בחודש יוני, שנת 1849, מת ג'יימס פולק, בן 53 בסך הכל. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שבחר לסיים את תפקידו אחרי כהונה אחת. הוא גם הנשיא האמריקאי שחי הכי מעט זמן לאחר תום נשיאותו. הוא הוכיח שאפשר להספיק לא מעט גם בארבע שנים: הוא סיפח את טקסס, השלים את סיפוח אורגון, כבש מהמקסיקנים וסיפח את כל מה שהיום הוא אריזונה, נבדה וקליפורניה. כלומר, שליש מארצות הברית של ימינו רשום על שמו. ואתם, מן הסתם, לא שמעתם עליו.
ג'ו ביידן לא בחר לסיים את תפקידו אחרי כהונה אחת. הוא אולץ לעשות זאת. כך שיש מידה לא מבוטלת של צביעות בניסיונות להציג אותו בדיעבד כמי שבחר את טובת האומה על פני טובתו שלו. גם בריאותו, כמו של פולק, נראית מעט רופפת – וכמובן נאחל לו לחיות הרבה יותר מהשלושה חודשים שנותרו לפולק לאחר שעזב את הבית הלבן. וגם ביידן רשם על שמו כמה הישגים בכהונה האחת שלו – אם כי להישגים של פולק אף נשיא אמריקאי כבר לא יוכל לשאוף. וימים יגידו אם גם את ביידן יירש נשיא ממפלגה אחרת. את פולק הדמוקרטי החליף זכארי טיילור הוויגי. טיילור כיהן קצת יותר משנה ואז מת. תיאוריות קונספירציה אפפו את נסיבות מותו, אבל בתחילת שנות ה־90 של המאה הזאת נבדקו שרידי הגופה, והמדע הכריע: הוא מת בנסיבות טבעיות. אולי מכולירה, אולי מדלקת חריפה בקיבה.
האריס וישראל
תשכחו מכל מה שנדמה לכם שאתם יודעים על קמלה האריס וישראל. כי מה שאתם יודעים, אתם לא יודעים. כלומר, אתם יודעים, אבל אתם לא יודעים אם מה שאתם יודעים הוא לא רק מה שאתם חושבים שאתם יודעים. ובמילים פשוטות: עד אתמול קמלה האריס לא הייתה קמלה האריס. היא הייתה ג'ו ביידן. היא הייתה סגנית נשיא, שמחויבת למה שקובע הנשיא. כל התבטאות שלה נשקלה מול עמדת הנשיא, תואמה עם אנשי הנשיא, הייתה חלק ממערך המסרים של הנשיא. אם דיברה ברכות על ישראל, בהחלט יכול להיות שעשתה זאת לבקשת הנשיא. אם דיברה בנוקשות על ישראל, בהחלט יכול להיות שעשתה גם את זה לבקשת הנשיא.
לסגני נשיא אין מדיניות. ואם יש להם, הנשיא ממהר ליישר אותם. לסגני נשיא כמו קמלה האריס, שמכהנת תחת נשיא מנוסה הרבה יותר ממנה ורוצה יום אחד לרשת את מקומו, בוודאי שלא הייתה מדיניות. גם סגני נשיא מנוסים הרבה יותר ממנה – לדוגמה: ג'ורג' ה.וו. בוש – התיישרו לפי המדיניות של הבוס. במקרה של בוש, זה היה רונלד רייגן, שהמדיניות שלו לא תמיד תאמה את עמדותיו של בוש. במקרה של אל גור, זה היה ביל קלינטון, שתעלוליו בבית הלבן הוציאו את גור לא פעם מדעתו, אבל בכל זאת נאלץ לסכור את פיו. יש סגנים ששותפו יותר בקבלת החלטות, יש שהודרו מקבלת החלטות כמעט לגמרי. אבל אין בעשורים האחרונים סגני נשיא שפעלו נגד הנשיא שלהם.
