ג'ניס קרפינסקי נושאת היום בדרגה המקבילה לאלוף משנה בצבא ארה"ב. דרגתה הקודמת הייתה תת־אלוף, אך היא הורדה בדרגה. הנשיא ג'ורג' בוש אישר את ההורדה עם פרישתה משירות, אך סיבה מפורשת למהלך הזה לא הוזכרה.
ייתכן שהיה למהלך קשר לאחריותה הפיקודית של קרפינסקי על פרשת ההתעללות בעצירים בכלא אבו גרייב בעיראק. קרפינסקי הייתה הממונה על 15 בתי מעצר ובתי כלא. ניסיון בכליאה לא היה לה. כנראה גם לא הכישורים המתאימים לנהל מערכת כזאת. בתקופת פיקודה נקלעה ארה"ב לאחד הסקנדלים שהפכו את המלחמה בעיראק – מלחמת בוש הבן – מהצלחה לסיוט.
אשתו של אחד החשודים בהתעללות במחבל: "מדובר ברוצח, מה אכפת לי מהתחת שלו?"
אמריקאים התעללו בעצירים עיראקים בכלא אבו גרייב. על זה אין ולא יכולה להיות מחלוקת. היו צילומים, עדויות, הייתה חקירה נרחבת. ואיך הגיב הציבור האמריקאי? זו כבר שאלה שהתשובה עליה מורכבת יותר. אפשר לומר "בזעזוע", וזה נכון ביחס לחלק גדול ממנו. אפשר לומר גם ששיעור ניכר של אמריקאים חשב בזמנו שהסיקור של פרשת ההתעללות בעצירים "מוגזם". היו לזה כל מיני סיבות, ביניהן אמונה שהתפשטה עם הזמן באפשרות שהחיילים המתעללים היו קורבנות ולא פושעים.
במחקר של מכללת המלחמה של הצבא האמריקאי, שפורסם עשר שנים לאחר הפרשה, תוארו שני הנרטיבים המתחרים כתיאוריית "התפוחים הרקובים" מול תיאוריית "הסלסילה הרקובה".
"התפוחים" – משמע החיילים המענים. הם פעלו ללא רשות וללא סמכות, וגם אם מישהו, או מישהי, התרשלו בפיקוח על מעשיהם, אין בכך כדי להצדיק אותם. כמה מהחיילים המעורבים ישבו בכלא ארבע ושש שנים כעונש על מעשים חמורים. אחרים קיבלו עונשים קלים למדי, של חודשים ספורים.
"הסלסילה" – משמע המערכת. היא ששלחה את החיילים להתנהג כך, ואז התנערה מאחריות והשליכה את החיילים ככלי אין חפץ בו. המערכת היא המתעללת – החיילים המתעללים הם הקורבנות. ואם הנרטיב הזה נשמע לכם מוכר, האחריות להיקשים עליכם בלבד.
בתיקי ההתעללות באבו גרייב, כתב גורג' מסטרויאני, במאמר שמביט לאחור על הפרשה, כי נעשה שימוש לא מתאים בהקשר לוויכוח על מדיניות של עינויים וטכניקות חקירה. "בשלב מוקדם", כתב, "התיקים מוסגרו (על ידי החיילים הנאשמים, עורכי דינם ותומכיהם) כבחירה בין האשמת החיילים לבין האשמת הממונים עליהם. האמת האמיתית והברורה היא ששניהם היו אשמים".
אלא שהאמת המורכבת הזאת, כתב מסטרויאני, נבלעת ברעש שמייצרת ההשקפה הפשוטה יותר, שלפיה החיילים שהורשעו היו הקורבנות. "הם לא", כך כתב. לא קורבנות. במערכת מתוקנת, חיילים מתעללים הם לא קורבנות. וצריך כמובן לקוות שאצלנו אין כאלה, ושכל החשדות הנחקרים כעת הם חשדות שווא.
