לפני שנים, בעיצומה של המאה ה־20, הייתה נפוצה בארצנו האמירה כי כל אופנה אמריקאית, בכל תחום, מגיעה לישראל בדיחוי (דיליי) של שנים ספורות. סילוקו של הנשיא ג'ו ביידן מהמרוץ לנשיאות, כמו היה מטען עודף בכדור פורח, מצביע על היפוך יוצרות. האגף השמאלי של הדמוקרטיה בת 250 השנים מאמץ מהשמאל בדמוקרטיה הישראלית בת ה־75 את המנהגים הקניבליים מול מנהיגיו.
נתניהו וביידן נפגשו בוושינגטון; דיווח: הבית הלבן במכבש לחצים על רה"מ
בישראל עצמה הממד האישי הולך ומתחזק על חשבון הפערים האידיאולוגיים. השסעים העקרוניים קהו, או למצער - גובה הגלים התמתן. בתחום החברתי כולם בעד שוויון הזדמנויות וסיוע לחלשים ולנעדרי כושר השתכרות. אם כי החוט הדק, המפריד בין נקודות המוצא האידיאולוגיות המובילות לאותה תוצאה, עדיין ארוג מפלדה. והוא מבחין בין צדק סוציאלי מבורך, מצד אחד - לקומוניזם ממאיר, או סוציאליזם ממאיר למחצה, מהצד השני.
הוא הדין גם בגישה הכלכלית: שמרנים כמו סוציאל־דמוקרטים מאמינים בכלכלת שוק חופשי. הפער שנותר הוא שהשמרנים מדברים על פחות מסים ועל ממשלה קטנה, והשמאל הליברלי מדבר על גביית יותר מסים, גם מהמעמד הבינוני העובד בזיעת אפיו למחייתו, למימון שירותים בחינם לכל דיכפין. בתחום המדיני, שבישראל הוא קו פרשת המים בין ימין לשמאל, קיים מכנה משותף ביטחוניסטי בין הימין ומרבית השמאל הציוני.
לדוגמה, יצחק טבנקין, חצי בולשביק המסור לשלמות הארץ, נתפס כאיש ימין שורשי למהדרין. השוני הבולט בין הימין והשמאל בישראל, הנוגע לענייננו, הוא בתחום תרבות ההתנהלות הפנימית. המרחק בין הליכוד למפלגת העבודה בנוגע ליחס למנהיגים הנבחרים היה מאז ומעולם כמו המרחק מקצה המזרח לקצה המערב.
בעוד הליכוד נאמן למנהיגיו גם כשהם נכשלים בבחירות, ידו של השמאל קלה על הדק הדחת מנהיגיו. כך סולקו בוז'י הרצוג, פואד בן אליעזר, עמרם מצנע, אברהם בורג, שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי ואבי גבאי. ואם ללכת לאחור בזמן - גם לדוד בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר מיררו את החיים.
הנהגת מפא"י הוותיקה דחקה את בן־גוריון החוצה, כי האמינה שהיא מסכלת בכך את ניסיונו לדלג עליה ולמסור את המפלגה ל"נעריו", משה דיין ושמעון פרס. מלוי אשכול, ששנים רבות הרעיף על עזר ויצמן את המשאבים לבניית הכוח האווירי שהכריע את מלחמת ששת הימים, נלקח תיק הביטחון ערב מלחמת ששת הימים בגלל טיוטת נאום משובשת שגרמה לנאומו לאומה בשידור חי, ערב מלחמת ששת הימים, להישמע מגומגם ולהקרין חוסר ביטחון.
אין הזדמנות שנייה
בימים אלה נראה שארה"ב כמו הולכת בעקבות ישראל. גם בארה"ב הימין מעניק למנהיגיו, אפילו בתבוסה, הזדמנות נוספת. ולעומתו, השמאל מסלק אותם אפילו לאחר הצלחות - ומספר למסולק, ובעיקר לעצמו, שזו רפואה מונעת. בהקשר זה, העובדות שאותן ימין ושמאל לא מבליטים, כל אחד מסיבות שונות, מספרות סיפור שונה: בבחירות האחרונות לנשיאות ב־2020 גבר ביידן על הנשיא המכהן דונלד טראמפ.
