קמלה האריס עשויה להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית. מבחינת מדינת ישראל, אפשר שמי שיחליף “עשויה" ב"עלולה" לא יטעה. לא הייתי נדרש כאן, בטור אישי, לאקטואליה בת יותר משבוע, אלמלא היה לה אפקט מתמשך ובנוסף גם נגיעה אישית לדרך שבה נתפסים לא רק סכסוכים עקובים מדם במזרח התיכון, אלא החיים בכלל.
הנאום הקצר של האריס בתום פגישתה עם נתניהו עורר תגובות רבות, חלקן היו נגועות במיזוגיניה, אחרות בגזענות, אבל הרוב פשוט תהו “איך היא יכולה להשוות?". זה היה כשהאריס דיברה על סבלם של ישראלים ופלסטינים, על ילדי עזה הרעבים ועל הפגיעה המוגזמת (לדבריה) בחפים מפשע.
מאחר שהאריס מייצגת לא רק מחצית מאזרחי ארצות הברית אלא גם גישה שנקטו מדינות רבות, הדברים שלה ראויים לתשומת לב מיוחדת.
נתחיל במה שאמור להיות מובן מאליו: ילד הוא ילד - וילדים הם לעולם חפים מפשע. ברשותכם נחדד עוד יותר: ילד הוא ילד והוא חף מפשע בין שאביו היה איש חינוך יקר, חקלאי שעבד את אדמתו באהבה או מי שהפך בית מלאכה קטן למפעל משגשג, ובין שאביו היה רוצח, אנס ובוזז נאלח.
אבל - באותה נשימה ממש - נבחין בין נסיבות מותם של שני ילדים חפים מפשע: מי שהושמו על הכוונת של חיות אדם ונטבחו לעיני הוריהם, נרצחו בכוונת מכוון או נשרפו חיים, ומי שמתו כתוצאה מפיצוץ שנועד להרוג את המחבל שהסתתר בקרבם. אפשר שבמבחן התוצאה ילד הרוג הוא ילד הרוג, אבל הנסיבות הן שעושות את ההבדל בין ילד שנרצח בכוונה תחילה וילד שנהרג כי שימש מגן אנושי לרוצח פחדן.
הנטייה המערבית לראות בתושבי עזה בבחינת קורבנות תמימים שנחטפו על ידי ארגון טרור, צריכה להוציא כל ישראלי שפוי מדעתו. שום ארגון, אלים ככל שיהיה, לא היה מסוגל לשלוט תקופה ארוכה כל כך ברצועת עזה ולהקים צבא מחתרתי שמונה עשרות אלפי חיילים־מחבלים, אלמלא היה אהוד על רוב האוכלוסייה האזרחית. רוצה לומר - בניכוי ילדים (שמשלמים ביוקר על הבחירה הגרועה של הוריהם), רק מיעוט מבין אזרחי רצועת עזה יכול לראות בעצמו בחזקת חף מפשע.
לכאורה ההבדל הזה היה צריך להיות ברור לכל אדם שעיניו בראשו ומכיר את פרטי הסכסוך, בעיקר את מה שאירע ב־7 באוקטובר, אז למה הם מחמיצים את המסקנה המתבקשת מאליה? כי הם, ה"האריסים" של העולם, משקפים את הקריסה האידיאולוגית של הזרם הדמוקרטי־ליברלי: מוושינגטון דרך לונדון, פריז וברלין, ועד לישראל.
מסעו של השמאל (בהכללה) הרחיק אותו ממושגים כמו “טוב" ו"רע". זה מתחיל עם קלישאות כמו “אין ילד רע, יש ילד שרע לו" (ולמען הסר ספק: בחלק גדול מהמקרים זו האמת) ונמשך עד לסכסוכים בין עמים ומדינות.
הנחת היסוד הביהביוריסטית הזאת היא טובה בהגדרתה, מנסה לשלול גישות גזעניות (והעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה היה חייב לאמץ אותה, אחרי שנחשף לפשעי הגזענות), אבל היא הלכה רחוק מדי: כבר אין יותר “רעים" אלא רק קורבנות של נסיבות (וכמובן שאין יותר חלשים אלא רק “מוחלשים", מושג שמסיר מהפרט כל אחריות לגורלו, גם אם קיבל את הקלפים הפחות טובים בחיים האלה) ובהתאמה לאזורנו, מרצחי חמאס - על פי אותה השיטה - הם קורבנות בעצמם. קורבנות של מה? של הכיבוש כמובן!
אני לא רוצה לזלזל בתחושת התסכול של מי שיש לו שאיפות לאומיות, שבתצורתן הנוכחית מדינת ישראל חייבת לדכא (לו אך היו מוכנים לחיות לצדנו במקום במקומנו, אפשר היה ששאיפתם הלגיטימית כשלעצמה הייתה מתגשמת כבר). אני רק טוען שאפילו אם מאמצים, רק לצורך הדיון, את הנרטיב הפלסטיני, הרי ששום דבר בו לא אמור לגרום לאדם לשרוף ילדים לנגד עיני הוריהם. כאן כבר מדובר ברוע מוחלט ונטול כל הקשר או סיבה.
עבור רבים שמחזיקים בהשקפת עולם פרוגרסיבית, מדובר בבאג. כלומר, משהו שמאיים על תפיסת העולם שלהם. במקום להבין שאפשר לתת לכל אדם את הקרדיט שהוא טוב ומוצלח עד שלא יוכח אחרת, אבל להבין שלפעמים אשכרה מוכח אחרת, הם הופכים את היוצרות. אם לחזור שוב, למקרה שלנו - הפיכת היוצרות עד כדי הקבלה מוחלטת (שלא לומר גרוע מכך) בין מי ששוחטים תינוקות לבין מי שברודפם אחריהם גרמו בשוגג למוות של בלתי מעורבים, בהם למרבה הצער גם תינוקות.
את האמת הפשוטה הזאת ניסה נתניהו להציג בנאומו בקונגרס. ברוב הזמן הוא עשה זאת בהצלחה (ועורר את השאלה איך נואם גדול כמוהו יכול להיות מנהל גרוע כל כך, אבל זה כבר לדיון אחר). דווקא משום כך, היעדרותם מהאולם של חברי קונגרס רבים ממפלגתה של קמלה האריס, צריכה להדאיג מאוד את כולנו: ה"האריסים" של העולם לא יודעים איך להתמודד עם הבאג בתפיסת העולם שלהם - ואת התסכול הם מוציאים עלינו.