נתניהו באמריקה
זו שאלה שכל חובב טריוויה פוליטית אמריקאית יודע לזהות: השאלה שרונלד רייגן הציג לג'ימי קרטר בעימות ביניהם – עימות אחד, בשנת 1980, שתרם לתבוסה של קרטר. "האם מצבך היום טוב יותר מכפי שהיה לפני ארבע שנים?". התשובה של קרטר לא הייתה מוצלחת.
נסו שאלה זהה על נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני – כמה זה? מאה שנה, או רק קצת יותר משבוע – בקונגרס האמריקאי. וכן, זה היה נאום בנוי היטב, מוגש היטב, מתוסרט במקצוענות שאין בישראל מי שיכול להשתוות לה, וגם לא מחוץ לישראל. נתניהו הוא רב־אומן של נאומים. העניין הוא, שתפקידו אינו לנאום היטב. הוא איננו הסנאטור הרומי קיקרו. הוא ראש ממשלת ישראל.
לכן השאלה הנכונה על נאומו אינה אם הנאום היה טוב או חזק או מלהיב. השאלה – בבוקר שאחרי ובשבוע שאחרי – היא "האם מצבך לאחר הנאום טוב יותר מכפי שהיה לפני הנאום?". ואם להרחיב את היריעה: האם מצבה של ישראל השתפר לאחר ביקורו של נתניהו בארה"ב? זו שאלה שמכוונת לתכלית ולא לסגנון, שמכוונת לתוצאה ולא לרושם.
לווינסטון צ'רצ'יל, שנתניהו עקף לפני שבוע בתחרות האינפנטילית "מי נאם יותר בקונגרס", זוכרים את נאומיו הנפלאים משום שהייתה להם השפעה, תוצאה. הוא ליכד את הבריטים לקראת ובתוך מלחמה. הוא הניע את האמריקאים לפעולה. אם היה נואם נאומים מוצלחים, שאחריהם תבוסה, או דשדוש, הוא לא היה צ'רצ'יל. הוא היה, אולי, ברק אובמה. כמו נתניהו, גם לאובמה הייתה נטייה להניח שעצם נוכחותו הכריזמטית משנה את המציאות. זה אפשר לו לקבל את פרס נובל לשלום – אבל לא הספיק לו כדי להביא שלום.
לאחר הפגישה עם נתניהו, המועמדת הדמוקרטית לנשיאות קמלה האריס הציגה עמדה לא נוחה לישראל. עמדה שמייצרת קושי לישראל. יש שיזהו באמירות שלה סנטימנט אנטי־ישראלי. "אמרתי לנתניהו – זה הזמן לעשות עסקה. כל מי שקורא להשגת הפסקת אש – אני רואה אתכם ואני שומעת אתכם. בואו נשיג עסקה להפסקת אש ולסיום המלחמה. בואו נחזיר את החטופים". כך אמרה, וגם דיברה על סבלם של פלסטינים. וגם על רצחנותו של חמאס. וגם על זכותה של ישראל להתגונן.
בואו נודה על האמת, האריס חשודה בעיני ישראלים רבים מלכתחילה. הרקע שלה, בית הגידול שלה, המפלגה שלה, צבע העור שלה, מזכירים לישראלים את ההוא שהיה פעם נשיא והתקוטט עם נתניהו כל הזמן. וזה שיש לה בעל יהודי לא עוזר, בהתחשב ברקע שלו, ובמה שאנחנו יודעים על הבת שלו, ועל התרומות שלה לאונר"א.
במילים אחרות – דונלד טראמפ אומר כל מיני דברים משונים, דומים למדי לאלה שאמרה האריס ("ישראל צריכה לסיים את המלחמה – ומהר") ואף אחד לא מייחס לו עמדה אנטי־ישראלית. האריס אומרת דברים כאלה ומיד נחשדת בעמדה כזו.
