1. סיכולים ממוקדים הם רק כלי אחד בארגז הכלים של המלחמה בטרור. אין בהם די ולא תמיד הם יעילים, בעיקר לא בסוג הארגונים שעמם אנו מתמודדים ושבהם ההפיכה לשהיד היא חזון. יחד עם זאת, החיסולים המיוחסים לישראל של איסמעיל הנייה בטהרן ושל רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בביירות, מעבירים מסר מרתיע אל מול המושכים בחוטים נגד אזרחי ישראל. הם מניעים באי־נחת בכיסאותיהם את המנהיגים הנותרים ומציגים עליונות מודיעינית דרמטית, יכולת טכנולוגית ויכולת מבצעית מרשימה ומדויקת.
הפעולות על פי פרסומים בטהרן ובביירות, כמו גם הפעולה בתימן לפני כשבועיים שעליה ישראל לקחה אחריות, משרתות בעיקר את תהליך רכישת ההרתעה מחדש בידי ישראל, וגם את ערעור הניהול והפיקוד בארגונים הללו, לפחות בטווח הקצר.
יום עצום בפריז: ענבר לניר זכתה במדליית כסף, פלצ'יק עם הארד
הצי האמריקאי בדרך; דיווח: ציר ההתנגדות יתקוף ראשון ואז יתחיל המטח של חיזבאללה
ההרתעה הישראלית, שהיא אחד מהיעדים שלנו, מורכבת לא רק מכוחו, מעוצמתו ומיכולותיו של צה"ל, אלא משני דברים נוספים חשובים לא פחות: החוסן והלכידות הפנימית בישראל, ומידת הקרבה האינטימית ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב. על רקע זה חשובה מאוד אמירתו של מזכיר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין - שארה"ב תתייצב לצד ישראל אם תותקף, כמו גם קירוב ספינות הקרב האמריקאיות לאזור.
ישראל פגעה השבוע, לכאורה, לא רק במעוז חיזבאללה בביירות ובבכיר הצבאי, ולא רק בחמאס שמנהיגו חוסל. היא פגעה לא במעט גם בהנהגה האיראנית שאירחה באופן רשמי את הנייה, שנכח בטקס הכתרת המנהיג. עבור האיראנים, שהם ראש הנחש והאמרגן של טבעת החנק והאש סביב ישראל, מדובר בהשפלה מהמעלה הראשונה.
אני מניח שכמו רבים בציבור הישראלי, בוקר החדשות מטהרן ומביירות היה עבורי כישראלי כהחדרת צינור חמצן לתוך חדר אטום. חשתי זאת רק פעמיים מאז הבוקר השחור של 7 באוקטובר: לראשונה במבצע ארנון לחילוץ החטופים מעזה, ובפעם השנייה השבוע - כשישראל, על פי דיווחים, מרימה ראש ומציגה את המיטב בשעתה הקשה.
אבל כשם שאסור לשקוע בדיכאון, בקדרות ובייאוש בימים הקשים, כך אסור להסתחרר מהצלחות נקודתיות. לפנינו מערכה קשה, ארוכה ותובענית עם אתגרים רבים ומחירים לא פשוטים בכל תחום.
וגם אסור שנתבלבל. המשימה הלאומית והערכית החשובה והדחופה שלנו הייתה ונותרה השבת כלל החטופים הנמצאים בעזה כבר כמעט עשרה חודשים. בלעדי זה, יופר ההסכם הלא חתום בין המדינה ליושבי הספר ובין צה"ל ללוחמיו בחזית.
אנחנו יכולים לנצח במערכה הקשה הזאת ואין לנו כל ברירה אחרת. נוכל לעשות זאת רק כשמאה אחוז מהישראלים יתמקדו בקמים לכלותינו מבחוץ ולא פנימה האחד כלפי השני, כפי שהיה השבוע בשדה תימן ובבית ליד.
