פסיקה שערורייתית: כשבית המשפט פותח את הדלת ומזמין המוני אריתריאים לבוא לישראל | קלמן ליבסקינד

רוצים להבין איך שופט אחד, בהחלטה חסרת אחריות אחת, משגר הזמנה לכל אריתריאי שיחפוץ בכך להגיע ארצה, וגם מסביר לו איך יוכל להשיג כאן בקלי קלות הכרה כפליט, ולמעשה איך יוכל להביא לישראל את בני המשפחה שלו? הנה לכם תקציר של הסיפור המטורף הזה: פסק דין מרחיק לכת של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים עודד שחם הורה להכיר באזרח אריתריאי שהסתנן לישראל כפליט, ולהעניק לו שורת זכויות מרחיקות לכת, וכל זה בטענה שעצם ההחלטה שלו לברוח ממדינתו ולהשתמט משירות צבאי, די בה כדי לראות בו מי שנרדף על רקע פוליטי.

על הדרך, בחר השופט להתעלם מסתירות שהוא עצמו קבע שנמצאו בגרסאותיו של המסתנן. על הדרך, הוא התעלם מהעובדה שאלפי אריתריאים שעוזבים כאן מרצונם וחוזרים למולדתם כנראה פחות מאמינים לסיפורי הזוועות שמחכות להם שם, אליבא דשחם. על הדרך, הוא התעלם מבדיקות יוצאות דופן שערך משרד הפנים באריתריאה, בדיקות שלימדו שלא קרה שום דבר רע למסתננים שיצאו מישראל וחזרו הביתה.

על הדרך, הוא התעלם מהעובדה שיש כאן אלפי מסתננים שתומכים באופן גלוי במשטר שלהם, וקצת מצחיק לראות בהם מי שנרדפים פוליטית על ידי המשטר הזה. על הדרך, הוא התעלם משלל פסיקות סותרות של בתי משפט בכירים באירופה, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם, ומכך שמדינת ישראל החילה ממילא על האריתריאים הגנה קבוצתית ושלל הטבות והיא לא מגרשת מכאן אף אחד מהם.

רוצים להבין כמה הסיפור הזה הזוי ומסוכן? בואו נתחיל.

לא ניכנס לפלפולים משפטיים, אלה פרוסים עלי פסק דין, אבל הנה סיפור המסגרת על קצה המזלג. בריהו גזגבייר הוא אזרח אריתריאה, בשנות ה־30 לחייו, שנכנס אלינו דרך מצרים ב־2010. לפני שבע שנים הוא הגיש בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל. לטענתו, נעצר באריתריאה בחשד שיש לו תוכנית לברוח לאתיופיה, ולאחר כשנה שבה שהה בכלא, ברח ממנו, וכשהוא עובר דרך אתיופיה, סודן וסיני, הגיע לישראל. אם אחזור לאריתריאה, טען, הממשלה שם עלולה להרוג אותי, לכלוא אותי לשארית חיי או לפגוע במשפחתי.

בניואנסים כאלה ואחרים, יש בישראל המוני אריתריאים עם סיפור דומה לשלו. גזגבייר ביקש לקבל מעמד של פליט, בהישען על הטענה שהוא נרדף באריתריאה על רקע דעה פוליטית שמייחסים לו השלטונות, כשהוא מכוון לכך שרדיפה על רקע פוליטי היא עילה שלפי אמנת הפליטים מאפשרת לו לבקש מקלט. איזו דעה פוליטית יש לגזגבייר שהביאה, לטענתו, את המדינה שלו לרדוף אותו? ובכן, שום דעה. הוא לא הביע מעולם שום עמדה, לא בעד השלטון באריתריאה ולא נגדו.

"עצם זה שברחתי ממדינה שבה יש גיוס חובה לשירות צבאי או אזרחי, הופך אותי לנרדף על רקע פוליטי", טען. במשרד הפנים בדקו את טענותיו של המסתנן ודחו אותן. הממשלה האריתריאית לא רודפת אנשים כמוהו מסיבות פוליטיות, הסביר משרד הפנים. באריתריאה יש חובת
גיוס לשירות לאומי או אזרחי, ומי שלא מתגייס, לא מקיים את החובות שמטילה המדינה על אזרחיה כולם, אלה שתומכים בשלטון ואלה שמתנגדים לו.