מה שאמרה היה מיותר. צדקו אנשי ראש הממשלה שלא היו מרוצים מדבריה. צדקו הישראלים שהתקוממו על הטון והגישה. אבל מה שמעניין במה שעשתה לא נוגע לעמדות שלה – הוא נוגע לאסטרטגיית הבחירות שלה.
למועמד בקמפיין לנשיאות יש כמובן עמדות. את חלקן הוא חושף, את חלקן הוא מסתיר. הקמפיין מחייב אותו לנהוג באופן הזה. להשתמש בעמדות שימשכו אליו בוחרים, לטשטש עמדות שירחיקו ממנו בוחרים. טראמפ הוא מועמד חריג, לא ממושמע, ולכן חושף את עמדותיו האמיתיות בלי להסס – זה חלק מהחן המסוים שנותר לו. האריס היא מועמדת ממושמעת, מחושבת. לכן צריך להניח שמה שעשתה לפני שבוע לא היה חשיפת עמדותיה האמיתיות (שאולי נוחות יותר ואולי נוחות פחות לישראל) אלא מהלך מתוכנן לטובת הקמפיין.
היא הפתיעה את ראש הממשלה – זה תוכנן כך. היא אמרה דברים יחסית נוקבים על הצורך לסיים את המלחמה – זה תוכנן כך. היא דיברה על סבל פלסטיני ועל זכויות פלסטיניות – זה תוכנן כך. כלומר, בשלב זה של המרוץ קמלה האריס ויועציה מניחים שהצגת עמדה מהסוג שהציגה לא תפגע בסיכוייה להיבחר. יותר מזה: הם מניחים שהצגת עמדה מהסוג שהציגה תסייע לה להיבחר. והסקרים שפורסמו השבוע בארה"ב רק יחזקו אותם בעמדתם זו.
זו בעצם הנחה משתמעת על עמדותיו של הציבור האמריקאי, על מעמדה של ישראל, על מעמדו של נתניהו, על האופן שבו נתפסת המלחמה. אם שני המועמדים לנשיאות בארה"ב אומרים "סיימו את המלחמה עכשיו", מותר להניח שרוב האמריקאים אכן רוצים שישראל תסיים את המלחמה עכשיו. ומותר להניח שאם ישראל לא תסיים את המלחמה עכשיו, בלי שיהיה לה קייס משכנע מאוד להציג, קוצר הרוח כלפי המדיניות שלה ילך ויגבר.
בריאה ואמונה
מתי נברא העולם? שאלה מדעית מעניינת. שאלה תיאולוגית מעניינת. איך נברא האדם? שאלה דומה – מדעית ותיאולוגית. לפני שנה בערך שאלנו יהודים ישראלים על מועד בריאת העולם. השבוע פורסמה בארה"ב תשובתם של אמריקאים על דרך בריאת האדם. התשובות, בשני המקרים, כפופות לאפשרויות המוצעות.
בסקר המדד הצענו שתיים: העולם נברא לפני 5,000 שנה (גרסת המסורת המקובלת), או שנברא – קרה – לפני כ־13 מיליארד שנה (גרסת המדע המקובלת). סוקרי גאלופ הציעו לאמריקאים שלוש אפשרויות לבריאת האדם. הם תיארו אותן כך:
בריאתנות. רוב המבוגרים בארה"ב המשתתפים בשירותי דת מדי שבוע או לעתים קרובות יותר, מזדהים כשמרנים מבחינה פוליטית, והם פרוטסטנטים המאמינים שאלוהים ברא את בני האדם בצורתם הנוכחית. מחצית מהמשתתפים בטקסים דתיים מדי שבוע או חודש מאמינים גם בבריאה. האדם נברא על ידי האל, בערך כפי שהוא היום.
אבולוציה. רוב האמריקאים שאומרים שאינם קשורים לדת כלשהי חושבים שבני האדם התפתחו במשך מיליוני שנים ללא כל מעורבות של אלוהים. גם ריבוי של מי שמתייצבים לתפילה או טקס דתי אחר בתדירות נמוכה, פחות מפעם בחודשיים, וגם מי שעמדתם הפוליטית ליברלית, מקבלים את התיאוריה האבולוציונית כלשונה. אבולוציה ללא אל.