2. אני זוכר היטב את היום בתום מבצע עופרת יצוקה, שבו פנה אליי כדובר צה"ל הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט ובפיו בקשה מוזרה: הוא ביקש שאפרסם מודעות בעיתונות הערבית בעזה, הקוראות לפלסטינים שחוו לדעתם התעללות, שוד, ביזה, הטרדה וכו', להגיע למחסום ארז ולהגיש שם תלונה למשטרה הצבאית החוקרת. זאת ועוד, מנדלבליט אף פנה לארגון בצלם ללוות את המתלוננים למחסום ארז.
תחילה סירבתי, וחשבתי שמנדלבליט השתגע ושהוא "שמאלן וסוכן אמריקאי בוגר וקסנר", אבל אחרי כמה דקות של הסבר, הבנתי והסכמתי.
בצה"ל התנהלו לאחר עופרת יצוקה (שהיה מבצע קטן ומוגבל ביחס לחרבות ברזל) לא פחות מ־500 חקירות מצ"ח שבאמצעותן ובאמצעות שורת "תחקירי מומחים" בנושאים השונים, לרבות בשגיאות של צה"ל ובהריגת בלתי מעורבים בשוגג, הציל מנדלבליט (כן, פשוט הציל) את לוחמי צה"ל מציפורניהם של בתי הדין הבינלאומיים, מפני צווי מעצר ברחבי העולם נגד מפקדים וחיילים, והפך את דוח גולדסטון הידוע לשמצה לאפר ואבק.
מנדלבליט ביקש להוכיח לעולם שצה"ל יודע להילחם בטרור, להרוג מחבלים ולהישאר עם צלם אנוש. הוא ביקש להוכיח לקהילה המשפטית הבינלאומית שצה"ל הוא צבא מוסרי שיודע לחקור את עצמו, שיש לו מנגנוני חקירה ושיפוט ושאיננו נזקק לעזרת העולם. זה שירת מצוין גם את ההסברה ואת הלגיטימציה בעולם. לראיה, שישה ממנהיגי מדינות אירופה הגיעו בתום המבצע להזדהות עם ישראל והתארחו אצל ראש הממשלה בביתו.
זה בדיוק מה שניסתה ומנסה לעשות כעת הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי. לא להיות יפת נפש וחובבת נוח'בות, אלא להציל את חיילי צה"ל ומפקדיו ואת מדינת ישראל כולה מאימת "היום שאחרי" בוועדות חקירה בינלאומיות, בדוחות של האו"ם ובהחלטות של בתי דין בינלאומיים. זה אמור להיות מאמץ משותף שלה ושל משרד המשפטים, משרד החוץ, משרד הביטחון, שירות הביטחון הכללי, ובהובלת ובתמיכת משרד ראש הממשלה.
בימים ובשבועות הקרובים, כשיחלו להתפרסם צווי מעצר בעולם נגד ישראלים בדרג הצבאי והמדיני, אולי יבינו זאת כאן טוב יותר. הפצ"רית מעוניינת להוכיח שצה"ל ומדינת ישראל יודעים לעמוד באמנות בינלאומיות ובחוקים בינלאומיים, גם מול "חיות אדם" שלא מגיע להם לחיות, אך מרגע שנעצרו, מתייחסים אליהם כאל עצורים בני עוולה.
אבל מלאכתה של האלופה תומר־ירושלמי קשה אלף מונים מזו שהייתה למנדלבליט. היא פועלת בעידן של טרללת, של אי־גיבוי של הממשלה לצה"ל, של שרים שיוזמים מרד בצבא, שיוצאים ופורצים לבסיסי צה"ל כדי לשחרר עצורים, שכובשים את מחנה שדה תימן ואת בתי הדין בבית ליד.
עליה לנשוך שפתיים לנוכח שרי הממשלה שיצאו כמעט כולם נגדה, כולל הבכירים שבהם, וכל זאת ללא גיבוי מראש הממשלה ומשר המשפטים, בעידן של רשתות חברתיות וכלי תקשורת שהפכו אותה ל"אוהבת מחבלים" ולעוכרת ישראל, והיו שרים וחברי כנסת שהילכו עליה אימים והבטיחו להעמיד אותה לדין.