הדיין חנניה גוגנהיים, היום ראש בית הדין לאוכלוסין והגירה, קיבל את עמדת המדינה בפסק דין ארוך ומפורט. שופט בית המשפט המחוזי עודד שחם הפך את ההחלטה, והורה להכיר במסתנן כפליט. אם פסק הדין הזה לא יתהפך בבית המשפט העליון, ובהינתן העובדה שהסיפור של גזגבייר הוא סיפורם של אריתריאים רבים מאוד, בית המשפט יהיה חתום על החלטה שעלולה לסייע לפרוץ שוב, ובגדול, את שעריה של מדינת ישראל.

שום לחץ, שום פחד

עכשיו תראו כמה תלושה החלטתו של השופט שחם, להכיר בפליטותו של האזרח האריתריאי רק משום חשש ערטילאי שאם יחזור למדינתו יאונה לו רע, ועד כמה מנותקת פסיקתו שלפיה יש לראות בו מי שנרדף על רקע פוליטי רק משום שברח מהשירות הצבאי. רשות האוכלוסין הציגה לבית המשפט נתונים מדהימים על אודות היוצאים מישראל לאריתריאה. מאז שנת 2012, מלמדים המספרים, יצאו מישראל מספר עצום של 4,156 אריתריאים שבחרו מרצונם החופשי לשוב הביתה.

איש לא הכריח אותם לעשות את זה. איש לא כפה עליהם לעשות את זה. האם נראה למישהו הגיוני שכל אלה היו עושים את זה לו העריכו שהם גוזרים בכך את דינם למוות או לעינויים? וכל זה כשיש החלטה ישראלית לא לגרש איש מהם. הלאה. החל משנת 2020 החליט ראש מנהל אכיפה וזרים דאז יוסי אדלשטיין לקיים שיחות טלפון לחוזרים לאריתריאה ולסודן כדי לבדוק מה מצבם ומה קורה להם עם הגיעם למדינתם.

ככל הידוע, אין עוד מדינה בעולם שדואגת כך למסתננים לשטחה, כשהם חוזרים הביתה. שימו לב לנתונים. בינואר 2020 יצאו מישראל
למדינות מוצאם 37 אזרחי אריתריאה ו־22 אזרחי סודן. מתוך ה־59 האלה הצליחו פקידי רשות האוכלוסין לדבר בטלפון עם 41 מהם אחרי הגיעם הביתה. אף לא אחד מהם דיווח על אירוע חריג שקרה לו או על גורם שלטוני שהמתין לו בשדה התעופה ועצר אותו או חקר אותו.

בפברואר 2020 יצאו למדינות מוצאם 37 אזרחי אריתריאה ו־16 אזרחי סודן, סך הכל 53. 46 מתוכם הסכימו להשאיר בישראל פרטי התקשרות. 33 שיחות בוצעו עם השבים. איש מהם לא דיווח על משהו חריג שאירע לו. בשנת 2021 חזרו לאריתריאה 78 אזרחי המדינה. 70 מתוכם השאירו כאן פרטי התקשרות. 68 מהם ענו לטלפון של אנשי משרד הפנים. כל השיחות לא העלו אירוע חריג כלשהו. לא חשש לחייהם. לא חשש לחירותם. לא לחץ שהופעל עליהם.

ב־2022 חזרו לאריתריאה 106 אזרחים. 97 מהם מסרו פרטי התקשרות. עם 90 מהם נוצר קשר אחרי נחיתתם. אחד התלונן על עיכוב בטיסה, שניים על בעיות כלשהן עם כספי הפיקדון, וזהו. ב־2023 חזרו 67 אנשים. 65 מהם מסרו כאן פרטים. עם 56 מתוכם הצליחו אנשי משרד הפנים לדבר. שום אירוע חריג לא דווח. השיחות הללו העלו כמה סיפורים מעניינים מאוד. כך, לדוגמה, איש דת אריתריאי - שדווקא הצליח לקבל בישראל מעמד של פליט, יש להניח שאחרי שהצליח לשכנע שמצבו יהיה רע ומר אם ייאלץ לחזור למולדתו.