כעבור שנתיים, בבחירות הביניים ב־2022, צפו הסקרים ניצחון גדול לרפובליקנים הן בסנאט והן בבית הנבחרים, כפי שקורה בדרך כלל בבחירות ביניים שבהן לא בוחרים נשיא אלא רק קונגרס חדש: מפלגת הנשיא מאבדת כמעט תמיד מושבים בשני הבתים. אבל ביידן הצליח, במפתיע, להוביל את המפלגה הדמוקרטית לשמירה של הרוב בסנאט ולצמצום התבוסה שהסקרים צפו בבית הנבחרים - להפסד על חוט השערה. והנה ראו זה פלא, הרפובליקנים התגברו על הנוהג המושרש בתרבות הפוליטית האמריקאית לא לתת הזדמנות שנייה למפסידנים, ומאפשרים לטראמפ להתמודד, חרף שלוש מפלות רצופות: ב־2018, ב־2020 וב־2022.
בדיוק כשם שהרפובליקנים היו אלה שאפשרו בזמנו לריצ'רד ניקסון להתמודד שנית לנשיאות ב־1968, חרף הפסדו לנשיא קנדי ב־1960 ותבוסתו המבישה ב־1962 לפט בראון הדמוקרטי במרוץ למושלות קליפורניה. לעומתם, הדמוקרטים אילצו את הנשיא האהוד והמצליח הארי טרומן להתפטר לפני בחירות 1952, חרף העובדה שב־1948 הכה טרומן לא רק את הסקרים אלא גם את המדגמים - ולמחרת הבחירות צולם בבית הלבן כשבידיו העיתונים שכותרותיהם מכריזות על ניצחון יריבו תומס דיואי.
הדמוקרטים שבו לסורם ב־1968, ואילצו את הנשיא המצליח לינדון ג'ונסון לפרוש מהמרוץ חרף חקיקה חברתית חסרת תקדים בהיקפה שהעביר בקונגרס, שהיה מגרשו הביתי. כמו טרומן לפניו וביידן אחריו, ג'ונסון אולץ להתפטר בגלל סקרים. הוועידה בשיקגו הפכה לוועידה פרועה שגלשה לרחובות העיר עצמה. בסופו של דבר, נבחר סגנו של ג'ונסון, יוברט המפרי ממינסוטה, שהפסיד לריצ'רד ניקסון כשם שמחליפו של טרומן, עדלאי סטיבנסון, הפסיד לרפובליקנים ב־1952.
אבל מה שהתחולל השבוע שבר את כל השיאים: לאחר שמיליוני דמוקרטים בכל רחבי ארה"ב בחרו בביידן כמועמדם, הוא אולץ להתפטר על ידי חברי מפלגתו. כיום נוח לכל המעורבים בהדחתו לייחס את הקמפיין המכוער שכפה עליו לומר "רוצה אני" - לכישלונו בעימות מול טראמפ. אבל האמת היא שעוד לפניו הודלפו שמועות על התארגנויות להחלפתו, שנועדו להתגבר בהדרגה, עד שיבשילו להיות נבואה המגשימה את עצמה. הקטעים המביכים שטופטפו לתקשורת במינונים מדודים יצרו תמונה מעוותת במתכוון, כשלמעשה רובם אינם חורגים מעבר לפיזור נפש המאפיין אנשים מבוגרים ואפילו צעירים מפוזרים מטבעם. היכרות עם אלברט איינשטיין יכלה בקלות להוביל למסקנה שלא ניתן לסמוך על האיש הזה.