לקמלה האריס היו במהלך המלחמה כמה התבטאויות לא נעימות לאוזניים ישראליות. היא התנגדה לכניסת ישראל לרפיח. היא אמרה שנדרשת הפסקת אש מיידית. יהיו ישראלים שיזהו בהתבטאויות הללו סנטימנט פחות אוהד לישראל. זו תהיה שגיאה. לא משום שהאריס כן אוהדת את ישראל כמו ביידן. היא מן הסתם אוהדת את ישראל פחות. גם משום שהיא שייכת לדור אחר של אמריקאים, וגם משום שישראל שהיא מכירה אינה ישראל שעיצבה את גישתו של ביידן. הוא – אמריקאי שנולד בשנות ה־40 של המאה הקודמת – עיצב את עמדותיו בהשפעת סיפורי השואה והגבורה, הקוממיות והמלחמה. היא – אמריקאית שנולדה בשנות ה־60 – עיצבה את עמדותיה בהשפעת ישראל של מלחמת לבנון, של האינתיפאדות, של אוסלו.
קל לישראלים להניח שבאמריקה הדור הולך ופוחת. פעם אהבו אותנו יותר, היום פחות. כאילו אין לזה סיבה מלבד דעיכה כללית של האמריקאים, בעיקר במפלגה הדמוקרטית. האמת העובדתית קצת מורכבת יותר. האמריקאים השתנו – וגם אנחנו השתנינו. האריס היא לא ביידן, וגם נתניהו הוא לא בגין. המפלגה הדמוקרטית שלה היא לא המפלגה הדמוקרטית של ביידן. הליכוד שלו הוא לא הליכוד של יצחק שמיר.
וכאמור, בכל מקרה, כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על האריס וישראל הוא לא יותר מאשליה. זה נראה כמו האריס, אבל למעשה זה תוצר של ביידן. עד שחברה אליו, קמלה האריס מיעטה מאוד לעסוק בנושאים שיש להם קשר לישראל. היא נישאה ליהודי, וזה הכי קרוב שהגיעה לעניין שלנו. עמדותיה על המזרח התיכון גובשו בעיקר בתקופתה בממשל. עמדותיה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, על איראן ועל סכנת הטרור – היו תחת השגחתם הקפדנית של אנשי ביידן. הוא הוביל, והיא למדה והדהדה את מה שביקשו ממנה להדהד. שלא כמו ריצ'רד צ'ייני בממשל בוש הבן, היא לא שיחקה תפקיד מפתח בעיצוב מדיניות החוץ. שלא כמו הילרי קלינטון בממשל אובמה, או הנרי קיסינג'ר בממשל פורד, לא היה לה קול חזק ובעל משקל ציבורי שהנשיא נדרש להתחשב בו, לפחות למראית עין.
כל זה לא אומר שקמלה האריס היא בחירה טובה לישראל. כל זה לא אומר שקמלה האריס היא בחירה לא טובה לישראל. אם לא תהיה בסוף המועמדת (סיכוי קטן מאוד־מאוד), או אם לא תיבחר לנשיאות (סיכוי יותר גדול), עמדותיה בנושא הישראלי לא יהיו חשובות במיוחד. הפסד צורב של המועמדות, או קצת פחות צורב, וצפוי, לדונלד טראמפ, ייתנו את האות לדור חדש של מנהיגים דמוקרטים להתקדם לחזית ההנהגה. כלומר, האריס היא מנהיגה של הזדמנות אחת. אם תנצח את טראמפ בבחירות, תהיה נשיאה ומנהיגת המחנה שלה. אם תפסיד לטראמפ, היא תוזז הצדה, כפי שביידן הוזז הצדה עכשיו, ותפנה מקום לדמוקרטים בולטים יותר שהתכוונו לחכות לתורם בבחירות שאחרי אלו הקרובות.