יותר משנתיים אחרי שבחר לשוב לביתו מרצון, אף שהיה יכול להישאר איתנו בישראל, צלצל אליו נציג משרד הפנים כדי לבדוק מה שלומו. האיש סיפר שהוא חי עם אשתו וילדיו, שהוא פתח חנות לחומרי בניין, שהוא משמש במקביל כאיש דת בעירו, ושבנובמבר 23' טס ללא שום מגבלה לאתיופיה, שהה שם חודש וחזר. זהו. במקרה אחר דיברו אנשי משרד הפנים עם נתין אריתריאה בן 35, שגם הוא קיבל בישראל מעמד של פליט, ולמרות זאת שב לארצו. גם הוא דיווח בשיחה שלא נתקל בבעיות או באירועים חריגים.

"אני בסדר, תודה רבה לך, אני מכיר אותך עוד לפני 12 שנה גם מסהרונים וגם מחולות", אמר כשזיהה את איש משרד הפנים שטלפן אליו. "תודה לך על הסיוע. הגענו בשלום לאריתריאה...אני נמצא יחד עם אמא ואבא שלי שבאו לאסוף אותי משדה התעופה באסמרה". נציג משרד הפנים שוחח גם עם אביו, שסיפר עד כמה הוא שמח על חזרת בנו, הודה על הסיוע והבטיח לשמור על קשר.

במקרה אחר נוצר קשר עם נתין אריתריאה שחזר הביתה ב־2021, ותוך כדי השיחה נוצר קשר עם נתין אחר ששב עוד קודם לכן, ב־2017, והיה לצדו. האחרון סיפר שהוא מתגורר עם משפחתו, שמהכסף שחסך בישראל הוא קנה אוטובוס, ושהוא עובד כנהג הסעות. שניהם לא ציינו אירועים חריגים. עוד אחד שקיבל טלפון מישראל סיפר: "יש לי עסק קטן, אני סוחר בקפה, ורוצה להתחתן בקרוב ולהקים משפחה".

במקרה נוסף תיאר אחד החוזרים שיש לו כבר שלוש דירות להשכרה באסמרה, בירת אריתריאה, שאותן קנה מכסף שחסך בישראל. אלה דוגמאות מעטות בלבד. באופן די מדהים, העובדה שלא היה ולו איש אחד שסיפר על בעיה כלשהי שעשתה לו ממשלת אריתריאה כשחזר אליה, לא שינתה את עמדתו של השופט שחם. "ראשית", כתב, "לא נוצר קשר עם מרבית החוזרים למדינתם". העובדות: רשות האוכלוסין, באופן חריג ובמאמץ גדול, הצליחה ליצור קשר עם 288 מתוך 344 האריתריאים שיצאו מאז 2020 והשאירו בארץ פרטי התקשרות, כמעט 84%, ולא שמעה מאף אחד מהם ולו מילה רעה אחת על מה שקרה לו או למישהו שהוא מכיר.

דהיינו, מהרגע שרשות האוכלוסין התחילה לבצע מעקב שיטתי, לאורך מספר שנים, כל מי שענה לטלפון דיווח שמצבו טוב. האם זה לא אמור ללמד משהו? הלאה. "עיקרו של הקשר", כתב השופט, "נעשה בתוך פרק זמן של ימים אחדים מחזרתם של אותם אנשים למדינתם. אין בפניי, אפוא, תמונה משמעותית של מצבם של החוזרים בחלוף פרק זמן... במצב זה, אין מדובר במידע המשנה את המסקנה לפיה עריקים או משתמטים משירות באריתריאה צפויים בה לרדיפה".

האם נראה לכם הגיוני שאלפי אריתריאים, שמכירים את מה שקורה אצלם במדינה, ושנמצאים בקשר עם חברים ועם קרובי משפחה שגרים בה, יודעים שהם צפויים לרדיפה, כמו שמספר השופט, ולמרות זאת בוחרים בהמוניהם, מרצונם החופשי, לחזור הביתה? האם נראה לכם הגיוני שמשרד הפנים, באחריות מרובה, יוצר קשר עם היוצאים ושואל אותם אם קרה להם משהו רע, ואין אפילו אחד שיודע לספר על משהו כזה?

וחשוב מזה. מה זה משנה אחרי כמה זמן נוצר הקשר של רשות האוכלוסין איתם? הרי בדוחות שעליהם הסתמך השופט מתואר איך המשטר האריתריאי עוצר אנשים מיד עם חזרתם ומעניש אותם על העריקה. האם אנחנו צריכים להאמין שמאות אנשים שדיווחו כי חזרו בשלום והם נמצאים בחיק משפחתם לאחר שאלו באו לאסוף אותם בשדה התעופה, נעצרו על ידי הממשלה, שנזכרה להעניש אותם, רק לאחר תקופה
ארוכה יותר?