אבולוציה בסיוע האל. זה מה שרבים מהקתולים ורוב בוגרי המכללות מאמינים בו. אבולוציה במשך מיליוני שנים, שיש בה מעורבות של אלוהים.
בסך הכל, 61% מהאמריקאים מזהים מעורבות שמיימית ביצירת האדם. מה שמחייב כמובן שלושה מהלכים: קודם כל צריך להאמין שיש אל. אחר כך צריך להניח שהוא אל מעורב בעולם. אחר כך צריך להניח שהיה מעורב בתהליך של יצירת האדם.
המגמה האמריקאית היא מגמה מעניינת: בעשורים האחרונים ניכרת ירידה בשיעור האמריקאים שיש להם קשר למוסדות דת, ועלייה בשיעור האמריקאים המגדירים את עצמם "חסרי דת" וגם "אתאיסטים". האמריקאים נעשים פחות דתיים. בסקר בריאת האדם, זה מתבטא בשיעור הגבוה ביותר אי פעם שסבורים כי האבולוציה של האדם היא תהליך שלא הייתה בו מעורבות אלוהית. בשנת 2004, 13% מהאמריקאים חשבו כך. כעבור עשור, מדובר ב־24%. זו עלייה אטית, אבל משמעותית.
שיעור המאמינים שהאל יצר את האדם במתכונתו המוכרת לנו ירד בעשור הזה מ־42% ל־37% (היו קצת עליות וירידות לאורך השנים, אבל המגמה היא בפירוש ירידה). מה שנשאר די יציב הוא שיעור המאמינים באבולוציה פלוס מעורבות אלוהית. מין דרך ביניים שמאפשרת גם וגם – גם קבלה עקרונית של התיאוריה המדעית, וגם דבקות נמשכת באמונה במעורבות האל.
האם זו אפשרות תקפה מבחינה מדעית? על זה יש ויכוח, ורוב המדענים יאמרו שלא. האם זו אפשרות שיש לה רגליים פילוסופיות? אם ניכנס לשאלה הזאת המאמר יתארך לעשרות אלפי מילים, ויסתיים בלי הכרעה. כאמור: יש שתי שאלות שקודמות לשאלה מעורבות האל בבריאת האדם. הראשונה – האם יש אל. השנייה – האם מדובר באל נמנע או באל מעורב.
רוב המדענים כנראה יוותרו על אל, ואם יכריעו בעדו יעדיפו אותו נמנע ולא מעורב. אבל לא כולם כך. ישנם מדענים שאמונתם עמוקה, הסבורים שאפשר לשלב את האל גם בתמונת העולם שנקבעת על ידי חוקי המדע. ישנם אפילו מדענים הקובעים שחוקי המדע הם מעין עדות לנוכחותו של האל בעולם.
מכאן שאלה: לאן מוליכה העובדה ששיעור הכופרים במעורבות האל ביצירת האדם עולה, ובמקביל שיעורם של מי שמקבלים את מעורבותו, אבל במסגרת אבולוציונית, גדול? אפשר להציע שתי תשובות: ראשונה – נניח שרוב האמריקאים מבינים שבלי האל אי אפשר. אבל בגלל כוחו של המדע, רבים מהם מנסים למצוא דרך לשלב מדע ודת. נחבר את מי שסבור שרק אלוהים ברא את האדם, עם אלה שמאמינים שאלוהים ברא את האדם במסגרת התהליך האבולוציוני, ונקבל רוב גדול למדי של אמריקאים "בריאתנים". 71% בסך הכל.
דרך שנייה – נניח שרוב האמריקאים מבינים שהמדע הוא המסגרת הנכונה למענה על שאלות של התפתחות, אבל לרבים מהם קשה לוותר לגמרי על האל, ולכן הם מבקשים להשאיר לו איזה מקום בתוך המסגרת הזאת. למעשה, הם אנשי אבולוציה מובהקים, שחלקם אומרים זאת באופן גלוי, וחלקם אומרים זאת בנימוס מהוסס. אבל יחדיו הם הרוב: 58%.