ומה יהיה על יחסיה עם ישראל? כמפסידה, זה לא חשוב. כמנצחת, קשה לדעת. לישראלים יש נטייה מוכרת לחשוש מנשיאים דמוקרטים. נטייה מובנת, לנוכח הסנטימנטים הרווחים במפלגה הדמוקרטית. ויש להם גם נטייה מוכרת לטעות בהערכתם את המדיניות הצפויה של ממשל אמריקאי חדש. יצחק רבין לא התלהב מהאפשרות של ביל קלינטון, ולמד לאהוב אותו. ג'ימי קרטר היה המועמד הכי ניצי של המפלגה הדמוקרטית, והתגלה כנשיא שגישתו לישראל בעייתית. ג'ונסון – בלי שאף אחד ציפה לזה – היה אולי הנשיא הכי ידידותי לישראל אי־פעם.
אבל תמיד צריך להביא בחשבון את הנסיבות: מה מרגישה וחושבת הנשיאה חשוב. מה אומרת ועושה ישראל חשוב. והכי חשוב – מה קורה במציאות. לקרטר היא זימנה הסכם שלום היסטורי ומהפכה באיראן. לבוש האב - את נפילת חומת ברלין, לבוש הבן - את נפילת מגדלי תאומים. לקלינטון – את יוזמת אוסלו. לרייגן – את מלחמת לבנון הראשונה.
הוועדה וההיסטוריה
את הדיון על ועדת חקירה ממלכתית למתקפת 7 באוקטובר צריך לחלק לשני דיוני משנה: דיון משנה אחד הוא הדיון הפוליטי. במסגרתו נערכה הצבעה בכנסת, שבה הקואליציה דחתה דרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית. לא הדרישה הייתה עניינית, ולא הדחייה הייתה עניינית. הדרישה באה כדי להביך את הקואליציה - שהיה ברור שתדחה את הדרישה. הדחייה באה כדי לדחות את הקץ – שהרי ברור שהקואליציה חרדה מההשלכות האפשריות של הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אז זה דיון משנה אחד. דיון פוליטי. והוא לא כל כך מעניין. העמדות ידועות, המשמעויות ידועות. ההיתכנות להקמה ידועה. מדובר בתחמושת שמשמשת את הגייסות בקרב פוליטי. הוועדה כבליסטרה.
דיון המשנה השני הוא הדיון הענייני, ואותו צריך לחלק לשלוש שאלות: הדיון על השאלה מתי לחקור (עכשיו או אחרי), הדיון על השאלה מי יחקור (ממלכתית בראשות שופט או אחרת), והדיון על השאלה מה לחקור (הלילה הגורלי, השנה הגורלית, העשור הגורלי, רק צה"ל, גם מדיני, עד איזה דרג, מאיזה דרג).
על כל אחת משלוש השאלות האלה יש תשובות של פוליטיקאים, שרוצים לברוח מאחריות, ושל יריבים של פוליטיקאים, שרוצים להטיל על פוליטיקאים את האחריות. התשובות שלהם נגזרות ממטרה פוליטית – להגן על עצמם או לתקוף אחרים. אלה תשובות צפויות ולא ענייניות.
לצדן יש גם תשובות ענייניות, או מחלוקות ענייניות. יש סיבות טובות לטעון שהחקירה נדרשת מיד, ויש סיבות טובות לטעון שמוטב לחכות איתה. יש סיבות טובות לטעון שחקירה בראשות שופט עליון היא השיטה הנכונה, ויש נימוקים גם למי שמחזיקים בעמדה אחרת, ושסבורים כי חקירה ממלכתית אינה הפורמט הנכון במקרה הזה.
השאלה הקשה והמעניינת ביותר לדיון ענייני היא זו שמדברים עליה הכי פחות – השאלה השלישית: מה בדיוק לחקור? מהו היקף החקירה הנדרשת? ומהו עומק החקירה הנדרש? ההיסטוריון יואב גלבר היה הראשון שאמר לי שוועדת חקירה אחת לא תספיק. הוא אמר שנצטרך "לפחות שלוש ועדות". בזה התכוון מן הסתם לומר שאין טעם להקים אפילו אחת.
