לצד האירועים הדרמטיים, הברנז'ה רעשה זה השבוע השני ברציפות. בשבוע שעבר זה היה סביב הורדת תוכניתו של רביב דרוקר מערוץ 13, והשבוע בגלל השעייתו של ינון מגל. זכינו להתקוממויות נגד השתקה וסתימת פיות, ולדמוקרטיה ופוליטיקה שמתערבבות בתקשורת, לכאורה מ"ימין" ומ"שמאל".
אבל נחשו מה? לבעלים של ערוץ מותר למנות מנכ"לית שלא תיראה לעובדים, ולמנכ"לית מותר להחליט שהיא מורידה תוכנית, ואפילו את כל התוכניות. במקרה של 13 – מדובר בערוץ של לן בלווטניק ולא של רביב דרוקר. גם אם מישהו חושב שזו שערורייה, וזו דעה לגיטימית, בלווטניק הוא שיקבל החלטות וגם יישא בתוצאות.
בג"ץ שמאלוב ברקוביץ': בחדשות 13 אמרו ש"לא חל שינוי בערוץ" - מתן חודורוב נדהם
מי ששתק כשיעקב ברדוגו פוטר מגלי צה"ל, לא יכול לצעוק "געוואלד" כשרביב דרוקר מקוצץ
בדיוק באותו אופן, גם לבנק לאומי (או כל מפרסם אחר) מותר להחליט איפה לפרסם ואיפה לא. מי שמופיע על המסך לא אמור לדרוש כסף ממפרסמים בשם הגינות כלשהי, בין שזה עיתון "הארץ" או ערוץ 14. כך מתנהלת מדינה חופשית. למעשה, כל הוויכוח אינו באמת על עיתונות או דמוקרטיה, כי אחרי כל ההתקוממויות, דבר אחד בטוח: לא פיו של דרוקר ייסתם וגם לא זה של מגל. כנראה תמשיכו לשמוע את שניהם, בין שתרצו ובין שלא.
הוויכוח האישי והסובייקטיבי הזה רק מסיח את דעתנו מהעיקר. העיקר הוא, מן הסתם, מה שקרה לעיתונות במדינת ישראל. כשעוסקים בהתקוממויות של עיתונאים ואנשי תקשורת, פחות מתעסקים בכך שהמון אנשים מרגישים שהם כבר לא יכולים לראות חדשות. חלק שבעו מעודף אקטואליה, ולרבים נמאס להרגיש שמישהו כל הזמן מנסה להשפיע עליהם עם האג'נדה שלו.
רבים מוצאים בערוץ 14 רק תמיכה עיוורת בשלטון וזריקת אשמה לגבי מצבה של ישראל דווקא לעבר כל מי שאינו אוחז בהגה. אבל גם ערוץ 12 מואשם בדעות יותר מדי קולקטיביות, ממש על כל דבר, החל מהמצב בצפון, דרך התמרון ברפיח ועד לעיתוי הנכון לעסקת חטופים.
האם צופים או קוראים מקבלים תמונה רחבה ומורכבת? או שמרבית כלי התקשורת הלכו לאיבוד בתוך אג'נדה שנובעת מאינטרסים אישיים של עיתונאים ומפוליטיקת זהויות?
המציאות השתנתה
למעשה, מרבית הוויכוחים אינם רלוונטיים, ולא רק כשהתקשורת עוסקת בעצמה במקום בכלל. למרבית אמצעי התקשורת יש עוד נטיות מעבר לפוזיציה פוליטית, והם לא בהכרח נאמנים לעקרונות עיתונאיים. למשל: כשמעדיפים סנסציות על פני מהות, למען הרייטינג. או כשמעדיפים מהירות דיווח על פני מהימנות המידע. או כשעוסקים רק במה שקרה בעבר על חשבון התמקדות במה שיקרה בעתיד. התנהלות העיתונות מאוד השתנתה בעשור האחרון, ולא לטובה.
הוויכוחים שמתמקדים במה שהיה בעבר, לדוגמה, גרועים לפחות כמו הפוזיציות. הם לוכדים אותנו בהתקוטטויות טפלות שאין להן פתרון. זה קורה כמעט בכל תחום. מביאים למסך ויכוח ישן שמייצר עצבים בקרב שני המתווכחים, ומוכרים את האילוזיה שאחד מהצדדים טועה והשני צודק, כדי שהצופה יחליט מי זה מי. אבל בסוף מדובר בשחזור טיעונים שלרוב אינם רלוונטיים למציאות שהשתנתה.