שליש מהפצועים - שוטרים

כדי להסביר כמה מופרכת ההחלטה להכיר דה־פקטו כמעט בכל האוכלוסייה הבוגרת של אריתריאה כפליטים כיוון שברחו משירות צבאי באריתריאה, ולא משנה מיהם ומה הסיפור שלהם, צירף "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" – עמותה שקיבלה אישור להצטרך להליך בבית הדין לעררים במעמד של "ידיד בית המשפט" - חוות דעת מפורטת שחיבר עו"ד יונתן יעקובוביץ, מייסד המרכז.

חוות הדעת כללה משפט משווה מפורט עם פסקי דין רבים מגרמניה, משווייץ ואפילו מבית הדין האירופי לזכויות אדם בכבודו ובעצמו, שקבעו כולם כי אין הצדקה להכיר בעריקים או משתמטים מצבא אריתריאה כפליטים, וכן מידע רב על פעילותם הענפה של תומכי המשטר האריתריאי החיים בישראל.

יעקובוביץ הזכיר לבית המשפט המחוזי את מה שהתחולל בתל אביב בתחילת ספטמבר שעבר, כחודש לפני פרוץ המלחמה, כשתומכי המשטר באריתריאה ומתנגדיו - הראשונים בחולצות אדומות, האחרונים בחולצות כחולות - נלחמו אלה באלה באירוע שבסופו נרשמו 150 פצועים, 50 מתוכם אנשי משטרת ישראל. מיד אחרי אירוע האלימות ההמוני הזה, החלו העצורים הרבים מקרב המתפרעים להגיע אל בית הדין למשמורת.

העדויות שנשמעו שם הניחו על השולחן את מה שהיה גם קודם לכן בבחינת סוד גלוי: בישראל נמצאים המוני אריתריאים, שנהנים מהגנה
קבוצתית מפני הרחקה בטענה שהמשטר במדינתם רודף אותם, בעוד בפועל הם מזדהים כאן כתומכיו של אותו משטר, הם נלחמים ברחובות במתנגדיו, והם נוטלים חלק באירועים רשמיים של השגרירות שלהם.

אבל עזבו את כל אלה. בהליכים המשפטיים נגד אותם מתפרעים, התברר ששגרירות אריתריאה, שגרירותו של אותו משטר שלפי הסיפורים שלהם רוצה את רעתם והביא אותם לברוח מפניו, מממנת להם עורכי דין כדי לסייע להם משפטית. עו"ד אריה שרעבי, שנשכר על ידי שגרירות אריתריאה לטובת המשימה, לא ניסה להסתיר את העובדות מבית הדין. "אפשר ללכת לשכונת התקווה ולמצוא אלפים כאלו המזוהים עם המשטר כי הלכו למסיבות של השגרירות", אמר.

הנה לכם כמה דוגמאות שרוכזו על ידי "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" באשר למה שסיפרו מול הדיינים בבית הדין כמה אריתריאים, כאלה שאנחנו מקפידים לא להרחיק אותם מפה אחרי שסיפרו לנו שהגיעו לפה מחשש לחייהם, ואחרי שתיארו כמה מסוכן אצלם בבית. לקרוא ולדפוק את הראש בקיר. חולוף וסאבזזגי הסתנן לישראל ב־2011 והגיש בקשת מקלט. "באתי כדי לעבוד. לא בגלל סכנה וחשש", העיד בעצמו.

"אין סכנה וחשש באריתריאה. כל מה שאומרים שמסוכן לחזור - משקרים. אני יכול לחזור לשם. אין לי בעיה. יש לי חנות... אני פה לעבוד, עסוק בעבודה, זה מה שמעסיק אותי... בקשת המקלט שלי היא שקר, כמו הרבה. כולם משקרים". "הכל שטויות", אמר בשימוע שנערך לו, ביחס למבקשי המקלט מארצו - "כולם באים לעשות פה כסף".