נמקד את הקושי. חקירה של כל המהלכים שהובילו לאסון כוללת שאלות כמו "האם ההתנתקות הייתה מהלך סביר?". זו שאלה שאפשר להקדיש לה ועדת חקירה נפרדת, שתבחן את דרכי קבלת ההחלטות, הנימוקים בעד ונגד, ההתרעות שהיו או לא היו מפני תוצאות קשות, הלחצים הבינלאומיים ברקע, האילוצים שנכפו על הממשלה ועוד ועוד. כמובן, אם יתברר שההתנתקות היא שורש הבעיה, שבדרך להתנתקות כבר היה מונח הזרע שממנו צמחה הטרגדיה של 7 באוקטובר, נוכל להצביע על אשם ראשון: אריאל שרון.
זה כמובן לא נגמר בהתנתקות, כי הרבה שנים חלפו מאז ההתנתקות. מה עשתה הממשלה מאז? האם פעלה כראוי לנוכח מה שהתחולל בעזה, הבחירות הפלסטיניות, תחת לחץ אמריקאי, עליית כוחו של חמאס, בכוח הזרוע, תחילת הרוטינה החוזרת של סיבובי אלימות, מימי שלהי ממשלת אולמרט ועד ימינו, הניסיונות לבודד את חמאס, לסגור את עזה, להרתיע, להפעיל לחץ בינלאומי, לתת שוחד כספי, להפעיל מדיניות של מקלות וגזרים, בתקווה להכלה והרתעה. גם כל השנים האלה מצדיקות חקירה ארוכה.
ממשלות באו, ממשלות הלכו, אהוד ברק היה שר ביטחון, בני גנץ היה, גם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. ציפי לבני הייתה שרת חוץ, יאיר לפיד היה, ישראל כ"ץ. והיה כמובן בנימין נתניהו. האם הוצעו לו חלופות שדחה? ומדוע דחה אותן? והאם הדחייה הייתה סבירה – ורק בדיעבד נראית לא סבירה – או שהדחייה הייתה לא סבירה כבר בזמן אמת? והאם הדחייה – אם הייתה כזאת – נעשתה מסיבה עניינית, או בגלל אילוצים פוליטיים? ועוד ועוד. הנה, כבר עוד ועדת חקירה. שנייה לפחות.
לא נמנה את כולם, אבל יש עוד הרבה נושאים שצריך לחקור, שכל אחד מהם יכול להחזיק ועדה לכמה חודשים או שנים. כמו בניין הכוח של צה"ל בסביבות עזה, כמו תעדוף משאבי המודיעין, כמו האסטרטגיה ביסוד הקמת הגדר, כמו ההחלטות על פרישת הכוחות, אילוצי כוח האדם, ההתרעות שהתקבלו וזכו או לא זכו לקשב.
הערכת המודיעין הלקויה מחייבת חקירה. היערכות צה"ל למגננה וכישלונו בתחילת מתקפת הנגד מחייבים חקירה. מדובר בהיקף של שאלות שוועדת חקירה תידרש לשנים ארוכות כדי לחקור אותן. עבודה להיסטוריונים, ולא למי שצריך לספק תשובות סבירות בזמן סביר, שמטרתן לשפר את התפקוד המדיני. הנה, כאן נכנסת השאלה מהי תכליתה של ועדת חקירה ממלכתית, שגם היא מחייבת בירור ודיוק. באופן גס, יש שתי תשובות אפשריות על השאלה הזאת: האחת - לספק תובנות מעשיות לגורמי המקצוע. השנייה - לספק תשובה לשאלה "מי אשם?", ובעצם לקבוע באופן מוסמך מה יהיה "גזר הדין של ההיסטוריה".