קחו לדוגמה את גיוס החרדים. השאלה אינה אם מי שמאמין בגיוס חרדים הוא "נגד לימוד תורה בישראל", או אם מי שאינו רוצה להתגייס הוא "טפיל". אחרי 7 באוקטובר הדיון הזה היה צריך להינטש, ולפנות מקום לשאלה שונה לחלוטין. המודל הפוליטי עם החרדים, בין שמצדדים בו או מתנגדים לו, אינו יכול להתקיים יותר. הוא סיים את דרכו. צה"ל איבד כמעט אלף חיילים שנהרגו ולמעלה מ־10,000 שנפצעו, הזירות התרבו, והצבא זקוק להרבה יותר חיילים שאין מאיפה להמציא אותם. בנוסף, לצד המלחמה שגובה מחיר, המשק הכלכלי לא יוכל להתקיים עם מימון אינסופי של לימודים של כל כך הרבה צעירים שהחליטו שלימוד תורה יציל את עם ישראל, ולא שירותם בצה"ל.
לכן שחזור הוויכוח הישן למען העצבים והרייטינג, תוך העמדת פנים של "ייצוג כל הגוונים", הוא מטעה ומקבע. המציאות השתנתה, וכולם צריכים להכיר בכך ולהתווכח על הפתרון העתידי: החילונים, החרדים - וגם העיתונאים.
חוסר הסבלנות של טראמפ
היה מביך לראות את הפוליטיקאים הצפויים נעמדים לצדו של דרוקר, כפי שאחרים נעמדו לצדו של מגל. היה מביך גם כשפוליטיקאים מסוימים לא אמרו מילה כשמופרעים תקפו משפחות חטופים שהפגינו, אבל הזדעזעו מהביקורת על נועה ארגמני שהצטרפה למשלחת של ראש הממשלה.
כך לא מייצגים ערכים לאומיים, אלא מאבדים אותם. הרי הערך הוא לכבד את העיתונות בכל מקרה, ואת כל משפחות החטופים בכל מצב. הפוליטיקאים מזמן שכחו את ערכיהם, אבל התקשורת, במקום להיגרר, צריכה להכיר בכוחה ולפעול כדי להחזיר אותם.
היא צריכה לשאוף לאמת, לא לוויכוח הסוער בשידור חוזר. זה נכון גם לגבי הבחירות בארה"ב: השאלה אינה אם הרפובליקנים איתנו והדמוקרטים נגדנו, או להיפך. השאלה העיקרית היא איך ישראל צריכה להתמודד עם כל הנהגה אמריקאית חדשה נוכח המציאות המשתנה לנגד עינינו, ולא משנה מי ייבחר, משום שישראל תלויה מאוד בארה"ב.
אבל בחלק מכלי התקשורת מנסים למכור את המפלגה הדמוקרטית, בעוד באחרים מוכרים את דונלד טראמפ כפתרון קסם לכל בעיותינו. המציאות, מן הסתם, הרבה יותר מורכבת.
אין ספק שהמפלגה הדמוקרטית הפכה לבעייתית יותר עבורנו, ואין גם ספק שהתקוממות ילדותית מולה לא תסייע. ג'ו ביידן הוא ציוני אמיתי שנתן לנו מעל ומעבר מאז 7 באוקטובר, תוך שהוא מתגבר על חוסר האמון שלו בנתניהו ועל סלידתו מאיתמר בן גביר ומבצלאל סמוטריץ' ומנסה לנהל פוליטיקה פנימית במקביל. קמלה האריס נמצאת לשמאלו, מה שלא מבשר טובות, אבל אם היא תיבחר – ישראל תצטרך למצוא את הדרך אליה באמצעות אישים וגופים שונים בארה"ב, שלהאריס יש מחויבות כלפיהם.
מנגד, טראמפ מעניק לישראל מחמאות פומביות, אבל כלל לא בטוח שהארנק שלו יהיה פתוח, וגם כלל לא בטוח שתהיה לו סבלנות. צריך לזכור שטראמפ הוא מאוד לא צפוי (יש שיאמרו לא לגמרי שפוי), וגם לא מרגיש מחויב לכלום. בניגוד לביידן ואפילו להאריס, ברגע של עצבים על איזה טריק, שטיק או ציוץ פופוליסטי בטוויטר, הוא עלול לסגור לנו את הברז בקלילות, ושום דבר לא יעניין אותו.
סיכום
התקשורת אמורה לעשות סדר בבלגן עבור אנשים, אבל בפועל כיום היא בעיקר מבלבלת אותם. היא מצדדת בזרם פוליטי מסוים במקום לאפשר לציבור להבין את המניפולציות המתרבות של הפוליטיקאים. פעם היא לפחות שאפה לדיווח אובייקטיבי, אבל כיום היא שואפת ל"פלורליזם של דעות" (קרי סנסציות ורייטינג) במקום לדווח על עובדות ולהפריד אותן באופן ברור מהפרשנויות. לכן רבים מרגישים שאין באמת מקור אחד שניתן לקבל בו את האמת, ואפילו מתייאשים ומוותרים על חשיפה לתקשורת בכלל.
אבל זה, כאמור, מסובך וקשה לפתרון, וממש עדיף להתעסק במה שקרה לרביב דרוקר או לינון מגל.