לצד המתפכחים והאמיצים משני הצדדים, ישנה קבוצה מרתקת בארץ ובעולם של “הצודקות והנכונות". לפני שלושה חודשים אילנה דיין ענתה תשובה היפותטית לשאלה היפותטית, שחשפה תפיסת עולם משונה, נאיבית. היא התייחסה למצב דמיוני שבו תוכל לשאול את יחיא סנוואר איזו שאלה שתרצה. היא היססה ואז ענתה.
אילנה דיין מראיינת מדהימה. גם נוגעת ללב וגם רציונלית. היא מוציאה מהמרואיינים את המיטב. יש לה מעמד־על בתקשורת. הראיונות שלה מלווים באמצעים אומנותיים כמו מוזיקת פסנתר, השהיות דרמטיות וצילומי תקריב, שהופכים כל שיחה מצולמת עם שני מיקרופוני נק, לראיון טלוויזיוני מרתק.
"לא אוהבת יהודים", "תאמר לי את זה בפרצוף": טראמפ והאריס מסתערים
אילנה דיין על הראיון עם אבישי רביב: "חשבנו שאנחנו יודעים הכול על רצח רבין"
דיין היא גם משפטנית בהשכלתה, בדומה לסגנית נשיא ארצות הברית והמועמדת הדמוקרטית לנשיאות קמלה האריס, שבעברה הייתה התובעת הכללית של קליפורניה. אחרי הפגישה עם נתניהו, האריס הביעה דעתה על המזרח התיכון ואמרה: “המלחמה חייבת להסתיים", “החטופים יחזרו לביתם", “הסבל בעזה חייב להיפסק", “ציוד הומניטרי צריך לזרום לרצועה", “צריך לוודא שישראל תהיה בטוחה". האריס משתמשת במשפטים קצרים שנשמעים נכונים. הכל צודק בסטקטו. כל משפט, אגדה. אחריו יש נקודה.
האריס אישה חכמה ומשכילה, אולם לא מצליחה להבדיל בין טוב לרע. כמו ילד בגן ששואלים אותו שאלה. מה הוא חושב על מלחמה? זה רע. מה צריך לקרות עם החטופים? שיחזרו הביתה. מה דעתך על סבל? צריך להיפסק. אמירות רדודות של מה שנשמע צודק, ללא עומק או מורכבות.
כשמישהי התפרצה עליה בעבר מתוך הקהל בעת שהיא נאמה, אמרה לה האריס מהדוכן: “אני שומעת את מה שאת אומרת, אני מכילה אותך, אבל עכשיו אני מדברת". את מי את מכילה, מישהי שצורחת עלייך? להאריס נטייה לקשקש דברים שנשמעים “צודקים ונכונים". מה הכוונה ב"אני שומעת את מה שיש לך להגיד"? איך אפשר לשמוע כשמישהי מתפרצת מהקהל? אך בשביל האריס הכל בסדר. כולם טובים. חטופים להחזיר. סבל להיפסק. מלחמה להיגמר. צעקות נשמעות.
זו תפיסה ששואבת השראה מהרעיון שיצר האדם טוב מנעוריו. שאם רק נדבר עם כל אחד, נפנה לילד שבו ונשכנע אותו בערכים מוחלטים של אמת וצדק, העולם יהיה יפה ושלֵו. זו תמימות לירית ואינפנטילית, כמו ג'ון לנון שדמיין עולם בלי דתות, בלי מלחמות ובלי גבולות, או כמו שלום חנוך ששר “האויב שלך הוא בדיוק כמוך". זו גישה תמימה ומופלאה שהלוואי שהייתה גם נכונה.
כנראה שהשתקעות יתר בספרי משפטים ובשפת עורכי דין הופכת את תפיסת המציאות מרציונלית לאדבוקטית. הם רואים צדק מוחלט של ספרים, ולא מבדילים בין אנשים. כאילו גם הצד השני רוצה בית, משפחה, ילדים, טיסה לחו"ל פעם בשנה, עבודה, פרנסה, ולשבת על סביצ'ה במסעדה איטלקית שהמליצו עליה ב"טיים אאוט".
בראיון לדוד ורטהיים נשאלה אילנה דיין אם הייתה מראיינת את סנוואר, מה הייתה שואלת אותו? היא ענתה שהקריטריון הוא שזה לא יהיה לשם השואו. להבטיח לצופה שישמע משהו שלא שמע. וכך ענתה: “האם חשבת לרגע מה המשמעות לגבי העם שלך, והאנשים שימותו מבני עמך? אם לרגע חשבת עליהם, ואם אני יכולה להראות לך תמונה מבארי של מזרן רווי בדם של ילד שנרצח, אתה מוכן לראות את התמונה ולהסביר איזה מאבק לאומי, איזו מלחמה מצדיקה רצח של תינוק או ילד קטן… הייתי מספרת לו על ההוצאות להורג, על מעשי האונס במסיבה… והייתי שואלת אם יוכל לחיות עם זה", והוסיפה, “אני מקווה שהוא לא יחיה כדי להתראיין בשום מקום".
דיין והאריס מאמינות שעם כולם אפשר לדבר. שאת הטרוריסטים אפשר לפייס. רק להראות להם את תוצאות מעשיהם והם יבינו שלא זו הדרך. שהם יכולים, כמונו, להתמכר למחשבות נוסטלגיות ולהתענג על “שאלות אילנה דיין" כמו, “אתה זוכר את הרגע הזה שבו באת ואמרת לעצמך?" וכו'.
זו גישה מערבית שאינה קשורה לג'יהאד האסלאמי או לח'ליפות הדאע"שית, או לקִני הטרור של בן לאדן. כבר למדנו לתדהמתנו ולגודל אסוננו שמבחינתם התוצאה המחרידה אינה תקלה אלא היא הרצויה.
דיין והאריס הן הצודקות והנכונות. או התמימות והאנושיות. אך הן גם טועות ומטעות. דיין יכולה לראות לנגד עיניה ראיון עם שאלות ותשובות על רקע מוזיקה וצילומי תקריב עם זומבי צמא דם או אמבה אוכלת מוח, ורק לשאול, בתמימות, “וחשבת על התוצאות של המעשים שלך?".