והלילה ההוא, ליל 29 ביולי 2024, שבו פרצו ופלשו המון של אספסוף להיכל הצדק של צה"ל ועשו בו כבשלהם, כשהמעודדים הם השר לביטחון לאומי וחברי סיעתו, וכשמשטרת ישראל לא מיהרה להגיע ולפנות וכשלא נרשם אף עצור אחד – זהו קו פרשת המים של פירוק המדינה. זהו הלילה שבו נאלץ הרמטכ"ל לעזוב את שבע החזיתות שבהן הוא לוחם, לנסוע לבית ליד ולהקים שם חפ"ק נגד אספסוף יהודי מוסת נגד הפצ"רית, הרמטכ"ל ושר הביטחון.
זהו הלילה שבו נאלץ צה"ל להסיט שני גדודים ממשימת ביטחון ביהודה ובשומרון אל תוך מחנה צבאי, והפעם כדי להגן עליו מפני יהודים שחורצים דין. ואם אנחנו, שנמצאים בתוך מלחמה קשה, ארוכה, תובענית, רב־זירתית ורב־שנתית, לא נבין שעלינו להתרכז אך ורק בגבולות עם הפנים החוצה ולא פנימה – לא נשרוד את המערכה ולא נעמוד במשימות. ובעניין הזה, אם תשאלו אותי - אז כן לדאוגוסט. אוטוטו ט' באב, הזדמנות נהדרת לברר מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים ומי יצילנו מידינו.
3. אינני יודע מתי יחליט רא"ל הרצי הלוי לפרוש מתפקידו ולממש את אחריותו. בינתיים הוא נראה כמי שמבצע "עבודות שירות" בגין חלקו כראש הארגון באירועי 7 באוקטובר. העומס והאחריות המוטלים על כתפיו של איש אחד בשר ודם כמותו אינם מובנים לצופה מן הצד. גם לא עוצמת הצלקות בגופו מנעיצת הסכינים מהחזית השמינית – ירושלים.
אבל בצומת הקרוב רא"ל הלוי יצטרך להצדיע לדגל ולפרוש, וכמוהו גם בכירים נוספים בצמרת צה"ל. עליהם לא נצטרך ללחוץ, הם יעשו את המובן מאליו. הפוליטיקאים האחראים יהוו אתגר כבד יותר.
מה שאני כן יודע הוא שהרמטכ"ל הבא שיירש את הלוי ייאלץ להתמודד לא רק עם אויבים מחוץ ועם אתגרים ענקיים, אלא גם עם בעיות קשות וחמורות בתוך צה"ל. בקרב היחידות בסדיר ובמילואים ישנם תאים משיחיים שמתהלכים עם תגי יחידה של המשיח על המדים, ותאים של חיילים שפועלים בתת־תרבות עבריינית שמחליטה על הוראות פתיחה באש ועל מדיניות משלהם.
אני זוכר את הרמטכ"ל רא"ל דן שומרון ז"ל באינתיפאדה הראשונה, שהייתה חדשה לצה"ל ותפסה אותו לא מוכן, ומכאן חשפה גם מעשים של ביזה והתעללות. רא"ל שומרון קבע ש"צריך לנצח ולהישאר בני אדם", וגם הצליח בעבודה קשה עם המפקדים, הפרקליט הצבאי הראשי ואחרים.
בעניין זה, חסרה לי במערכה דמותו של קצין חינוך ראשי. אינני שומע אותו, אינני קורא אגרות שלו ולא רואה אותו בטלוויזיה. יש לו כעת תפקיד משמעותי ביותר בשמירת צלמו של צה"ל בדרך לניצחון. מבחוץ זה נראה כאילו הרבנות הצבאית הראשית כבר כבשה סופית את חיל החינוך ועצרה את פעילותו. ואם ישנו בכל זאת חיל חינוך – שישמיע את קולו ואת מסריו.