קיפלאיי מהרי סיפר בשימוע שנערך לו שהוא הגיע אלינו למטרות עבודה, ולאחר מכן הצטרפה אליו גם אשתו. "הגשתי בקשה למקלט בישראל", הסביר, "כי באריתריאה אין עבודה, וגם במצרים לא משלמים טוב". ד"ד בן 33, שנמצא בישראל כבר 12 שנים, הגיש גם הוא בקשת מקלט. הוא העיד שבקרבות בדרום תל אביב הוא היה בצד האדום, של תומכי המשטר. "מציין כי אינו מוכן לשוב לאריתריאה", כתב הדיין בהחלטה, "וזאת כיוון שהחל לדבריו הליך הגירה לקנדה, אשר ייארך להערכתו מספר חודשים...". "

לדבריו, הגיע לשגרירות אריתריאה על מנת לתמוך בשלטון בה, והוא הותקף בידי מתנגדי השלטון... לדבריו, לא יוכל לשוב לאריתריאה כעת, כיוון שאין לו מספיק כסף". ג"ה ציין כי "הלך לחגוג באירועים בשבת (בשגרירות – ק"ל), כיוון שהוא תומך במשטר באריתריאה". הדיין כתב בהחלטתו כי "המוחזק מציין כי עדיין אינו מוכן לחזור לאריתריאה, וכאשר נשאל מדוע, השיב כי אינו מעוניין בכך, כיוון שהוא בוחן כיום כעת אפשרות הגירה לקנדה".

אחד אחר סיפר שגם הוא תומך במשטר באריתריאה, "אך אינו מעוניין לשוב אליה, כיוון שהגיע לעבוד בישראל ולתמוך כלכלית במשפחתו באריתריאה". אלה רק דוגמאות המלמדות על סיטואציה הזויה. אנשים שהסתננו לפה, הגישו בקשות מקלט וקיבלו הגנה קבוצתית שלא מאפשרת להוציא אותם מפה משום שלכאורה מדינתם רודפת אותם ועלולה לפגוע בהם, מגיעים בזה אחר זה לבית הדין, מספרים שהם שיקרו, שהם הגיעו לפה רק כדי למצוא עבודה, שהם חוגגים בשגרירות שלהם, שהם תומכים במשטר שלהם, ונוסף לכל זה - גם מקבלים סיוע
משפטי מהמדינה שלהם, שלפי הסיפורים רודפת אותם ועלולה להרוג אותם.

מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שמנצלים אותנו? שמשקרים לנו? ורק כדי להבהיר - כל האנשים האלה, אחרי כל השקרים שהם מכרו לנו, מקבלים פה אישורי עבודה, מקבלים מהמעסיק שלהם ביטוח בריאות, מקבלים ביטוח לאומי לנפגעי עבודה, מקבלים חופשת לידה ומענקי לידה, מקבלים ביטוח בריאות מסובסד לילדיהם, מקבלים חינוך חינם, מקבלים מעונות יום מסובסדים, ומקבלים טיפולי חירום של משרד הרווחה ומעונות לנשים מוכות ומעונות להומלסים ועוד ועוד.

ואם נחזור להליך המשפטי שלנו, הרי שלפי העמדה הגורסת שכל אריתריאי בגיל גיוס, כלומר בין 18 ל־50 לפחות, הוא עריק או משתמט שמדינתו רודפת אותו על רקע פוליטי - רובם ככולם של עשרות אלפי האריתריאים שהסתננו לישראל לאורך השנים זכאים למעמד פליטות. כן, כולל אותם אלפים שתומכים באופן אקטיבי בממשלה שלהם וגם כל אלפי ה"פראיירים" שכבר חזרו מרצון, ואילו רק היו ממתינים עד לפסיקת בית המשפט המחוזי - היו זכאים עקרונית למעמד פליטות.

לפי פסק הדין, לא ניתן להסתפק בזכויות הרבות שהם מקבלים על חשבוננו עכשיו, אלא נצטרך לתת להם גם זכויות סוציאליות מלאות, כגון אבטלה, השלמת הכנסה, ואפילו זכות הצבעה לרשויות המקומיות. והכי חשוב, נצטרך לתת להם לייבא על גב ההכרה הזו, באמצעות איחוד משפחות, עוד אלפים רבים כמותם. יש אבסורד גדול מזה? יש טירוף גדול מזה?