מה יש באמריקה, יותר בריאתנים או יותר אבולוציונים? הנה, אנחנו מתקשים בתשובה. וגם בישראל לא קל עם שאלות כאלה. הנה ההוכחה: שאלנו מתי נברא העולם, ומה הייתה התשובה? בואו נתמקד באוכלוסייה הדתית (לא כולל חרדים), כי זו האוכלוסייה שיש לה דילמה יחסית מורכבת בעניין הזה. מצד אחד, זו אוכלוסייה שמקבלת את הדיסציפלינה המדעית, ומכירה ביכולת שלה לפענח את סודות היקום. מצד שני, זו אוכלוסייה שמאמינה במה שכתוב בתורה ומזהה מעורבות של האל בעולם. אז מתי נברא העולם במקרה שלה?
הנה תשובה מעניינת: כאשר הצענו לדתיים רק שתי אפשרויות – או 5,000 שנה, או 13 מיליארד שנה, וגם את האפשרות "לא יודע/ת", קיבלנו את התוצאה הבאה:
46% - 5,000 שנה.
34% - 13 מיליארד שנה.
20% - לא יודעים.
אבל כאשר הצענו לדתיים (בסקר אחר) שלוש אפשרויות – או 5,000 שנה "כי זה מה שכתוב בתורה", או 13 מיליארד שנה "כי זה מה שאומר המדע", או את האפשרות "לפני בערך 5,000 שנה, כי זה כתוב בתורה ולא סותר את המדע" (ושוב: גם "לא יודע/ת"), קיבלנו את התוצאה הבאה:
36% - 5,000 שנה.
14% - 13 מיליארד שנה.
38% - לפני בערך 5,000 שנה, כי זה כתוב בתורה ולא סותר את המדע.
11% - לא יודעים.
בדיוק כמו אצל האמריקאים, אפשר לשאול את השאלה "לאן שייכים מי שבחרו בדרך הגם וגם"? מה יש יותר בקרב דתיים בישראל – יותר שמקבלים את תיאוריית המפץ הגדול לפני 13 מיליארד שנה, או יותר שמאמינים בבריאת העולם על ידי האל לפני 5,000 שנה?
אם תספרו את הדתיים של "גם וגם" כאנשי "בריאתנות" (וזה כמובן לא בדיוק כמו הבריאתנות האמריקאית, אבל אנחנו בכל זאת נציב את שתי התפיסות כדומות), תקבלו רוב גדול מאוד של בריאתנים (36% שמאמינים ב־5,000 בלי מדע, ועוד 38% שמאמינים ב־5,000 כי לדעתם זה "לא סותר את המדע").
לעומת זאת, אם תחליטו לחבר את אנשי הגם וגם ל־14% שאומרים 13 מיליארד שנה (כי בסופו של דבר, הם מקבלים את ה־5,000 רק משום שנתנו להם להסביר שזה "לא סותר" – כלומר, הם לא רוצים לסתור את המדע), תקבלו רוב קטן של "אבולוציונים" בקרב דתיים בישראל. אגב, בסקר שבו הוצעו רק שתי אפשרויות, הציבור היהודי בישראל ככלל בחר ברוב לא גדול (56%) ב־13 מיליארד שנה.
במה מאמינים האמריקאים? במה מאמינים הישראלים? לחלקם יש תשובות ברורות, ורבים מהם רוצים לתת תשובה שלא תעמיד אותם בקונפליקט פנימי. הם רוצים גם וגם. לקבל את המדע, בלי לוותר על נוכחותו של האל.
השבוע ציטטנו מתוך אתר המדד, סקרי פיו וגאלופ והמחקר Looking Back: Understanding Abu Ghraib מאת George R. Mastroianni