תארו לכם את הרגע הכי נורא בחיים שלכם. פחד מצמית, חוסר אונים, היעדר תקווה, יראת מוות. עכשיו - הכפילו את עוצמת הרגע הזה שחוויתם פי מאה, פי מיליון, ודמיינו שאתם עוברים אותו 246 ימים.

נועה ארגמני, סטודנטית באוניברסיטת בן־גוריון, נחטפה ממסיבה, צורחת ואחוזת אימה, על אופנוע של שטני חמאס ב־7 באוקטובר. היא שהתה בגיהינום עזה עד שמלאכי הימ"מ הוציאו אותה משם. כשהגיעה לארץ, הספיקה לראות את אמה הגוססת, שנפטרה בינתיים.

חיים לוינסון נמצא בכל מקום, ורק מחפש תשומת לב | דרור רפאל

השבוע, במקום שבו הייתה אמורה להיות הכי מוגנת, בבית שלה, המקום שאליו שיוועה ושעליו חלמה בלילות המסויטים שלה בעזה, נועה נסקלה בכיכר האכזרית מכולן - של הרשתות החברתיות. הלב הערל של יורי החצים לא יכול היה לסבול את האוויר המשותף שבחרה לחלוק עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנוא נפשם.

מה עשתה האמיצה הזאת שהטריף אותם ככה? בחרה לנסוע עם המנהיג הנבחר של העם שלה לנסיעה אסטרטגית, חשובה, מול עולם שמתעב אותנו. בסך הכל רצתה להילחם בעוצמות שהשד יודע מאיפה היא שואבת, כדי ששותפי גורלה החטופים שנשארו שם ישוחררו בקרוב.

מי שצילומיה הפכו סמל לאכזריות חמאס ולאירועי טבח 7 באוקטובר, הפכה בִּן רגע למטרה נוחה עבור רעלני הטוויטר, אלו שמחייבים אותי להצטייד בשקית הקאה כשאני נכנסת למרחב המצחין שלהם.

זה לא התחיל השבוע. היבחוש הראשון שהתיישב לנועה על הכתף, מיד כששבה ארצה, היה חיים לוינסון ("הארץ"). החטופה, ששוחררה במבצע הרואי באותו יום והצטלמה שותה קולה, זכתה מלוינסון לחץ שלוח: "מסכנה, מרוב זמן עם ערבים התרגלה לשתות קולה אדומה".

מה אפשר לצפות מאדם שהשלכת טינופת היא פרנסתו. הוא נכנס בנועה קירל, עלב בגל גדות, השתלח בעיתונאיות מצליחות ממנו, וגם עליי, כשהופעתי ב"אולפן שישי", התיישב לרגע היתוש מוצץ הדם הזה. מצטערת שלא תבעתי אותו על שקריו. נרקומן של לייקים. עיתונאי טוויטר רעיל.

אלא שהרעל הזול שפיזר לוינסון התפשט השבוע כסרטן. מבקשי הפלתו של ראש הממשלה נתניהו ראו את נועה לצדו, ולא חשבו שיש בעיה להביא חטופה משוחררת לסערת רגשות ולבכי, כפי שהעידו הורי חטופים אחרים במשלחת, שהתייצבו לעודד אותה. מחנה ליברלי עאלק, שאיבד כיוון, מצפן ומוסר. חבורת זבל עם אפס ברגישות ומאה בפוזיציה.

ליגה אחרת

52 פעמים. 52 פעמים התרוממו השבוע חברי הקונגרס מכורסאותיהם כדי להריע לבנימין נתניהו במהלך נאומו. באחד הראיונות שערכתי השבוע בטלוויזיה למדתי שגם זה לא מקרה אצל ראש הממשלה. כשהוא מכה על כנף הפודיום שלוש פעמים בסיום משפט, הוא בעצם נותן את האות לעוד סטנדינג אוביישן. מקצוען. ליגה אחרת.

כמה זה נראה פשוט, כמה זה לא מובן מאליו: נאום באמריקאית, קצב מדויק, מסרים פשוטים, מדביק את הברית בין ישראל לארה"ב, מייצר הזדהות שהייתה חסרה עם הכאב הישראלי, עם הגבורה של אנשינו, ובחוכמה מציב את איראן כאויב משותף.

כמו תמיד, נתניהו לא הסתפק במילים. את סיפור המלחמה בחר לתאר גם בעזרת הטסת הפסיפס הישראלי לוושינגטון והצבתו בקהל: הלוחמים - כולל הקפדה על העולה מאתיופיה ובן העדה הדרוזית, אם של חטוף שכבר לא איתנו ונועה ארגמני המרהיבה (ר' לעיל). לא משנה אם תסכימו על דרכו או שלא, אין פוליטיקאי ישראלי שמגרד את הסטנדרט הזה.

התרגשתי מול הטלוויזיה. מהפטריוטיות, מתחושת ההיסטוריה. גם מהיכולת הדיפלומטית: המבט קדימה וההתקרבות למועמד המוביל לנשיאות דונלד טראמפ, שאנחנו זקוקים לו לצדנו עכשיו יותר מתמיד. הרגע הזה, שבו ארה"ב נזכרת מחדש למה ישראל כל כך חשובה לה, ולמה התאהבה בה מלכתחילה, עשה טוב על הלב.

ועכשיו, אמריקאים יקרים, פתחו את המחסנים ושלחו תחמושת. יש פה אויב משותף. יחד ננצח.

לשחות נגד הזרם

כאמא הרואה בעצמה מחנכת לעצמאות, משמעת ומצוינות (לפחות משתדלת), רכשתי השבוע סנפירי שחייה במחיר מופקע לבנותיי, החלפתי אותם פעמיים, כי "אמא, הצבע שלהם לא מתאים לבגד הים", והבטתי מלאת גאווה בלוחמות השייטת, המלאכיות שלי, מזנקות אל הבריכה. החום המהביל לא יעצור אותנו. ברוך הבא חוג השחייה.

בעוד אני שולחת מבטים מודאגים אל הנעשה במים, חשבתי כמה חוג שחייה משקף את החיים עצמם: המדריכה שיש לקבל את מרותה, ההשתלבות בדינמיקה הקבוצתית, המאמץ להשיג את הקיר ומיד להסתובב הלאה. הבחירה מתי לשחות עם הזרם, ומתי להתנגד לו. קשה באימונים, קל בקרב. הייתה גם כמובן הילדה הזאת, שמילאה את עיניה היפות של בתי בשפריץ של כלור טהור. "בצחוק", כמובן.

ובכן, בנותיי היקרות, תשחו תמיד בביטחון. שאבו סיפוק מהמאמץ, הרימו את הראש מעל המים ונשמו איפה שצריך. כשקשה, המשיכו הלאה והשתפרו. אמא מלווה אתכן תמיד במבט אוהב מבחוץ. ועם כל הכבוד למציל, כשתהיו בצרה, מבטיחה שאני אקפוץ עבורכן למים ראשונה.