השופט שחם ניסה להדוף את הטענות הללו של "המרכז למדיניות הגירה ישראלית". "לטענה זו אין יסוד", כתב, "בחינת כל בקשה ובקשה לקבלת מקלט היא לעולם אינדיווידואלית. לפיכך, בקשת מקלט של אדם, אשר קיימת ראיה מנהלית אמינה המלמדת כי הוא תומך במשטר באריתריאה... לא תוכל להתקבל... יוצא, כי הקושי שעליו מצביעה העמותה, לאו קושי הוא".

נשמע משכנע? אז זהו, שכבוד השופט מנותק מעט מהמציאות. משום שמדינת ישראל לא מנהלת מעקב אחרי כל מסתנן, ואין לה שום מושג מי תומך במשטר שלו ומי מתנגד לו, מי חוגג את יום העצמאות בשגרירות שלו ומי נלחם בחוגגים. אלמלא נעצרה כאן חבורה כזו של תומכי משטר שחשודים בעבירות אלימות, ואלמלא הם הודו בבית הדין שהם משקרים ושאין להם שום בעיה אמיתית לחזור הביתה לארצם, לא היינו יודעים על זה. כפי שתיאר בגאווה אחד העצורים האריתריאים, שהגיש בקשת מקלט שקרית לפני שנתפס, המסתננים האחרים אינם "ישרים" כמותו ו"כולם
משקרים".

להאמין לעצור שקרן

וכל סיפור פסק הדין הזה מוציא מהדעת עוד יותר, כשקוראים אותו ומגלים שהמסתנן שניסה לשכנע אותנו בסיפורו, מכר לרשויות בישראל גרסאות סותרות באשר למה שעבר באריתריאה. הסתירות הללו היו אמורות להעלות סימני שאלה לגבי אמינותו של האיש ואמיתות הסיפור שהוא סיפר כאן כדי לזכות במקלט, אבל כל זה לא קרה.

כך, לדוגמה, כשהגיש את בקשת המקלט שלו סיפר גזגבייר שהוא נעצר באריתריאה ב־2006, שהוא שהה שנה במעצר, ושכאשר ברח ממנו, ב־2007, יצא מהמדינה. לעומת זאת, בדף הפתיחה של הראיון שעבר, נאמר מפיו שעזב את אריתריאה רק בשנת 2010 לאחר שנעצר בכלל בינואר 2009. "לאי־התאמה זו בשנים הרלוונטיות לעניין אין הסבר ברור בחומר", אבחן השופט עודד שחם, אבל בחר לעצום עיניים
מול זה.

"עם זאת", הסביר, "במקרה זה הדבר אינו יורד לשורש גרסתו של המערער, שעה שגרסתו על קורותיו עקבית. אין גם מחלוקת כי באריתריאה קיימת חובת גיוס כללית לשירות לאומי וצבאי, ומעצרים של מי שמיוחסת להם כוונה לעבור למדינה אחרת מתקיימים כדבר שבשגרה". במילים אחרות, אם המסתנן קרא עיתונים, דיבר עם חברים, והבין מה צריך לספר כאן בגדול כדי לשכנע, אפשר להאמין לסיפור שלו גם אם יש בו סתירות.

אבל זה עוד מילא. בערר שהגיש המסתנן על ההחלטה שלא לתת לו מקלט בתחילת הדרך, הוא נזכר לספר בפעם הראשונה שבמשך כל תקופת מעצרו באריתריאה הוא נחקר פעמים רבות תחת עינויים, שלצד המכות הפיזיות הוטח בו שהוא פועל נגד מדינתו, שהוא נדרש להודות בבגידה במדינתו, ושהכליאה הייתה בתנאים לא אנושיים, בצפיפות נוראית וללא תנאים סניטריים בסיסיים. שום דבר מהטענות הללו הוא לא העלה בבקשת המקלט שלו ובראיון המוקלט שעבר.

"ככלל", כתב השופט שהגדיר את מה שעשה המסתנן "מקצה שיפורים" בגרסה, "יש להתייחס בזהירות רבה עד מאוד לטענות המועלות לראשונה בהליכים משפטיים, לאחר שלא בא זכרן בבקשת מקלט או בראיון". "אין בפניי הסבר לסתירה הזו", הודה השופט שחם, ולמרות זאת החליט לוותר גם הפעם ולהאמין לאריתריאי. למה? משום שהתיאורים שלו – תיאורים שכאמור כל קורא עיתונים מכיר ויכול לאמץ בנקל – הם תיאורים "טיפוסיים למי שנעצרו על ידי השלטונות באריתריאה.