4. אני זוכר את הימים שבהם כתבתי לחבריי בציונות הדתית שהמשיח עומד להגיע רכוב לא על גבי חמור לבן, אלא על נגמ"ש וקוראים לו תא"ל אפי איתם (פיין). איתם לא זכה לקבל דרגת אלוף, פרש מצה"ל, השתלט על הציונות הדתית בקלות יחסית, השיג כמות יפה של מנדטים והיה לשר השיכון.
אני כותב ומזכיר את זה, כי להבנתי הסרט עומד לחזור על עצמו. ככל שאני שומע מחברים בציונות הדתית, בישיבות ההסדר, בהתיישבות ובצה"ל, השם החם כעת הוא תא"ל עופר וינטר, שלא קודם לאלוף ושיש לו הרבה מה לומר. הם מחכים לו, ואפילו מאוד. המעריכים באוזניי אומרים שהוא יסחף גם חלק מתומכי איתמר בן גביר והליכוד, לו רק יתייצב. לתת־אלופים, כזכור, אין תקופת צינון, אלא אם בצלאל סמוטריץ' ובן גביר ישכנעו את נתניהו לבצע תיקון מהיר לחוק.
5. ביקרתי השבוע בעיר הצפונית נהריה ופגשתי מנהיגות סמכותית ובוטחת. ראש העיר רונן מרלי לא רוצה להתפנות, לא מוכן להתפנות, לא מרשה להתפנות ואפילו קלט בעיר 1,300 מפונים מיישובי הצפון האחרים. כל העסקים עובדים, בניין העירייה הומה, מסגרות החינוך והקייטנות פועלות באופן שמשדר חוסן יישובי מדהים, ביטחון עצמי ואחריות קהילתית.
זאת ועוד, מרלי מייסד תוכנית תחת השם "דואגים לדור", המבטיחה אלפי שעות תגבור לילדים בבתי הספר כדי לצמצם פערים שיצרה המלחמה. מרלי ואנשי החינוך החליטו להחזיר את כל מערכי החינוך ויותר, במימון עירוני ובסיוע פדרציית ניו ג'רזי והסוכנות היהודית.
ואם תשאלו אותי, רונן מרלי הוא דוגמה אחת נוספת למנהיגות המקומית, האיכותית והסמכותית של ישראל – שיכולה לתת שיעור במנהיגות ואחריות לשלטון המרכזי המגמגם, הרופס והלא ממלכתי שמעלינו.
6. באולפן קשת 12 סיפר לנו השבוע מומי בר כליפא, יו"ר ועד היישוב מנות בגליל, את הסיפור החא ייאמן הבא: לקראת ביקור משלחת של 11 ח״כים באזור, הגיע קב״ט הכנסת לסיור מקדים בצירי ובאתרי הביקור, ואסר את נסיעת הח״כים בכביש שבו נוסעים בוקר־בוקר התלמידים באוטובוס לא ממוגן לבתי הספר, התושבים לעבודה והחקלאים למטעים. "זה מסוכן", פסק הקב"ט. מסוכן לח״כים, לא לילדי, לתושבי ולעובדי מנות שלא פונו ולא מוגנו. אז חברי כנסת יקרים, בפגרה אתם פחות מזיקים. תישארו שם.
7. בימים הקשים הללו אני מחפש אחר כל מקור של נחמה ותקווה, ומצאתי אחד שכזה בקמפיין של המשרד לקליטת עלייה המציג על גבי שלטי חוצות, בטלוויזיה וברדיו, את תמונותיהם וקולותיהם של עולים חדשים שזה עתה באו ארצה. רובם צעירות וצעירים מארה"ב ומאירופה שהחליטו לעלות והקדימו להבין שישראל היא בכל זאת ולמרות הכל, המקום הבטוח ביותר ליהודים בעולם.
ואנחנו? חשוב שנקלוט אותם בחום ובאהבה במוסדות החינוך, בקהילות ובמקומות העבודה. כי אם נפעל נכון ובשילוב ידיים לאומי, מקומי ואישי, יש ביכולתנו להביא לכאן חצי מיליון עולים, כי בסוף יהיה פה גן עדן. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.