נדמה שכאן טמונים לפחות חלק מהיסודות שהופכים את הדיון על שאלת ועדת החקירה לכל כך יצרי ותוסס. כמובן, ההקשר הפוליטי מתסיס את הדיון, אבל גם אם נסיט אותו הצדה, תישאר מחלוקת מהותית, כי חלק ניכר מאנשי המקצוע, מקבלי ההחלטות, קצינים, מדינאים, פקידים וחוקרים – מביטים בוועדת החקירה ורואים כלי לטיוב קבלת ההחלטות. תבוא ועדה, תאמר שחסרה ביקורת על תוצרי המודיעין, נקים יחידת "איפכא מסתברא", נקווה שזה ישפר את המצב. תבוא ועדה, תאמר שישראל לא מחזיקה מספיק מלאים של תחמושת מסוג מסוים, המדינה תפעל לאגור יותר פצצות מתאימות לפעם הבאה או לייסד גוף שיתכנן טוב יותר את ניהול מאגר הפצצות שבידי ישראל, ושוב נקווה שזה ישפר את המצב.
מול התפקיד החשוב הזה של ועדת חקירה ישנו גם התפקיד השני, שהוא המעניין יותר את הציבור הרחב. הציבור רוצה "תשובות". הציבור רוצה לדעת "מי אחראי" או "מי אשם". זו ציפייה לא ריאלית, ולא משנה מתי מתחילים לחקור. מי אשם? אברהם אבינו, שהביא אותנו לארץ המשונה הזאת? מי אשם? משה רבנו, שהחזיר אותנו אליה, או יהושע, שכבש אותה, או הרצל, שלא הצליח לשכנע את חבריו לעבור לאוגנדה, או מנחם בגין, שהחזיר את סיני בלי עזה, או יצחק רבין, שהכניס נשק לעזה בהסכמי אוסלו, או שרון, שרצה להתנתק, או נתניהו, שרצה להפריד בין חמאס והרשות הפלסטינית כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית, או מפקד המודיעין, שלא הקשיב להתרעה של התצפיתניות, או המתכנן שהחליט שגדר תוכל לעצור מתקפה נפשעת.
כל חוליה בשרשרת הארוכה הזאת מחזיקה בפיסה מהאחריות. כל חוליה בשרשרת הזאת יכולה הייתה למנוע את הטרגדיה לו הייתה מתנהלת אחרת (או לפחות החוליות ממנחם בגין והלאה). כל חוליה קיבלה את החלטותיה בלי לדעת שאלה יהיו התוצאות, בהתבסס על נימוקים שמן הסתם נראו סבירים לשעתם. האם בגין טעה כאשר לא התעקש להעביר את רצועת עזה למצרים? אולי כן ואולי לא. אין דרך לדעת מה היה קורה לו היה מתעקש יותר. אולי לא היה שלום עם מצרים. אולי עזה הייתה הופכת לגן עדן. אולי שנתיים אחרי ההחלטה ישראל הייתה נאלצת לפלוש למצרים כדי לכבוש את עזה מחדש. אולי, אולי, אולי.
לכן, ועדת חקירה ממלכתית שתנסה להחליף את התהליך הארוך של בירור היסטורי תהיה אכזבה ידועה מראש. המסגור של אופי החקירה יכתיב את המסקנות – והנפגעים יבינו מיד שמסגור אחר היה מכתיב מסקנות אחרות. הם יטענו, במידה של צדק, שהתוצאה נכתבה מראש. הם יטענו, במידה של צדק, שהמעגל צויר לאחר שהחץ נורה.
מסקנה מעשית? להקים ועדה, ולהוריד ציפיות, ולצמצם את מסגרת החקירה. להקים ועדה כדי לזהות תקלות שאפשר לתקן בטווח קצר, כדי ליידע את הציבור על אופי וסיבת ההחלטות שהכתיבו את המדיניות הישראלית, כדי לתת תשובות על שאלות שאפשר לתחום לכמה חודשים, ואולי לשנים ספורות, ולהשאיר את ההחלטה מי אשם להיסטוריונים, לזיכרון הקולקטיבי, לציבור.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, סקר "קול העם" של המכון למדיניות העם היהודי, הספר "Polk" של רוברט בורנמן ודיווחי "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וה"וול סטריט ג'ורנל"