדות מנוסים, שעשו משהו בחייהם ושיוכלו לגשת ישר למלאכה, ללא שכר לימוד, לפחות לקדנציה אחת.
בתוכנית הבוקר של קשת עם יואב לימור ונסלי ברדה יש פינה חשובה, שבמסגרתה נדרש כל אחד מחברי הפאנל "לגרש" חבר כנסת מכהן ולהכניס תחתיו חדש. אתרכז בחיובי: בחרתי אני "להכניס" את אלי מלכה, שהיה ראש מועצת רמת הגולן וראש אשכול גולן־גליל. מדובר באדם ישר והגון, ששתל עץ, בנה בית וסלל דרך. השני שבחרתי "להכניס" הוא האלוף (במיל') אליעזר שקדי. לא בגלל דרגתו, אלא בגלל אישיותו, פועלו וערכיו. הוא ציוני אדוק, מחנך ברמ"ח איבריו, שיודע לעבוד עם אנשים, לחבר, לאחד, שהתחכך במשק ובכלכלה הישראלית, והלוואי שיהיה שר החינוך שלנו. הטובים למנהיגות – לחברת הניהול של הבית שלנו.
בדרך חזרה מקריית שמונה עצרתי אצל החקלאי והנוטע האלוף (במיל') מוטי אלמוז, שקטף מנגו לאלמה הקטנה ולאמא שלי, שמתענגות על זה. מוטי לא מאבד זמן יקר, ולוקח אותי ישר אל "ביסטרו ביפ שטראוס" החדשה בתחנת הדלק בשדה אילן. אני חושב שמצאתי עבור הציבור הדתי (ולא רק) את מסעדת הבשרים הכשרה הטובה ביותר בישראל ואת המסעדה הטובה בין עפולה למטולה. עידו שטראוס, דור שלישי למשפחות מגדלי בקר לחלב ולבשר במושב, מגדל אלפי עגלים, מחזיק בחיפה בית מטבחיים – והנתחים של שטראוס מוצגים במלוא הדרם בקצבייה שנפתחה במקום.
אתה יכול לקחת הביתה, לפיקניק, לכנרת, או לסעוד במקום עם בירה טובה וסלטים מפנקים. אתה מניח את הנתח שבחרת על המסוע, והוא נוסע לכיוון המנגל ומשם לצלחת שלך – מהחקלאי לצלחת. אכלתי שם (כזית), וזה שווה גם נסיעה מיוחדת. ואני – שאוהב מאוד לפרגן לחקלאים, לחלוצים, לאנשי אדמה, ליזמים, ובטח ובטח לדור שלישי לעובדי אדמה – ממליץ לכם לקחת את המשפחה ולנסוע לשם. ואם תגידו לעידו "בניהו שלח אותנו", תקבלו לקינוח גלידה כשרה וטעימה על חשבון הבית. שנהיה טובים וראויים.
שבת שלום