הקטעים המביכים, ששודרו עד אז בעיקר בתקשורת הימנית, החלו להציף לפתע אמצעי תקשורת הנוטים לדמוקרטים, שעד אז את מעט הקטעים שהיו משדרים, פעם אחת בקושי, היו פוטרים כאובדן ריכוז בעניין שמשעמם אותו - ומוסיפים כי בנושאים חשובים הוא ממוקד, חד כתער ויצירתי.
דוגמה מההנהגה החרדית
מנהיגים מבוגרים, כמו זקנים אחרים, סובלים מבעיות זיכרון, שיווי משקל והתמצאות. לעומת זאת, הזיכרון לטווח ארוך כמעט לא נפגע וגם לא כושר השיפוט. האבולוציה ציידה את הזקנים במנגנון זכירה לטווח ארוך, שנותן להם תפקיד שלא יסולא בפז של העברת ההיסטוריה לדור הצעיר, וגם מאפשר להם לצבור בזיכרונם מגוון של סיטואציות חיים, כולל משברים ופתרונות, הנותן להם יתרון בקבלת החלטות. זה לא מקרי שההנהגות בציבור החרדי הן בגילאי 90 ומעלה, ושפסיקותיהן מתקבלות חרף ה
יעדר אמצעי כפייה רגילים – ללא ערעור. הנשיא רונלד רייגן סבל בקדנציה השנייה, כפי שנתגלה בדיעבד, מסניליות הולכת וגוברת, שלא הפריעה לו לגייס את האומה האמריקאית, כפי שרק הוא ידע, להשקיע סכומי עתק בפנטזיה הזויה ממבט ראשון, הקרויה מלחמת הכוכבים. פנטזיה שעל פיה ניתן להגיע ל"ניצחון מוחלט" במלחמת 70 השנה בסרטן הממאיר שעונה לשם ברית המועצות ושחותר ליצירת רפובליקה עממית של העולם בצלמה ודמותה. הפנטזיה התגשמה, הכריעה את המלחמה הקרה, הפילה את מסך הברזל - ושחררה את מזרח אירופה.
בכל 1980 סבל מנחם בגין ממחלות שונות. עיתון "הארץ" הגדיל תפוצה בזכות קמפיין מחלות מנחם בגין. אריה נאור, מזכיר הממשלה, נתפס כמומחה רפואי מרוב הסברים שנדרש לספק בתחום המדיצינה. מבקרים בלשכתו של בגין סיפקו תיאורים קשים על נטייתו לנצל את פגישותיו בלשכה להשלמת שעות שינה.
זו הסיבה שחרף השלום עם מצרים, מפלגת הליכוד פיגרה בסקרים. אבל אז יצא בגין במסע נאומים שהדליק את המדינה. ובמקביל העביר את ההחלטה להפציץ את הכור העיראקי, והציל את ישראל והעולם מסאדאם חוסיין מגורען. ובעקבות "נאום הצ'חצ'חים" בכיכר מלכי ישראל - גם הציל את ישראל מחזרה לשלטון מפא"י. ביידן לא איבד את יתרונותיו בניהול משברים ואת היכולת להבדיל בין אמת לתעמולה דמגוגית מבוססת שקרים.
אבל ברגע שמבית הפנו לו עורף, הוא איבד את כושר ההרתעה הפנימי מול מבקשי כיסאו. חבריו הטובים, כמו ברוטוס וקסיוס בשעתו מול יוליוס קיסר, לא באו לייעץ, אלא כדי לנעוץ בו את חרבותיהם. ההמלצה על קמלה האריס 15 דקות אחרי כתב ההתפטרות שהוכתב לו, המדבר על הליך בחירה תחרותי לבחירת מחליפו, טרפה את קלפי הקושרים. התרומות החלו זורמות להאריס. הקלינטונים, צ'אק שומר והאקים ג'פריז עלו על העגלה, וצירי הוועידה עומדים בתור להצהיר נאמנות. אבל עד שלא תתקבל ההודעה הפורמלית מההנהלה, העניין לא סגור. למה עדיין מחכים מישל וברק?