על רקע זה, במקרה מסוים זה אין מקום לדחות את גרסת המערער מטעמים של היעדר אמינות". וכאן צריך להבין משהו חשוב. כשהמסתנן מגיע לפה בלי מסמכים ובלי שום דבר שיעיד שמה שהוא מספר מחובר למציאות, העדות שלו היא כל מה שיש למשרד הפנים כדי לבדוק אותו. ואם הגרסה הזו מתגלה כבעייתית, כלא אמינה, כסותרת את עצמה, או ככזו שמתפתחת מהליך להליך, מה נשאר עוד כדי לדחות את בקשתו?

חשוב להבין את גודל האבסורד. מבקשי מקלט מאריתריאה נשענים בפניותיהם על דוחות של ארגונים בינלאומיים כאלה ואחרים. בכולם, מובאות כתורה למשה מסיני עדויות אנונימיות של מסתננים, לרוב עם סיפורים די דומים על ענישה חריפה בעקבות עריקה או השתמטות. כעת בא השופט, מתעלם מסתירות דרמטיות של אותו מסתנן עצמו, קובע שהוא ככל הנראה המציא את כל סיפורי העינויים רק כדי לקבל מקלט, ומחליט למרות זאת לקבל את גרסתו כאמינה.

למה? כי הסיפור הכללי על זה שהוא נעצר רק מפני שחשב להשתמט, מתיישב עם אותם סיפורים כלליים שמפרסמים אותם ארגונים, שכל אחד יכול לקרוא בעיתון ולשנן לבד. בית המשפט העדיף את הסיפורים הכלליים הללו, על פני יותר מ־4,000 ראיות קונקרטיות בדמות אותם מסתננים שחזרו לארצם, מאות עדויות של החוזרים שנאספו על ידי רשות האוכלוסין עם פרטים מלאים והעדויות של תומכי המשטר בישראל בכבודם ובעצמם.

אימוץ הגישה הקיצונית

ועוד נקודה אחת חשובה מאוד. השופט שחם הזכיר בצדק פסק דין של בית המשפט העליון הקובע כי "שיקול הדעת הנתון למשיבים (משרד הפנים – ק"ל) בהפעלת סמכותם המקצועית הוא רחב, בית המשפט לא ייטה להחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו, ויעשה כן רק כאשר החלטת הרשות נגועה בחוסר סבירות, בשיקול זר או באפליה".

עכשיו תשאלו את עצמכם האם נוכח כל מה שנפרש כאן, ולאור העובדה שגם בחוות הדעת של עו"ד יעקובוביץ מטעם "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" וגם בעמדת המדינה מוצג משפט משווה נרחב, וכאשר בתי משפט בגרמניה ובשווייץ ואפילו בית הדין האירופי לזכויות אדם מאמצים גישה דומה לזו של משרד הפנים שלנו - האם זה המצב שבו ראוי לקבוע שמשרד הפנים קיבל החלטה שנגועה "בחוסר סבירות, בשיקול זר או באפליה", באופן שמחייב להפוך את ההחלטה?

ולא די בכך. בית המשפט כופה על שר הפנים לאמץ דווקא את הגישה הקיצונית ביותר של אותו מסתנן לא אמין, כאשר ממילא מדינת ישראל עצמה החליטה להטיל הגנה גורפת, יש מי שיגיד גורפת מדי, על כל המסתננים, ואין חשש שירחיקו בכפייה אפילו אחד מהם. שהרי אם היה מדובר בחשש לפגיעה בחיים של מי מהם, ניתן היה לקבל גישה שמשאירה שוליים רחבים מתוך זהירות. אבל כאן אנחנו עוסקים אך ורק בשאלה האם לשדרג את מעמדם של המסתננים, שגם ככה זוכים לסל הטבות וזכויות לא מבוטל, למעמד תושבות.

הסיפור פשוט. אם רשות האוכלוסין לא תנצח בערעור לעליון על ההחלטה השערורייתית של השופט שחם בבית המשפט המחוזי, ואם ייכפה עלינו להחיל את הנורמה החדשה הזו על כל האריתריאים בגילי גיוס שנמצאים איתנו, בשלב ראשון יקבלו כאן מעמד אלפים רבים של מסתננים, ומכאן הדרך לאיחוד משפחות ולהענקת מעמד לעוד המוני אריתריאים - קצרה מאוד.